התכנית שנשלפה מהבוידעם: שתי מדינות וחצי לשלושה עמים

טראמפ רוצה עסקת שלום שתירשם בטאבו על שמו, אך רעיון הקונפדרציה עם ירדן לא יצליח להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוק. על אף חסדו של נתניהו להסכים לכך, גם הבית הלבן המחוויר לא יכול להעלים את פתרון שתי המדינות

עריכת וידאו:ניר חן

הקונפדרציה הירדנית-פלסטינית היא קופסת לוף שנפלה ממנות הקרב של צה"ל ונשכחה בפינת חדר במשרד ראש הממשלה, עד שברגע של רעב קיצוני ובהיעדר מאכל זמין אחר הייתה לה עדנה.

מאז 2002 הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאים מסוימים, היא המטרה המוצהרת של המדיניות האמריקנית, אף שלא הוגדרה כך בתהליך אוסלו - לכל אורך תקופת ביל קלינטון הובן שזאת חלופה אפשרית, בתום תקופת מבחן ובמעבר להסדר הקבע בין ישראל לאש"ף, אך לא הובטח שהרשות הפלסטינית תהפוך למדינה. בא ג'ורג' בוש הבן ולאחר מבצע "חומת מגן" היה לנשיא הראשון, ועוד רפובליקני שאוהבים בליכוד, והציב יעד של מדינה פלסטינית.

עוד באותו נושא

ירדן מתנערת מהצעת טראמפ: "לא נסכים לפדרציה בשיתוף הרשות"

לכתבה המלאה
רעיון הקונפידרציה לא יחזיר את השד הפלסטיני לבקבוק. המלך עבדאללה (צילום: AP)

ראשי ממשלת ישראל מאז - אריאל שרון, אהוד אולמרט וגם בנימין נתניהו, בתחילת כהונתו המחודשת (נאום בר אילן) - הסתגלו למציאות הדיפלומטית השונה. עוד באמצע שנות ה-90', כשנתניהו שאף לנצח בבחירות את יצחק רבין, שמע ממנו הציר בשגרירות האמריקנית בתל אביב ג'יימס לרוקו שאין לו התנגדות עקרונית למדינה פלסטינית, אלא רק שלושה תנאים - שחרור הכלכלה הישראלית מאבני-הריחיים שלה, דוגמת ההסתדרות; הגעת האוכלוסייה הישראלית לשמונה מיליון; ונוכחות צבאית בבקעת הירדן.

לתנאי הראשון היה אמור מאז לדאוג כראש ממשלה ושר אוצר, השני כבר הושג (אם כי יתכן שהכוונה הייתה לשמונה מיליון יהודים; האחרים הרי אינם נספרים) והשלישי מוצג תמיד כדרישה ישראלית עיקשת במשא ומתן. לכאורה אין, לפיכך, מניעה אמתית מצד נתניהו להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

ואולם, כפי שהמתנחלים בראשות משה פייגלין בלמו כל מהלך להתמתנות נתניהו באותה תקופת בראשית נשיאות ברק אובמה והקפאת ההתנחלויות, כך אין היתכנות פוליטית להסכמה עכשווית של נתניהו למדינה פלסטינית - לא כשהמאבק של הליכוד הוא עם נפתלי בנט וכשבתוך מפלגת השלטון נפלטו או הושתקו כל הקולות המתונים, יחסית.

בינתיים החגיגה נמשכת. נתניהו (צילום: הארץ)

ליתר ביטחון, גם מוסיף נתניהו מדי פעם תנאים מוקדמים, או בשמם המלא "בלי תנאים מוקדמים", כגון דרישה מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא יכיר - לא ידברו אתו. לא ידברו - לא יסכמו. לא יסכמו - לא יוותרו. ובינתיים, החגיגה נמשכת.

הבעיה אינה ברמאללה, אלא בוושינגטון

הנחת העבודה היא שהטרור ידוכא, או יוגבל לממדים נסבלים, במאמץ גדול של צה"ל והשב"כ ובשיתוף פעולה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ושאבו מאזן ירטון, אך יבליג על המתח שבין היעדר אופק מדיני לבין המשך התיאום הביטחוני.

הבעיה אינה נעוצה ברמאללה, אלא בוושינגטון, כי שם פועל שחקן אנוכי ובלתי-צפוי, העלול להפוך את הקערה על פיה בגחמה של חתירה לקיום הבטחת בחירות. לא שצריך לזלזל בכוחן של הבטחות כאלה: רבין אישר את תהליך אוסלו, באי-רצון, מפני שבבחירות 1992 התחייב להביא הישג מדיני בתוך כשנה, וההישג הנשאף, עם סוריה, נתקע; אהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון, למרות החשש שבכך יעודד את יאסר ערפאת לפתוח את סכר האלימות, מפני שברק קבע לעצמו לוח זמנים נוקשה.

דונלד טראמפ רוצה הסדר ישראלי-פלסטיני. עסקה שתירשם בטאבו על שמו. לאחר שנה וחצי הוא אינו קרוב יותר להסכמה בין נתניהו לאבו מאזן מאשר ביום השבעתו. טראמפ התנער מתחפושת המתווך ההוגן ונתן לאבו מאזן שתי סטירות, אחת על כל לחי, בשתי הסוגיות הקשות ביותר מתוך ארבע המחלוקות (הכוללות גם את הביטחון והגבולות) - ירושלים והפליטים. כעת תורם של הפלסטינים לקבל ליטוף. לא כסף - מדינה. נשארה רק שאלה פעוטה - איך עושים זאת בלי להיתקל בסירוב ישראלי.

