יום קיצי אחד, לפני שנה, התחשק לגנרל מארק מילי שיירו בו. הוא נכנס לטנק ותבע מהקצינים ההמומים שסבבו אותו לשגר לעברו טיל. בגיל 60, אחרי 38 שנים שוחקות בצבא (כי התקופה שלפני הקצונה אינה נחשבת), אנשים האוהבים עדיין להלך בנעליים גבוהות רשאים להיחשד בנטייה למוזרות. אבל מילי לא השתגע וגם לא נתפס להירהורים אובדניים. הוא רצה לבחון על בשרו, או ליתר דיוק על פלדתו ותדריו, את המערכת ליירוט טילים נגד-טנקים, "מעיל רוח", לקראת החלטה על רכישת עשרות רבות, אולי מאות, למיגון השריון האמריקני. בביקור ביחידת הניסויים ואבטחת האיכות של זרוע היבשה, נס"א, על חוף פלמחים, לא הרחק מהטנק של גלעד שליט וה"האמר" של אלדד רגב ואודי גולדווסר, התיישב מילי ב"מרכבה" וביקש להיירות. הקצינים, ישראלים כאמריקנים, נרתעו. השאיפה לשכנע את מילי ביעילות המיגון לא הגיעה עד כדי נכונות לסכן אותו. לבסוף הוטלה המשימה על העוזר שנלווה אליו. הטיל יצא, שובש, פוצפץ. מילי הגיח מהטנק רגוע ומחייך. העסקה הוכרזה.
גנרל מילי הוא ראש מטה זרוע היבשה בצבא האמריקני. כמקובל שם, התקדם לאט בתחילת מסלולו, כקצין זוטר, בין השאר בהצבה לכוח הרב-לאומי בסיני, ומהר בסופו - בתוך שלוש שנים ושני תפקידים הוקפץ בשתי דרגות, ממפקד אוגדה לבכיר קציני הזרוע שלו. ראש מטה, או קצין יבשה ראשי, כי הוא רק בונה כוח, שהפעלתו נשמרת לפיקודים המרחביים או הייעודיים (אסטרטגי, תובלה, כוחות מיוחדים, סייבר). זה אחד מתפקידיו, אך חשובה ממנו, בהגדרה הרשמית, חברותו במטות המשולבים, JCS - Joint Chiefs of Staff, המתקרא בצה"ל בקיצור מטו"ם. הכינוי מבקש להבחין בין המסגרת הצבאית העליונה בפנטגון לבין מטה כללי דוגמת מטכ"ל צה"ל, אבל גם הוא אינו מדויק, כי לא מטות הזרועות משולבים, אלא רק ראשיהם, הנעזרים במטה בין-זרועי.
בצה"ל יש מפקד צבאי אחד, הרמטכ"ל, והכול - מפקדי זרועות, אלופי פיקודים, ראשי אגפים - כפופים לו וזוטרים ממנו בדרגה. הוא רב-אלוף, גנרל שלושה כוכבים, והם אלופים, עם שני כוכבים. (האדמירל המפקד על חיל-הים, מתקשט גם הוא בכוכב שלישי, לצורך ייצוג חיצוני, בהסכמת הרמטכ"ל). מתח הדרגות בצה"ל מכווץ, לעומת צבאות אחרים, שם מפקדי אוגדות מקבילים לאלופים.
במטכ"ל צה"ל חברים כל האלופים ועוד בעלי תפקידים, כגון דובר צה"ל, המזכירים הצבאיים של ראש הממשלה ושר הביטחון והפרקליט הצבאי הראשי, גם בהיותו תת-אלוף. בראשית ימיו, הבחין צה"ל בין "חברים" - ראשי האגפים ומפקדי האוויר והים - לבין "מוזמנים" קבועים, אלופי הפיקודים. ההבדל נשחק מכבר. במטו"ם האמריקני, לעומת זאת, קובע התפקיד ולא הדרגה. לכן לא נכללים מפקדי הזירות, אף שדרגתם, ארבעה כוכבים, זהה לדרגת היו"ר וראשי המטות.
הקונגרס, לא הצבא, מכתיב את מבנה המערכת ושרשרת הפיקוד. בעקבות סדרה של הליכי חקיקה הועמד מספר חברי מטו"ם על שבעה: היו"ר, משנהו, ראשי המטות של היבשה, האוויר והים (המתקרא "ראש המבצעים הימיים"), מפקד חיל הנחתים (קצין מארינס ראשי ולא מפקד הכוחות) וראש אגף המשמר הלאומי, שהוא חצי קצין מילואים ראשי - החצי הנוסף באחריות הזרועות.
הרכב זה הוא תוצר של לחצים פוליטיים. כמעט שלושה עשורים היו במטו"ם רק ארבעה חברים - יו"ר, יבשה, ים, אוויר. המארינס, החי"ר של הים, התארחו רק כשנדון נושא שנגע בהם. שדולת הנחתים בקונגרס השיגה להם בסוף שנות ה-70 מעמד שוויוני ואחר כך גם פיקוד על זירה - סנטקו"ם, פיקוד המרכז, בתורנות עם היבשה. היו"ר, שהיה תחילה רק מפשר ומגשר בין עמיתיו, שודרג למעלת היועץ הצבאי הבכיר של הנשיא ושר ההגנה, אך גם כיום אינו נמצא בשרשרת הפיקוד, המובילה מהנשיא והשר אל הזירות - הוא נותן עצות כלפי מעלה, לא פקודות כלפי מטה. זה שני עשורים יש לו גם משנה קבוע, ולא ממלא מקום מתחלף, בהיעדרו, מבין ראשי המטות. ראש המשמר הלאומי, שחטיבותיו כפופות למושלי המדינות בשגרה ולממשל הפדרלי בחירום, זכה בכוכב רביעי ובחברות במטו"ם רק מפני שלקונגרס היה כוח לכפות זאת, ללא שיקול ענייני.
את העבודה היומיומית מנהלים ראשי האגפים של המטה הבין-זרועי, גנרלים ואדמירלים בעלי שלושה כוכבים המיועדים ברגיל לקידום. הבולטים ביניהם הם ראש אגף התיאום ("מנהל המטה"), ראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון האסטרטגי וקשרי החוץ. בדיוניהם הממוקדים, ב"בור" האמריקני, משתתפים גם סגניהם למבצעים של ראשי המטות.
כך, פחות או יותר, ייאמר בכל מדריך תמציתי על תולדות מטו"ם - שיום הולדתו ה-69 צוין בשבוע שעבר - ופעילותו. מה שלא יסופר הוא שיש שם חבר שמיני, סמוי - רמטכ"ל צה"ל, גדי איזנקוט, ומאחר שהוא בתל אביב, מייצג אותו הנספח הצבאי, אלוף מיקי אדלשטיין. רק מי שלא נחשף לעומק הקשרים בין שני הצבאות השותפים, ולגודל ההערצה שרוחשים בפנטגון (ולא רק בו; כך גם במטכ"ל הרוסי) לפיקוד הצבאי הבכיר בישראל, יכול לחשוב שזאת הגזמה.
כשלעצמה, ההשוואה בין שני האירגונים אינה הוגנת. האמריקנים מוכרחים להתכונן ללחימה מתחת לקוטב הצפוני, בג'ונגל ובחלל. עליהם לדאוג להטיס, להשיט, לתחזק ולתספק כוחות משלוח בכל פינות הכדור. בצד האחר של המאזן, יש להם הרבה יותר דולרים, כמעט 800 מיליארד (בזכות תקציב אדיר זה מתואר הפנטגון כמשק ה-15 בגודלו בעולם) ואין להם שירות חובה, כך שהם פטורים מטרדות רבות של צבא-חברה אך גם תוהים האם, מתוך אוכלוסיה של שליש מיליארד, יעמדו במכסות הגיוס והשימור של לוחמים ובמיוחד של טייסים, המזדרזים להשתחרר ולעבור לחיים נוחים בחברות תעופה.
אך בניפוי כל השיקולים והאילוצים, נשארים ארגוני ביצוע, ובהקשר זה הצבא האמריקני מתפעל מצה"ל, מהמתקדמים בצבאות העולם בסי-איי-אי - סייבר, אינטליג'נס, אייר פורס. הצידה מטואטאים השיטור בשטחים, עפיפוני התבערה, אלאור אזריה והשתמטות החרדים. במוקד נמצאת הפעילות המבצעית, החשאית והגלויה, לסיכול, יירוט ומניעה - המב"ם, המערכה שבין המלחמות.
אזרחי ישראל כה הסתגלו להצלחות נקיות במב"ם, עד שליבם גס בהן. במדד המכריע, של הישג לעומת מחיר, המאזן בארבע השנים האחרונות מעולה, הרבה יותר מאשר בכל תקופה קודמת של מבצעי גמול, מכות פטיש ודקירות סיכה. מאות ואלפי פעולות המבוססות על מודיעין ותכנון מדויקים, אפס - אפס! - חללים (שני פצועים בצוות האף-16 שהופל בטיל סורי בפברואר), מינון נכון, עד כה, של הפגנת נכונות להסלמה ובלימה במועד.
הקצונה האמריקנית הבכירה רואה במקביליה הישראלים עמיתים רציניים, ענייניים ותכליתיים, ללא הד פוליטי, יחסי ציבור או פטפטת פומבית. לכן מרבים ראשי המטות לבקר בישראל ולהזמין אליהם את איזנקוט ואלופי המטכ"ל, ביניהם סגן הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש אמ"ן תמיר הימן (שהתוודע לאחרונה לכל הצמרת המודיעינית בממשל (מפקד חיל הים אלי שרביט ומפקד זרוע היבשה קובי ברק. יותר מכל, קרובים לאיזנקוט יו"ר המטות ג'ו דנפורד, מפקד סנטקו"ם ג'וזף ווטל ומפקד יוקו"ם - פיקוד אירופה (וכוחות נאט"ו) - קרטיס סקפרוטי.
גבולות הגזרה בין הזירות האמריקניות יוצרים מצבים עדינים. סוריה שייכת לסנטקו"ם, כמוה כעיראק ומצרים, איראן וירדן, אבל רוסיה, טורקיה וישראל - ליוקו"ם. מבצע בסוריה של כוח אמריקני מיוחד, השייך במקורו לגורם נוסף, סוקו"ם, פיקוד המבצעים המיוחדים, עם הרגישות הנדרשת למניעת חיכוך עם יחידות מאחת ממדינות אלה, מחייב תיאום מדוקדק; וכך גם מבצע ישראלי. סכנתה של פגיעה לא מתוכננת בכוחות שכנים, ידידותיים או עויינים או אדישים, מרחפת תמיד בחלל חדרי הפיקוד.
לכן מרבים צה"ל והגופים השונים בצבא האמריקני לנהל שיחות וייעוד - ועידות וידאו - בין קציני אגף המבצעים והתיכנון במטכ"ל, בדרג של ראשי אגפים או חטיבות, עם מקביליהם במטו"ם, ביוקו"ם ובסנטקו"ם. בשנים האחרונות הוביל את המשימה הזו בצד הישראלי האלוף ניצן אלון, בהיותו ראש אגף המבצעים. בצד האמריקני עמד מולו J-5, אגף התיכנון במטו"ם, ולאחרונה הושגה בוושינגטון הבקעה נוספת, כשאגף המבצעים, J-3, הגביר את מעורבותו. במידה רבה, זו הצלחתו האישית של הנספח, האלוף אדלשטיין.
איזנקוט היטיב לבחור, כששלף לפני שנתיים את תת-אלוף אדלשטיין, מפקד אוגדת עזה במבצע "צוק איתן" - התנסות שהצבא האמריקני רעב ללמוד אודותיה - ושלח אותו לוושינגטון כאלוף. מאז אמצע שנות ה-90 (גיורא רום מחיל האוויר) לא הוצב בבירה האמריקנית אלוף בתפקיד ראשון. לא אחת גם הוחזרו הנספחים לתפקידים בכירים עוד יותר - ראש אמ"ן וסגן רמטכ"ל. אבל אדלשטיין, לשעבר מפקד כוחות האוויר המיוחדים, מח"ט הנחל בלבנון ב-2006 וקצין חי"ר וצנחנים ראשי, התגלה כמינוי משובח במיוחד לאלוף פיקוד וושינגטון. לאמריקנים הוא מגלם את התכונות המקצועיות הרצויות להם בצה"ל - אמינות, זמינות, מיומנות, נאמנות. וושינגטון אינה חדשה לו, כי הוא למד בה, באוניברסיטת הביטחון הלאומי, לפני תשע-עשר שנים, בדומה לבני גנץ לפניו, אך כמו גנץ התברר לאדלשטיין שבנספחות הצבאית מתוודעים לממד נוסף - הישראלי.
אדלשטיין - כמו גם עוזריו ליבשה, אוויר, ים, מודיעין ומחקר-ופיתוח - מרבה לבקר בבסיסים, מפקדות וסוכנויות מערכת הביטחון. הוא מקובל גם על הדרג האזרחי, קובע המדיניות, בפנטגון. בשבוע שעבר, כאשר היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון שהה בארץ לשיחות, ליווה אדלשטיין אורח חשוב אחר, רוברט כארם, עוזר שר ההגנה ג'יימס מאטיס למדיניות בינלאומית. כשהיו"ר דנפורד מגיע אל ידידו איזנקוט, גם אדלשטיין כאן. הוא משתתף בוויעודים המוצפנים של המטכ"ל עם הפיקודים האמריקניים, לעתים בשעות אחר חצות לפי שעון וושינגטון. קצין הביטחון של השגרירות כבר יודע מתי צריך לנתק את האזעקה ולפתוח למיקי את הבניין.
זה הבדל של שמיים וארץ, לעומת יחסה הצונן של הקצונה האמריקנית בתקופות שונות, בין משום העדפת הנפט הערבי (צורך של חיל הים), כעס במלחמת יום הכיפורים בגלל יחסו היהיר של הנספח הצבאי מוטה גור והפגיעה במוכנות למלחמה באירופה בעקבות העברת ציוד לישראל, או פרשת פולארד. לא שחסרו לישראל אוהדים. גנרל ה.ר. מקמאסטר, למשל, יועצו המושפל של דונלד טראמפ לביטחון לאומי עד לאחרונה, נודע לתהילה כמפקד פלוגת שריון שהשמידה 50 טנקי אויב ו-20 נגמ"שים, ללא נפגעים לכוחותיו, בקרב "איסטינג 73" - נקודת ציון במפה (הוא הצטווה לעצור באיסטינג 70, אך חתר למגע) - במלחמה עם עיראק ב-1991. כשהתבקש לגלות את סוד הצלחתו, סיפר שלמד איך פעל צה"ל במלחמותיו עם צבאות ערב. ההתנסות בשדרות פנסילווניה 1600 הייתה כנראה קשה יותר מאשר באיסטינג 73, כי מקמאסטר התעקש לפרוש מהצבא, בלי קידום לתפקיד חדשני ההולם להפליא את גזרתו - ראש "פיקוד עתידים" של זרוע היבשה, האמור להתמקד בחצי תריסר פיתוחי תורה והצטיידות שבלעדיהם חושש הצבא האמריקני ממפלות בהתמודדות עם רוסיה וסין.
אשר לאיראן, מעניין להיווכח שהמטה הבין-זרועי בפנטגון אינו מגרד את פני השטח. השבוע פירסמה מחלקת ההיסטוריה שלו מחקר על יריבתה - מחלקת ההיסטוריה של משמרות המהפכה. החיבור מאלף, בין השאר, משום שהוא מדקדק בהבחנה בין משמרות המהפכה לבין ארטש - צבא איראן - ומפני שאינו גולש לתעמולה פשטנית. יש בו מאמץ להבין את שורשי החשש האיראני מ"מלחמה כפויה", את ראיית המעורבות הרחק מהבית, במיוחד בסוריה, כמימוש של רעיון השגת עומק אסטרטגי והעברת הלחימה לשטח האויב (הישראלי) ואת פיתוח הטילים הבליסטיים כמענה הרתעתי לצורך שהתברר ב"מלחמת הערים" בין בגדאד לטהראן. לא בטוח שטראמפ יקרא, יבין או יסכים.
באמצע המילה "ארטילריה"
די מגוחך היה השבוע לצפות באביגדור ליברמן מנסה לתפוס טרמפ על טיל, ה"רומח" שצה"ל רוכש. ההצטיידות בו, במסגרת התוכנית הרב-שנתית של איזנקוט, אושרה לפני שליברמן כבש את משרד הביטחון. מעת לעת, בכל אחד משלבי האישור, התיקצוב והרכש, ממוחזרת הידיעה ומנוכסת לליברמן, כאביר הטילים. צה"ל לא חיכה לליברמן כדי לדעת שבאמצע המילה "ארטילריה" יש טיל. לפי התכנון מ-2015 יפחת מספר גדודי התותחנים מהסוג המיושן, כדי לפרנס, בכסף ובכוח אדם, את יחידות ה"רומח". במקרה או שלא במקרה, רומח הוא התרגום לעברית של "לאנס", טיל אמריקני שצה"ל קנה לאחר מלחמת יום הכיפורים כמשקל-נגד ל"פרוג" הרוסי שבידי הסורים. בהמשך רצתה ישראל טיל שטווחו ארוך יותר, "פרשינג", אך נמלכה בדעתה כשהבינה שההצטיידות בו בעייתית.
הטילים מהיבשה ומהים נחוצים, כדי למנוע תלות בלעדית במטוסי חיל האוויר שבסיסיהם עלולים לספוג התקפה מדויקת, אבל חגיגת הטילים של ליברמן אינה מעידה על תבונה עילאית. בעוד ממשלת נתניהו מתלוננת על הטילים האיראניים, היא מזמינה את העולם לפשפש במה שיש לה. שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, מיהר לנצל את האיוולת כדי לטעון שהנשק הגרעיני היחיד באזור הוא אמריקני (בצי השישי) - וישראלי.
