הכאוס בבית הלבן לא יעצור את הקיסר טראמפ מלעצב את אמריקה בדמותו

אין רגע דל, או סקנדל או פסטיבל בוושינגטון. הימים מאז בחירות 2016 באופן כללי, והשבוע האחרון באופן פרטי אכן אין רגע דל. אפילו אחד לא. לא בטוח שמדובר בפסטיבל, או משהו משמח - לא לדמוקרטים, לא לרפובליקנים, לא לתומכי טראמפ הנלהבים ולא לשונאיו הנלהבים לא פחות, אבל את מספר הסקנדלים כבר קשה למנות. ומרוב סקנדלים, כותרות, הדלפות וציוצים קשה לראות את התמונה הגדולה, אם יש כזו, ולזכור שבסופו של דבר יש מדינה לנהל, ואפילו עולם. הכול אובד בתוך הכאוס האין סופי הנקרא ממשל טראמפ.

השבוע הזה החל עם הידיעות המקדימות על הצפוי בספר. הרי כבר נכתבו לא מעט ספרים על טראמפ וממשלו - החל במעריצים, כמו דינש ד'סוזה, וכלה במותחי הביקורת - "אש וזעם" של מייקל וולף או זכרונותיה הזועמים של מי שהיתה מקורבתו של טראמפ וסולקה מהבית הלבן, אומרוסה מניגולט ניומן, כוכבת תכנית הריאליטי "המתמחה" שהמשיכה לעבוד עם מנחה התכנית גם בתפקידו החדש. גם בספרה יש גילויים מבפנים, מגובים בהקלטות. אז עוד ספר לא אמור לשנות הרבה, לא כן? לא.

מחבר הספר החדש -שייצא רשמית רק בשבוע הקרוב, "פחד" שמו, הוא בוב וודוורד. אגדה עיתונאית, אגדה וושינגטונית. מחבר 12 רבי מכר, בעל שני פרסי פוליצר, האדם שהפיל עם עמיתו קרל ברנשטיין נשיא מכהן, ניקסון, בפרשת ווטרגייט. זה שנים הוא כותב את הגדרת העיתונות - הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה בספריו. הוא המתעד האולטימטיבי של הבית הלבן בדורנו. והספר החדש מגלה את הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה.

מגלה? לא בדיוק. הדברים הרי היו ידועים. איש לא חשד בטראמפ בעומק אינלקטואלי, בסבלנות של ברזל, ביכולת להגות תכנית אסטרטגית וללוות אותה לאורך שנים. כבר בזמן מסע הבחירות היה ברור מיהו טראמפ, על חולשותיו, על יתרונותיו. והוא נבחר. וגם אם זה היה בזכות קומי או פוטין - זה לא רלוונטי לעניין בחירתו. הוא הנשיא.

זו גם לא הפעם הראשונה שבה מתפרסמים ציטוטים של בכירים בסביבתו של טראמפ נגדו. או ציטוטים של דברים שלכאורה אמר. מכל הביטויים המצוטטים בספר, אולי הבעייתי ביותר עבור טראמפ הוא העלבון שהטיח בסשנס, שר המשפטים שאותו הוא מתעב ואותו יחליף מיד לאחר בחירות אמצע הקדנציה - הוא העליב את מוצאו הדרומי. ובלי הלבנים של הדרום טראמפ לא ייבחר, המפלגה הרפובליקנית לא תיבחר.

אבל ההדלפות מהספר היו רק ההתחלה. הניו יורק טיימס מפרסם מאמר דעה מאת בכיר אנונימי בבית הלבן שבו הוא כותב איך בכירי הבית הלבן מצילים את הנשיא מעצמו. מצילים את ארצות הברית מידי הנשיא. לא, הוא לא חלק ממשל אובמה שנשאר כחפרפרת לממשל טראמפ. הוא, לפי דבריו שמרן אמריקני, רפובליקני. רפובליקני כמו שהמפלגה היתה פעם, בימים הרחוקים ההם, לפני שנתיים, לפני שטראמפ ותומכיו ביצעו השתלטות עויינת על הממסד הרפובליקני והפכו על פיה את האידיאולוגיה שלה - את תפיסת העולם המצדדת בעמידה מול האיום רוסי, סחר חופשי, כלכלה חופשית.

