ישראל ומצרים משתפות פעולה בלחימה נגד הטרור בסיני. זה כבר פורסם בתקשורת הזרה, כולל פירוט של תקיפות חיל האוויר נגד יעדי דאעש בחצי האי, אך בשבוע שעבר ניתן לכך אישור אמריקאי רשמי. שר ההגנה האמריקני, ג'יימס מאטיס, סיפר על כך ביוזמתו לכתבים שהתלוו אליו בביקוריו בארבע ממדינות דרום אמריקה. בטיסתו לבוגוטה חיפש מאטיס נקודות לטובת קולומביה והזכיר את תרומתה לכוח הרב לאומי בסיני, מאז הקמתו ב-1982. אגב כך, שיבח את היחסים ההדוקים בין צה"ל לצבא מצרים, הנמצאים לדבריו בשיא של כל הזמנים.
זה היה מעניין מאוד אבל לא בשרני במיוחד, כי לכתבי הפנטגון לא כל כך אכפת מיחסי הקריה וקהיר, וגם לא ממש מהליטוף הפומבי שמאטיס העניק, כמעט בנוסח זהה, למארחיו בברזיל, בארגנטינה ובצ'ילה. מעניינים יותר היו הדברים שאותם נמנע מלהגיד - דעתו על הגחמה הקטנונית והמקוממת של הנשיא דונלד טראמפ, בשלילת הסיווג הביטחוני של ראש ה-CIA בממשל אובמה, ג'ון ברנן. זהו, כרגע, גדול מבחניו של מאטיס, וייתכן מאד שכאן הוא ימתח את קו הסיום לנכונותו להצדיע לטראמפ.
הנפילה מהשררה יכולה להיות חדה. לפני שנתיים, בשלהי כהונת אובמה, נתקל ישראלי שנקלע לבריסל בברנן, פעמיים בתוך שעה, צירוף מקרים שנראה משונה לחוליית האבטחה שסככה על ראש סוכנות הביון בשובו מריצת הבוקר. שלושה-ארבעה חודשים אחר כך נושל ברנן מכל סמלי המעמד. המעבר מאובמה לטראמפ הפך אותו לנחלת העבר, וכשהעז לבקר את טראמפ תכופות ובחריפות - למי שהיה בעבר בעל סיווג ביטחוני עליון.
חוויה דומה, גם אם פחותה בעוצמתה, עבר גנרל חיל הנחתים מאטיס, מהכיוון הנגדי של המערכת הפוליטית. אובמה שחרר אותו, ללא התרעה, מהנהגת פיקוד המרכז של הצבא האמריקני - איראן, סוריה, עיראק, אפגניסטן, מצרים, ערב הסעודית ועוד. מאטיס אמנם הגיע אז לגיל הפנסיה, אבל סילוקו הפתאומי, לפני המועד המתוכנן, התפרש בעיקר על רקע מחלוקת כפולה בסוגיית איראן. מאטיס היה אז, ב-2013, מחושב ולוחמני יותר מהבית הלבן. מחושב, כי התעקש לשקול לעומק, למורת רוחם של הגורמים הפוליטיים במועצה לביטחון לאומי, את ההשפעות הנגזרות מהתקיפה הצבאית שאובמה איים בה על איראן אם תתקדם לנשק גרעיני. לוחמני, כי נקט בקו נוקשה נגד הפעילות הבלתי גרעינית, החתרנית, של משמרות המהפכה ברחבי המזרח התיכון. אובמה, מסתבר, לא רצה מתחרה במפקדת הזירה.
לכן, לא הייתה למאטיס סיבה מיוחדת לסרב לאויבו של אובמה, טראמפ, כשהפתיע בהציעו לו את תיק ההגנה, מהלך חריג עם תקדים יחיד - הגנרל המהולל בדימוס ג'ורג' מרשל במלחמת קוריאה. מאטיס קבע לפנטגון שלושה יעדים ראשיים: שיפור התכליתיות הצבאית (מעין מהדורה מעודכנת של כלל דן שומרון כרמטכ"ל, "מה שלא יורה - יקוצץ"), ייעול הניהול הארגוני והכלכלי של המערכת הביטחונית והידוק היחסים עם בעלות הברית.
טראמפ מאכיל מרורים כל מי שעובד איתו ואינו מתרפס בפניו ומתחנף אליו. מאטיס שרד שנה וחצי בהתאמה מזערית לסגנון זה, אך הולכת ומתאפסת יכולתו להצטמצם ב-ד' אמותיו של הפנטגון. טראמפ החובבן קופץ מדי פעם עם רעיון נפסד חדש: מצעד צבאי בוושינגטון, ביטול התרגילים המשותפים עם קוריאה הדרומית, הקמת חיל חלל נפרד מזרוע האוויר. מאטיס בלע, ציבורית, ונזהר מדימוי של מי שפועל בסתר לקרקוע הבלחות הנשיא. לעתים, כמו בסיפור המצעד, נעשית מלאכתו בידי אחרים.
לא כך בפרשת ביטול הסיווג הביטחוני. כאן אין שום מקום להצטעצעות. זה שימוש בוטה בכוח לרעה, נשיאת שם הביטחון לשווא ושימוש בסמכות שלטונית לפירעון חשבון אישי. טראמפ, שאינו מסוגל לסבול ביקורת, נוקם. לא סתם בגידופים מכוערים, כדרכו, אלא בהטלת דופי באיש ביטחון עתיר זכויות והסתכנויות ובפגיעה בגדול נכסיו, המוניטין.