פגישת טראמפ ואבו מאזן בבית לחם, בשנה שעברה (צילום: רויטרס)

כאן צצה מהבוידעם הקונפדרציה עם ירדן, נוסחה שתאפשר לנתניהו לטעון שאינו מסכים למדינה פלסטינית עצמאית, אלא רק לשליטה של ירדן, מדינה המקיימת עם ישראל יחסי שלום ועוד יותר מכך שיתוף צבאי ומודיעיני, בענייני החוץ והביטחון. בגדה המערבית, אבו מאזן יהיה רק ראש עיריית הגדה, אחראי למיסוי, לרישוי ולביוב, מינוס ההתנחלויות והכבישים.

זה פתרון טרי וחדשני, בציר סוף יוני 1967. הוא נמוג כשממשלות אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס נרתעו מהחזרת הגדה לשלטונו של המלך חוסיין והשתעשעו במתכונות שונות של "אוטונומיה". 20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים הבין חוסיין את הרמז, ראה שישראל מאוהבת באש"ף - האויב המשותף של ירדן וישראל, אך הנציג המוסמך של הפלסטינים בעיני מדינות ערב - וחדל להפריע לזוג לשדרג את יחסיו. בחסות אוסלו, היה חוסיין משוחרר דיו מלחצים וחתם עם ישראל על השלום השני, לאחר מצרים. היה לו שותף מושלם לכך: רבין.

ואז, אסון ובעקבותיו צרה, רצח רבין ובחירת נתניהו, "איש שחוסיין פשוט לא היה מסוגל לסבול, לא נתן בו אמון, חשב שהוא נכלולי, האמין שהוא מייצג בפוליטיקה הפנימית בישראל גורם המנוגד לטובת השלום וליציבותה של ירדן. בכל עת שהיה ביכולתו, נרתע ממגע עמו", לדברי ווסלי איגן, השגריר האמריקני בעמאן בשנים 1994-98.

"נדיבות נתניהו אינה מתקבלת"

אישור לחשדנותו של חוסיין ניתן בפרשת ההתנקשות בחאלד משעל. נתניהו, אטום לרגישות, העדיף מבצע בירדן על פעולה בגרמניה. בכך פגע בקשרי המדינות בכלל ובתפקוד המוסד בפרט. אלוף במילואים גיורא איילנד, בספרו "לא נרדם בלילות", גילה לאחרונה כי בהיותו ראש חטיבת המבצעים מנע הסתבכות של צה"ל בפרשה זו, כשסירב להעמיד לרשות המבצע מסוק מילוט. רק זה עוד היה חסר: נתק בין שני הצבאות, בתקופת השיא של המשולש ישראל-ירדן-טורקיה.

קהותו של נתניהו כלפי ירדן שרדה שני עשורים והתבטאה שוב בקיץ שעבר, בחיבוק המצולם למאבטח הקטלני של השגרירות בעמאן - אירוע המיוחס, לדברי עדים בחקירות נתניהו, להתעקשות בנו יאיר (זאת אינה זוטה רכילותית, אלא פיסה חיונית בתיק 4000: אם יאיר משפיע על החלטות שלטוניות, ניתן לחשוד בו כחוליה בשרשרת מתן ותמורה). בעיני עבדאללה השני, בן חוסיין, נתניהו אינו מועיל לירדן יותר משהיה בתקופת אביו.

לכן, גם נדיבותו הנדירה והמנוגדת לאופיו המוכר של נתניהו, המוכן להחזיר לירדנים את האחריות על הפלסטינים, אינה מתקבלת כפשוטה. בין סוריה, עיראק וסעודיה לבין הים התיכון יושבות שלוש אומות - הירדנית, הפלסטינית והישראלית, אומה-אומה ורכיביה. נתניהו, ברוב חסדו, מסכים שלשתיים מהן תהיה מדינה וחצי, גוף פלסטיני עם ראש האשמי.

"אף אחד לא יוכל להימלט". אבו מאזן (צילום: רויטרס)

אין קונפדרציות שוויוניות. קע"ם, הקהילה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה, נולדה בסוף שנות ה-50 בחטא ומיהרה להתפרק, כי נאצר רצה לשלוט מקהיר על דמשק. כשהתפוררה ברית המועצות והוקמה הקונפדרציה של "המדינות העצמאיות", היא נועדה בעצם להיות רוסיה וכל השאר - לא ממש עצמאיות. אבו מאזן, האומר שהוא בעד קונפדרציה, למה לא, כל המרבה הרי זה משובח, ובלבד שתכלול גם את ישראל, מקהה את עוקצו של נתניהו, כי הרי ברור שירושלים המערבית לא תקבל הוראות מעמאן, ולכן גם לא ירושלים המזרחית.

בסירובן הנצחי להתפשר עם המשטר ההאשמי ולהחזיר לו את השליטה בגדה, העדיפו ממשלות ישראל להתייחד עם התנועה הלאומית הפלסטינית (וזמן מה השתטו להעדיף עליה תנועות דתיות ובראשן חמאס). כעת מאוחר מדי להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוק הירדני. נתניהו, או יורשיו, לא יוכלו לברוח מפתרון שתי המדינות, כי אין בעולם כולו, גם לא בבית הלבן, המחוויר והולך, של טראמפ, מי שיציל אותם ממנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully