מברק ההתרעה של ראש המוסד צבי זמיר לראשת הממשלה גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין, אור ל-6 באוקטובר 1967, מלמד שהאלוף במילואים זמיר, לשעבר ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום, עשה מלאכה נאמנה כקצין מודיעין. דיווחו לשולחיו נגע בחמישה מששת הגורמים החיוניים בכל מהלך צבאי: מי, מה, מתי, היכן וכיצד. זמיר סיפר לממשלה ולצה"ל שמצרים וסוריה יפתחו בהתקפה מתואמת, באוויר וביבשה, בסואץ ובגולן, אחר הצהריים ביום הכיפורים. זה, פחות או יותר, מה שאכן אירע.
אלא שעל ההישג שבעצם שיגור המברק, שארכיון המדינה חושף לאחר 45 שנה, מעיבים פערים תמוהים במעטפת שלו. אולי הנסלח מכולם הוא זה של שעת ההתקפה, 14:00 ולא 18:00 (או "אור אחרון"), כי המקור של זמיר היה מעודכן לעיתוי הקודם, שהשתנה ב-3 באוקטובר בלחץ סורי. המצרים רצו לפתוח במלחמה כשדמדומי הערב מסנוורים את טייסי חיל האוויר הישראלי ממערב. הסורים שאפו לתוצאה זהה, בזמן ובכיוון הפוכים - שחר ה-7 באוקטובר, כשהם טסים ממזרח. השארת היום ב-6 בחודש של המצרים והקדמת השעה היו פשרה בין שני המטות הכלליים.
לקריאת המברק המלא - לחצו כאן
לעומת טעות זו, הניתנת להסבר, מחדש פרסומו המלא של מברק זמיר ביתר שאת מחלוקות שונות סביב תפקוד המערכת הישראלית, לרכיביה, לקראת המלחמה.
הגורם השישי: מדוע, מובלע בהתרעה כמובן מאליו - כי ישראל מסרבת לסגת מסיני ומהגולן. המשמעות היא מלחמה מוגבלת, לתכלית מדינית מוגדרת, לא להשמדת ישראל, בגלל שסאדאת נואש מהמגעים המדיניים.
מתי נודע לאשרף מרוואן, סוכן המוסד (וכנראה גם ספק מידע לשירותי מודיעין נוספים, ביניהם הבריטי והסעודי), על החלטת נשיא מצרים אנואר סאדאת לממש את תוכנית המלחמה? זמיר מספר מפי המקור עלום השם כי מרוואן, כלומר הוא-עצמו, איש הקשר עם מועמאר קדאפי, יצא לבצע בלוב חלק מהתוכנית ב-3 באוקטובר. מכאן ששלושה ימים לפני המלחמה ידע, או האמין שהוא יודע, בכפוף לגחמותיו של סאדאת, שביום הכיפורים אמורה להיפתח מלחמה. מדוע, אם כן, השתרך לאיטו, הודיע רק למחרת למפעילו, דובי, שברצונו להיפגש עם זמיר בנושא שכותרתו "מלחמה" - ללא עיתוי - וקבע פגישה רק למוצאי יום שישי, 18 או 14 שעות לפני מועד ההתקפה?
מדוע הזניח המוסד את אמצעי התקשורת - של מרוואן (שטען שמכשיר הקשר שקיבל מכביד עליו והשליכו לנילוס), של זמיר עם גולדה (הדיווח הראשוני, בעל פה, היה בטלפון לעוזרו פרדי עיני, שהתבקש לטלפן למזכיר הצבאי של ראשת הממשלה, ישראל ליאור, ושעדכן גם את ראש אמ"ן, ראש לשכת הרמטכ"ל והמזכיר הצבאי של דיין) ושל זמיר עם מטהו בבניין הדר דפנה בתל-אביב?
מה היה סדר העדיפויות של זמיר, כשבחר לתמצת בשיחה הטלפונית נקודות מסויימות ולא אחרות? ההתרעה הטלפונית הניעה את הפעילות בקריה, שעות לפני הגעת המברק המפורט. בטלפון הודגש הצד הצבאי. לא ניתן משקל דומה למידע על האפשרות למנוע את המלחמה, במהלך מדיני או בפירסום תקשורתי.