גישת מאטיס היא "דיפלומטיה תחילה" - משרד החוץ מוביל ומשרד ההגנה תומך בהכנת חלופות צבאיות, שקיומן ברקע מעודד הידברות ושהפעלתן מותנית בכישלון המגעים המדיניים. זה יפה כמבוא ליחסים בינלאומיים, כמו גם הציטוט מצ'רצ'יל, בעניין בריתות אסטרטגיות כרעות במיעוטן; "קשה הלחימה לצד בעלות ברית, אך לחימה בלי בעלות ברית קשה עוד יותר". האפשרות השלישית, הטראמפית, בנאט"ו ובהסכם הגרעין עם איראן ובזירת המכס, לא עלתה בדעתו של מאטיס: לחימה נגד בעלות הברית.
מאטיס שתק עד כה אך לא יוכל להמשיך בכך
רשימת 13 הבכירים בדימוס שהזדעזעו מההתנפלות של טראמפ על ברנן ויצאו להתקפת-נגד כוללת רק ראשים ומשנים-לראשים של ה-CIA, בתוספת ממלאי התפקיד שנוצר לאחר 11 בספטמבר 2001, מנהל המודיעין הלאומי. אבל בין אלה יש לפחות שלושה שנוכחותם מחייבת את מאטיס לחשבון נפש ולהבהרה מדוע אינו מצטרף אליהם. רוברט גייטס וליאון פאנטה היו גם שרי הגנה, בנוסף לניהול ה-CIA. דייוויד פטראוס לא היה רק, ובעיקר, גנרל ומפקד פיקוד המרכז האמריקני בדיוק כמו מאטיס; הוא קנה לו שם, בדיוק כמו מאטיס ובמקביל לו, הן כמפקד אוגדה לוחמת בעיראק והן כשותפו הרעיוני, זה בזרוע היבשה וזה בחיל הנחתים, בניסוח תורת הלחימה המעודכנת נגד חתרנות, טרור וגרילה. פטראוס ומאטיס גם יחד קיבלו, בעקבות הצלחתם בכתיבת התורה, קידום והזדמנות ליישם אותה.
אין זהות מוחלטת בין פטראוס ומאטיס. בין השאר, פטראוס מוחצן ומאטיס נזירי. אך העובדה שגייטס, פאנטה ופטראוס מתייצבים נגד טראמפ בסוגיית ברנן מכבידה על שתיקתו של מאטיס. הוא עשה זאת בטיסות הארוכות לקצה הדרומי של היבשת בחזרה, לפני שובו לוושינגטון בסוף השבוע, אך לא יוכל להתמיד בכך. די בגנרל אחר בדימוס מחיל הנחתים, ג'ון קלי, שהצטרף לממשל בתפקיד כמו-מקצועי, השר להגנת המולדת, אך במהרה מכר את נשמתו לטראמפ כראש המטה של הנשיא ומתבזה בעיסוק בלכלוך של הבית הלבן.
מאטיס מתואם היטב עם הגנרל הנוסף, הסדיר, מחיל הנחתים, יו"ר המטות המשולבים ג'וזף דנפורד, וטבעי שישנן את כל הקלישאות המקובלות - שהוא בולם הרפתקאות ומשנה מבפנים. יש בכך בוודאי מידה של אמת. לעולם, או עד שיכתבו הזיכרונות וייחשפו המסמכים, לא ייוודע עד כמה רע ומסוכן יותר היה המצב, כמה שברירי יותר היה שלום העולם, יעדו המוצהר של שר ההגנה, בלי מאטיס. אולי הוא מאמין שהקרבה גלויה של יוקרתו, בשירות פעילות הנסתרת מהעין, היא תרומה נוספת בשרשרת ארוכה, למען ארצו.
בתוהו ובוהו של טראמפ, היה מקום גם לסיפור כזה שמאטיס יספר לעצמו, אך לכל שפל מוכרחה להגיע תחתית, ופרשת ברנן, כראשון בתור - כשלא מוכחש שאחד המניעים לה היא ייצור הסחת דעת - סמלית דיה לדחוף את מאטיס בשאט נפש החוצה, בתוך ימים או לאחר בחירות נובמבר. ב-8 בספטמבר, יום ההולדת שהוא חולק עם הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, הצעיר ממנו בחמש שנים, ימלאו למאטיס 68, מועד טוב לפשפש במצפונו. במסעו באמריקה הלטינית תועדו שני איתותים שלו היכולים להתפרש בכיוון זה. תחילה, במנותק מרשימות ארוכות של דיוני שיבוצים, הודיע על קידום בדרגה ובתפקיד של מזכירו הצבאי, אדמירל קרייג פולר. אחר כך, כשנועד במטוסו עם הכתבים המסקרים את הפנטגון, לתדרוך שמחציתו מתועדת ומחציתו חומר טוב שלא לציטוט, הקדים ושיבח את העיתונות, החיונית לדמוקרטיה כמפקחת על השלטון ומממשת את חופש הדיבור.
בכל תקופה אחרת, לא הייתה לכך משמעות מיוחדת, אבל כשטראמפ מתגולל על התקשורת, "אויב העם", מהחלטת מאטיס להגן עליה מהדהדת החלטה אישית נוספת. בהתנגשות הערכים בין כפיפות הזרוע המבצעת, ובכללה הצבא, למפקד העליון לבין החירויות המוגנות בחוקה, האזרח מאטיס יבחר לחדול לשתף פעולה עם הרוע. יחד עם כישלון של הרפובליקנים בנובמבר, זאת תהיה תחילת הסוף של תעתועי טראמפ.