הבכיר האנונימי מצייר, כמו הספר של וודוורד, תמונה של ממשל בכאוס מוחלט, שבו כמה בכירים מנסים לא לשפר את המצב, אלא למנוע אסון מוחלט מנשיא הפועל לפי גחמות. מסלקים ניירות משולחנו כדי שלא יראה אותם ויחתום עליהם בפזיזות, מתעלמים מהוראות הניתנות בהתקפי זעם. טראמפ כמובן מגיב, בציוצים, בהופעה אישית, תוקף את התקשורת בכלל והניו יורק טיימס בפרט, מעלה הצעות מעורפלות לשנות את חוקי לשון הרע, להתנכל לכלי התקשורת - ולענקיות ההיי-טק שחשובות יותר מהן, כמו גוגל, אמזון ופייסבוק במלחמה הבלתי נגמרת הזו.

אז נניח שבתחרות האמינות, בין טראמפ לבין וודוורד האחרון מנצח בקלות. שגם אם חלק ניכר מארצות הברית מאמין שהחדשות אכן מזויפות, והבית הלבן מכחיש, וטראמפ מכחיש עדיין וודוורד נתפס כאמין - עולה השאלה אז מה? ונניח אפילו שרבים מאמינים לבכיר בבית הלבן - אז מה?.

הבייס המפורסם של טראמפ לכאורה קיבל מהמאמר האנונימי בבית הלבן חיזוק לטענה של טראמפ וחלק מתומכיו המאמינים בתיאוריות הקונספירציה - הנה, יש כאן "מדינה עמוקה", הממסד הוושינגטוני שמציית לדמוקרטים ולאובמה, ומטרפד נשיא ישר דרך שרק מנסה לשפר את מצבה של ארצות הברית. בגידה.

טראמפ יתחיל בצעדים למצוא את המדליפים - ובינתיים הכל משחקים במשחק החביב, לנסות ולנחש מי כותב המאמר, וההערכות מגיעות עד, תחזיקו חזק, סגן הנשיא פנס. הנאמן. זה שנשאר לצידו של טראמפ בנקודת השפל הגדולה, כאשר התפרסמה הקלטת בה מודה טראמפ בהטרדות מיניות. אם פנס היה נוטש אותו אז, באמצע מסע הבחירות בשאט נפש, והוא התלבט, הילארי קלינטון נשיאה היום. אבל הוא נשאר.
פנס תמיד מאחורי טראמפ, מוחא כפים בנאמנות. אבל מן הסתם גם במוחו עוברת מדי פעם מחשבה על התיקון ה-25 לחוקה, הדחת נשיא על אי כשירות (להבדיל מהדחת נשיא - אימפיצ'מנט - הליך ארוך בידי שני בתי הקונגרס שאין לו שום היתכנות מעשית). על פי התיקון ניתן להדיח נשיא על פי הצהרה בכתב של סגן השניא ורוב השרים שנבצר מהנשיא למלא את תפקידו. במצב כזה מייק פנס הופך נשיא. וארצות הברית אולי נכנסת למלחמת אזרחים בפועל.

וגם אם מדובר במישהו אחר, בבכיר, שוב השאלה - אז מה? בכירים באים והולכים מהבית הלבן בממשל טראמפ - כמו גם בממשלים קודמים, אם כי בקצב מוגבר ומסיבות אחרות. רוב המפלגה הרפובליקנית תומכת בטראמפ, ולא משנה מה ייכתב עליו. הוא הנשיא שלהם. הוא זה המחזיר את המשרות לכורי הפחם ופועלי הרכב, הכלכלה יציבה ופורחת, חיילים אמריקנים לא נהרגים במלחמות רחוקות ומיותרות. אז הוא מחבק רודנים ומתעלם מדמוקרטיות, מעדיף אויבים על בני ברית ותיקים - זה לא באמת משנה להם.