במקום להתמוגג בקול תרועה מהטילים, האמורים להוות מענה לטילי האויב, שהיו (קרקע-קרקע וקרקע-אוויר) מענה למטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי, יכול ליברמן להתפנות משידורי הטניס האהובים עליו לקריאת מאמרה של רב-סרן במערך ההגנה האווירית, שלומית רודניצקי, בגיליון האחרון של כתב העת הצבאי "בין הקטבים". רס"ן רודניצקי מציעה לשבור את תבנית חילופי המהלומות בין חיזבאללה וחמאס (רקטות לעבר העורף הישראלי) לבין צה"ל (יירוט הרקטות מעל לעורף ב"כיפת ברזל", תקיפות המשגרים מהאוויר, פשיטות חי"ר ושריון על אתרי השיגור). הרעיון: יירוט הרקטות בשלב השיגור והטיפוס, כך שיושמדו בעזה ובלבנון וייחסכו מהעורף הישראלי נזקים וצפירות מורטות עצבים.
היחסים בין הגנרלים האמריקנים לאלופי צה"ל אינם מושפעים מזהות הדרג המדיני בוושינגטון, בירושלים ובתל אביב. הקצונה האמריקנית אינה מסתירה את סלידתה מטראמפ. השבוע הקפידה לעשות זאת בשבחים שהרעיפה על ג'ון מקיין. קודמו של דנפורד, הגנרל בדימוס מרטין דמפסי, תקף "מנהיגים חסרי אחריות המפברקים פחד כדי להניע את חסידיהם" ואינם "נוקטים בגישה מציאותית ומתמקדים בבניית אמון בצוות".
הצמרת הצבאית האמריקנית התמנתה כולה בתקופת ברק אובמה, אך גישתה אינה מפלגתית, אלא חותרת להסכמה רחבה ולהתנזרות מפוליטיקה. מאחר שאדלשטיין הגיע לוושינגטון כחצי שנה לפני ממשל טראמפ, שהתאחר מאוד במינויים בפנטגון, הזדמן לנספח הישראלי לצבור ותק שאיפשר לו לסייע לפקידות החדשה להתעשת ולהתארגן למטלותיה. יצא שאדלשטיין הפך בשנה האחרונה לבורג חיוני ואהוד במערכת הביטחונית האמריקנית.
דנפורד מסיים את ארבע שנות כהונתו בקיץ הבא ופורש לגמלאות. בין המועמדים לתפקיד היו"ר, מתוך רשימה הנקובה בחוק (המשנה ליו"ר, ראשי המטות ומפקדי הזירות), דייויד גולדפיין מחיל האוויר ומילי מזרוע היבשה. מילי אינו להוט להישאר בצבא; גולדפיין, אם יתמנה - כי זה למעלה מ-35 שנה היה לחיל האוויר רק נציג יחיד בתפקיד היו"ר - יהיה בו היהודי הראשון. בחודשים האחרונים מצליח דנפורד, בהסכמת טראמפ ומאטיס, למקם את מקורביו, ראשי האגפים במטו"ם, בתפקידים חשובים, המזכים גם בכוכב נוסף. שני הגנרלים שעמדו בשנתיים החולפות בראשות J-5 והיו אנשי הקשר עם איזנקוט, אלון ואדלשטיין, קנת מקנזי מהמארינס וריצ'רד קלארק מזרוע היבשה, התבשרו לאחרונה כי ימונו למפקדי סנטקו"ם (מקנזי) וסוקו"ם (קלארק). רקע כזה, של היכרות מוקדמת עם מפקדי המזרח התיכון והכוחות המיוחדים, הוא נכס לצה"ל.
מינוי מקנזי, שהספיק לאחר J-5 לכהן גם כראש אגף התיאום במטו"ם, התפרסם בעת ביקורו האחרון של אדלשטיין בישראל, עם כארם ממשרד ההגנה. בגיחותיו ארצה מקפיד אדלשטיין, שהיה מפקד יחידת "דובדבן" בעת הפעולה הכושלת ללכידת מחמוד אבו-הנוד בעשירה א-שמאליה, השבוע לפני 18 שנה, לשמור על קשר עם משפחות שלושת החללים שנורו בשגגה בידי צלפי צה"ל.
אדלשטיין יעמוד בקיץ הבא לרשות סידור העבודה של הרמטכ"ל האמור להתמנות בקרוב. תהלום אותו ראשות אגף התכנון, אך כמי שדירבן שנים, בשיכנוע רב, לאגד את היחידות המיוחדות, טבעי עוד יותר להעמיד אותו בראש מפקדת העומק. כך או כך, צפויים לו מפגשים מקצועיים רבים עם חבריו האמריקנים.
(עדכון ראשון 30.8, 17:00)