אם היה ממש ברעיון חשיפת ההכנות הצבאיות הערביות בתקשורת, כדי להניא את סאדאת ואסד ממחשבות הפתעה, הרי שהפעלת הצנזורה הצבאית בישראל ביומיים שלקראת המלחמה, לפסילת חלקים ניכרים בדיווחים על המתיחות הגוברת, הייתה שגיאה חמורה ופגיעה בביטחון המדינה. זה לקח תמידי לצנזורה ולאדוניה: אין להם תבונת-על, המאפשרת לקבוע אם פרסום יזיק לביטחון או דווקא יועיל לו.
ארכיון המדינה מוטה זה שנים לטובת גולדה, עובדה הניכרת גם בפרשנות הנלווית למסמכים. חוקרי הארכיון משבחים את גולדה ונמנעים מהצגת שאלה פשוטה: מדוע, בעקבות ההתרעה שכללה גם את דברי מרוואן על נכונות סאדאת לוותר על המלחמה, אם גולדה תודיע על קבלת עמדתו המדינית (או על כניסה למשא-ומתן רציני עליה), נמנעה ראשת הממשלה מהתייעצות עם שריה על חלופה זו, שהייתה חוסכת אלפי נפגעים ושבר שלא התאחה גם כחלוף שני דורות?
"סבירות נמוכה", כהגדרת אמ"ן למלחמה, לא טוהרה מקלונה בעקבות פרסום מברק זמיר, אבל הוגיה במחלקת המחקר של המודיעין הצבאי ראויים לחצי נחמה: גם מרוואן, מקורבו של סאדאת, חשב שבמלחמה "אין הגיון". השגיאה הגדולה של אמ"ן הייתה בדילוג ממה שאינו סביר, גם בהגיונו של היריב, למה שאין סבירות שיתרחש.
אין אוטומטיות; הכול בידי אדם. לא השגיאה המודיעינית עד לערב יום הכיפורים ולא ההצלחה המודיעינית באותו לילה לונדוני גררו כשלעצמן פעילות מדינית או צבאית. למרות השגיאה, החליטו גולדה, דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר לנקוט באמצעים מסויימים ולא באחרים, בגלל הערכה נטו של יחסי הכוחות וחשיבות הבטחת אהדתו של הממשל האמריקני, ובדיוק מאותם שיקולים שינו רק חלקית את החלטתם בעקבות ההתרעה; וגם השינוי החשוב, גיוס המילואים, לא היה אוטומטי, כי לא כל השותפים לפיקוד העליון האמינו שאכן המלחמה מובטחת ושנחוץ גיוס כללי, להבדיל משתי האוגדות שלדעת דיין נדרשו להגנה; אלעזר רצה בשתי אוגדות נוספות להתקפת הנגד.
לאחר המלחמה ניסה המוסד לחפות על שותפותו בכשלון בטענה שהחומרים שהביא, בעיקר אך לא רק התרעת מרוואן, "דיברו בעד עצמם" ולא נזקקו להערכת אמ"ן, שקלקלה את הגלם במקום לשפר אותו. זו טענת סרק. המוסד עצמו לא הועמד בכוננות, כשזמיר יצא ללונדון, וממילא לא הרעיש עולמות ואף לא טרח לדבר במישרין עם ראשת הממשלה; ושינויי המבנה בקהילת המודיעין, במצוות ועדת אגרנט ובמיוחד אחד מחבריה, ייגאל ידין, לא הביאו לתמורה מהפכנית.
גם כיום מתחשבים באגף המודיעין במוסד - שהוא ולא הרמס"ד, אישית, אמון על ההערכה - ובמידה פחותה במשרד החוץ ובמרכז למחקר מדיני (ממ"ד) בו, אך בסופו של דבר הבכורה נשארה בידי אמ"ן והכרעת הדרג המדיני נגזרת משיקולים פוליטיים ואחרים, שאינם בתחומיהם של הצבא והמודיעין. לכך כיוונה בשעתה רוברטה וולסטטר, בהכתירה את מחקרה על הפתעת פרל הרבור "התרעה והכרעה". התרעה מודיעינית או דיפלומטית לחוד, והכרעה - החלטה של קובעי המדיניות - לחוד, ונדיר שהן מסונכרנות.