בעוד הכותרות של כל כלי התקשורת עוסקות בספרו של וודוורד ותגובת הנגד של טראמפ, בטור בניו יורק טיימס ותגובת הנגד של טראמפ ממשיך השימוע של ברט קאוונו, מועמדו של טראמפ לבית המשפט העליון. דונלד טראמפ הולך למנות תוך שנתיים שני שופטים עליונים - מתוך תשעה. הוא יהיה הנשיא האמריקני המעצב את דמותה המשפטית, ומתוך כך האזרחית, של אמריקה לדורות רבים. הבית הלבן יכול להיות כאוטי, אפילו מסוכן. אבל טראמפ יעצב את אמריקה בדמותו, לא דמותו של אובמה לפניו או מי שיבוא אחריו.

בעוד כחודשיים יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה והרפובליקנים ישמרו, זה כמעט ודאי, על הרוב בסנט. יש להם סיכוי לא מבוטל לשמור על הרוב בבית הנבחרים. במצב כזה, שבו הבחירות בעיני האמריקנים הן משאל עם על נשיאותו של טראמפ יהיה לו קל לצייר את תוצאות הבחירות כניצחון אישי. הוא הרי יעשה זאת בכל מקרה. הניצחון יהיה שלו, הפסד, אם יהיה, של הרפובליקנים הכושלים שלא תמכו בו מספיק, ויהיו רמזים לקשרים אפלים. כבר עתה הוא מדבר בפה מלא על מלחמת אזרחים אם ינסו להדיחו.

ישנו כמובן איום אחר על הנשיא - חקירת מולר שבודק את קשרי מטה טראמפ עם רוסיה. טראמפ משתמש באותם ביטויים ממש נגד מולר ונגד התקשורת, נגד כל יריביו האמיתיים והמדומים. הוא מנסה -ומצליח - להכפיש את כל אויביו ולטעון שהכל מוטה, הכל פוליטי, הכל שקרים. וכרגיל - מי שתומך בו מאמין בכל ליבו לנשיא, מי שמתנגד לו לא מאמין לאף מילה שלו.

בסופו של דבר ארצות הברית מתמודדת כעת עם חסרונות השיטה שבה הנשיא הוא בעל סמכויות קיסריות. השיטה עבדה, טוב יותר או פחות יותר ממאתיים שנה - וזה הישג אדיר. החוקה האמריקנית היא אחד המסמכים המרשימים והחשובים בהיסטוריה. ותמיד היו נשיאים שכיבדו את החוקה, ואת כללי המשחק הבלתי כתובים. כן, כולל ניקסון.

אבל טראמפ הוא אחר לחלוטין, והזמנים שונים לחלוטין. ארצות הברית והעולם לא יודעים להתנהל מול נשיא בעל סמכויות בלתי נתפסות - היכול בהינף עט להסתלק מהסכמים בין לאומיים כמו הסכם האקלים, לאיים ביציאה מהסכם הסחר הבין לאומי ומברית נאט"ו, להתחיל מלחמה גרעינית - ושאינו מוכן לשמוע לשום עצה, שמעדיף את מילתו של נשיא רוסיה על פני כל סוכנויות המודיעין שלו, ושמדי יום ביומו אומר דברים שביניהם לבין המציאות, ביניהם לבין האמת אין שום קשר. וזה לא משנה כלל לתומכיו, וייתכן מאד שעוד שנתיים ייבחר שוב.

וכן, הוא אוהב את ישראל - המשיבה לו אהבה. העולם כולו יודע שיש סימביוזה מלאה בין נתניהו לטראמפ, בין ישראל לארצות הברית. אלא שזה לא בין ישראל לארצות הברית, כיום זה בין ישראל למפלגה הרפובליקנית. התמיכה האיתנה, הדו-מפלגתית בישראל מתערערת. ומתישהו הדמוקרטים יחזרו לשלטון. כלי המשחק בין ממשל לתקשורת, בין הנשיא לעיתונות, תומכיו ומבקריו ימשיכו להיכתב מדי יום מחדש.