עם העברת השגרירות האמריקנית לירושלים בתחילת חודש מאי החלו העימותים על גבול רצועת עזה. תחילה נראה היה שמדובר בעימות חזיתי בין ישראל לחמאס, מי יכופף את מי ראשון. במרכז העימות היו יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, ומולו הרמטכ"ל רב-אלוף גדי איזנקוט. שני הצדדים לא רצו שתפרוץ מערכה, אבל שניהם רצו הישגים. סינוואר רצה, ועדיין מתאמץ, להביא לשיפור דרמטי בכלכלה הפלסטינית ברצועת עזה שיוביל להרגעת הרחוב ושמירה על יציבות שלטון החמאס.
אולם מולו עומד הרמטכ"ל, שרוצה לעבור את תקופת הזעם הזו בשלום, כשהעבודות ההנדסיות לבניית החומה בגבול יימשכו במלוא הקצב. כיום צה"ל שולט בגובה הלהבות, ויודע להכיל את האירועים המורכבים כשברקע מרחף האיום המרכזי - 100 אלף פלסטינים ירוצו אל הגבול ויפרצו ליישובים ולמוצבים.
אתגר נוסף של רא"ל איזנקוט היה לשכנע את הקבינט להגיב במתינות עם תחילת הסבבים האלימים בגבול עזה, זאת לאחר שבמבצע צוק איתן התלהם על הדרך המתונה שלו. הרמטכ"ל התעקש לבצע פעולות בשיקול דעת בזמן שחמאס שרף עשרות אלפי דונמים בנגב המערבי, פגע בתחושת הביטחון של האזרחים וגרם לנזקים משמעותיים לגדר המערכת והתשתיות הטכנולוגיות.
בנוסף לכך, חמאס החזיר את עצמו לתודעה התקשורתית הבינלאומית, שיגר רקטות לעורף המדינה, וחייב את הקבינט הביטחוני להתכנס בקביעות כדי לעסוק בבעיות בעזה. עם זאת המטה הכללי נהנה לראות מטרות איכותיות מופצצות בתגובה. צה"ל ביצע פגיעה ישירה במאמץ הגדול ביותר של החמאס מאז מבצע צוק איתן - בניין כוחו במנהרות, אמצעי לחימה ותשתיות.
בנקודת הזמן הנוכחית חמאס הוא המפסיד, אך עוד מוקדם לנתח את תהליך קבלת ההחלטות בצד הישראלי כי השרשור האלים הזה עוד לא נגמר.
עוד בוואלה! NEWS
דיווח: ישראל תקפה מאגרי נשק בנמל התעופה הבינלאומי בדמשק
ילד בן חמש נפצע אנוש מירי ביפו; בן משפחתו נפצע קל
נציבות המדינה תבחן את פרשת ההטרדות של יועץ נתניהו
למרות הכל דבר אחד היה בולט: הפוקוס היה על עזה, לא על רמאללה. העיניים היו נשואות בעיקר לעבר יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה ובזמן זה היו לא מעט הערכות לאן מוחמד דף יוביל את העימות, בעיקר בגלל שהמצרים הפנו את הפוקוס לממשלת החמאס.
הסבבים אלימים בין צה"ל לחמאס, תקיפות הדדיות, מאמץ להביא להפסקת אש ארוכת טווח באמצעות שיחות בתיווך מצרים כשלו. איתם גם חזרו האיומים ומי שהתברר כאגוז הקשה ביותר לפיצוח הוא לא סינוואר, לא סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, וגם לא מוחמד דף שלוחש על אוזנו. האדם המרכזי הוא אלא לא אחר מאשר יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. בגיל 82, עם בריאות רופפת, הוא מסרב להוריד את הראש, מסרב להיות הפלסטיני שיושפל על ידי ארצות הברית ומדינות נוספות במזרח התיכון.
הסנקציות של הבית הלבן אולי מצטיירות יפה בכלי התקשורת בארץ ובחו"ל אך את רמאללה הן לא ריגשו יתר על המידה. אבו מאזן קבע קו נוקשה וחייב את מצרים להעמיד אותו במרכז משא ומתן עם ממשלת החמאס. תחילה את רמאללה ולאחר מכן את ירושלים.
המצרים הבינו שאבו מאזן לא מתכוון להתקפל ושינו את סדר השיחות, כולל את המתווה, אך גם זה לא עזר. חמאס לא מוכן למסור את רצועת עזה כולה לאחריות הפתח ובטח לא למסור את נשקו. ארצות הברית שוב לוחצת ומאיימת, אך אבו מאזן איתן בעמדתו התקיפה.
ניסיון נוסף נעשה באמצעות שליחי האו"ם שנכנסו לרצועת עזה, עם ניסיונות להפיך חיים בתהליך המשא ומתן לפני שהמצב בגבול הישראלי גולש לעימות רחב יותר. למרות זאת נראה שישראל וממשלת החמאס הולכים למערכה והעניין הוא רק - מתי?
ביום שישי האחרון חמאס ארגן הפגנות בחמישה מוקדים שונים בהשתתפות 13 אלף מפגינים. שלושה פלסטינים נהרגו ובשבוע שעבר שניים. כבכול שבוע הושלכו על כוחות צה"ל בקבוקי תבערה, אבנים, מטעני חבלה ורימונים, בוצעו מספר ניסיונות חדירה שאחת מהן צלחה ובמהלכה גנבו הפלסטינים ציוד מעמדת צלפים וחזרו ללא פגע לצד הפלסטיני.
צה"ל הגיב בתקיפת שתי עמדות וגורמים בכירים בחמאס הבהירו שככל שילחצו אותם עם הגב לקיר, כך תתגבר האלימות ועדיין, למרות הכול, העיניים של ירושלים נשואות לרמאללה.
במקביל לכך מדינות תורמות הסכימו להכניס את היד לכיס ולגשר על הבור התקציבי שיצרה ארצות הברית עם הסנקציות שהטילה. ישנם פרויקטים כלכליים שניתן לממש בזמנים קצרים אך הכתובת היא אבו מאזן, הוא צריך להתיר מתווה ביניים שיאפשר העברת כספים לעזה.
מהלך זה נוגד את הרעיון המרכזי שלו - להכניע את החמאס בדרך כלכלית ולהחזיר את רצועת עזה לידיו. בשלב זה הוא מסרב ומדרדר את חמאס לעימות חזיתי עם ישראל. במקביל מקדם החמאס טרור עממי, אבל הוא הולך על חבל דק ולוקח סיכונים. פיגוע אחד או הרג של אזרחים וחיילים עלול לגרור את צה"ל לתגובה שהמרחק ממנה למערכה הוא קצר.