הכפשה מקוממת, מועמדות ראויה: הניסיון המגונה למנוע את הרמטכ"לות מיאיר גולן

המסע הציבורי לפסילת האלוף יאיר גולן מקומם ואף מגונה. גולן הוא קצין מצוין שיכול להיות רמטכ"ל מצוין. לא רק הוא: גולן אינו יחיד בדורו. הוא מועמד ראוי, אך יש גם ראויים כמותו. מה שאינו ראוי הוא המאמץ להכפיש אותו, הלחץ למחוק אותו מהרשימה.

מעטים בצמרת צה"ל הגיעו להתמודדות על כהונת הרמטכ"ל מוכנים כמו גולן, אחרי התנסות מפרכת ומסוכנת בלבנון, פיקוד על יחידות צנחנים וחטיבת הנח"ל, ראשות מחלקת המבצעים ב"בור" בקריה - תפקיד שעליו התעקש, בהבינו את חשיבות החשיפה לעבודת המטה המבצעי - ושתי אוגדות קו ושלושה תפקידי אלוף. כבנו של אלוף משנה בקבע, סגן קצין קשר ראשי, הכשיר עצמו מנעוריו לחיי צבא, למד וחשב, התחשל והשתכלל.

אחד מיתרונותיו של גולן, לעומת שניים משלושת מתחריו, הוא תפקיד סגן הרמטכ"ל, שמילא בסוף תקופת בני גנץ ובמחצית הראשונה של כהונת גדי איזנקוט. גנץ תיאר פעם את ההבדל העצום, הנובע מכובד האחריות, בין תפקידי סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל, למרות המרחק הקצר בין משרדיהם. באופן דומה, אם גם מטעם שונה, יש הבדל בין אלוף פיקוד וראש אגף מבצעים, שמבחנם העיקרי בהפעלת כוח, לבין סגן הרמטכ"ל, שהוא ראש מטה הצבא ורכז בניין הכוח שלו.

סגנות הרמטכ"ל מכשירה את האלוף המכהן בה לאפשרות שיכהן כרמטכ"ל, משום שרמטכ"ל מוכרח לאזן בין שני טווחי זמן, המידי והארוך. אם ישקיע את כל שעותיו ומרצו בשוטף, יעמיד את יורשו בפני שוקת שבורה. באיזון הנכון, העקרוני, בניין הכוח אמור להימצא יותר בתחומם של שר, מנכ"ל ומשרד הביטחון, בעוד שהרמטכ"ל וצבאו טרודים במבצעים ומודדים את אחריותם במשימת הלילה ובמלחמה הקרובה (ומכאן המתח בין יצחק רבין, כסגן רמטכ"ל ורמטכ"ל קצר-רוח, לבין שמעון פרס, כסגן שר הביטחון ששאף גם לבנות תעשייה מקומית שתוצרתה עתידית).

במציאות הישראלית, העומס כולו על הרמטכ"ל. לכן חשוב, אם גם לא כתנאי בל יעבור, שיתנסה כסגן. זה מה שאמר איזנקוט כשנדונה מועמדותם של אלופים לרמטכ"ל לאחר גבי אשכנזי - הוא המליץ, בעדיפות עליונה ולמרות המסר השלילי לקצונה המכהנת, להחזיר מהאזרחות אחד משלושה סגני רמטכ"ל לשעבר.

משום שהמינוי לסגן מעניק יתרון לאלוף על פני מקביליו, יש לדרג המדיני נטייה לכפות אותו על רמטכ"ל המעדיף מועמד אחר, שלדעתו ייטיב לפעול איתו ותחתיו - וגם, לא אחת, שהוא רוצה ביקרו. עוזי דיין נכפה על שאול מופז, דני חלוץ על משה (בוגי) יעלון, גנץ - כמועמד פשרה שאינו יואב גלנט - על אשכנזי, גולן על איזנקוט שהעדיף את סמי תורג'מן. יעלון, שהמליץ על איזנקוט לרמטכ"ל, כרך באותו צרור גם את גולן כסגן. איזנקוט הרחיב את החבילה וקיבל בה את מועמדו לאלוף פיקוד המרכז; יעלון ויתר.

התוצאה היא שמתוך ארבעת המועמדים עכשיו, רק גולן ואביב כוכבי עברו בתחנה החשובה של סגנות הרמטכ"ל. ניצן אלון ואיל זמיר היו אלופי פיקוד. אלון, כראש אגף המבצעים, היה גם עוזרו הראשי של איזנקוט במערכה המתמדת, מקצתה גלויה ורובה סמויה, המתנהלת יום ולילה בסמוך ובמרחקים. זמיר היה גם מזכיר צבאי של ראש ממשלה, תפקיד שאיזנקוט ביצע כתת-אלוף. לשניהם, אלון וזמיר, תידרש עקומת למידה בדילוג הכפול מחבר במטה הכללי לראשו. זה אפשרי, מוטה גור עשה זאת והיו מספרי 2 ששהו חודשים מעטים בלבד בתפקידיהם לפני הקידום לרמטכ"ל. השאלה היא האמנם זה חיוני.

מה שמחזיר את ההתמודדות לגולן ולכוכבי. לגולן יש שתי מגרעות, אחת לחלוטין לא בשליטתו ואחת בשליטתו החלקית. הוא בן 56, נולד מוקדם מדי להתמודדות הקודמת ומאוחר מדי לנוכחית, ואם יכהן ארבע שנים יהיה ראשון החוצים את גיל 60. בצבא האמריקני זה מקובל, בשנים האחרונות. בצה"ל, עד כה, לא.

מה שאינו במלוא שליטתו של גולן הוא פיו, הנותן ביטוי לחולף במוחו. הוא אינו בוש בכך. להיפך. הוא משוכנע שחובתו של קצין לחלוק עם מפקדיו - ולרוב גם עם פקודיו ועם החברה האזרחית המפרנתס את הצבא ושולחת אותו למשימותיו - כל מה שהוא יודע וחושב. לכן קנה לעצמו שם של כפיף שאינו מתכופף ואף אינו מתגמש בסגנונו. הדווקאיות שלו נתפסת לעתים כיהירות. האלוף במילואים מתן וילנאי, שהיה הממונה הפוליטי עליו כסגן שר הביטחון והשר להגנת העורף, נעלב מיחסו של אלוף פיקוד העורף גולן. טינה כזו עלולה להצטבר ולקזז את המחמאות שמרעיפים על גולן מפקדי עבר אחרים, כמו יעלון והאלוף יום טוב סמיה, שאיתר את איכותו עוד בהיותו סגן-משנה.

גולן הוא, בהכרה ובגאווה, קצין ספרטני, "סנטוריון" כמו מפקדי הפלוגות של הצבא הצרפתי באלג'יריה, שעם מצוקתם לנוכח משימה כפוית טובה הזדהה. הפוליטיקאים הישראלים אמנם רוצים צבא כמו בספרטה, אבל רמטכ"ל עם קמצוץ של אתונה וחשוב לא פחות, ירושלים. זה כוכבי, הצעיר ממנו בשנתיים והבקיא בכל רבדי החברה ונימי התקשורת, משויף ומלוטש, איכות שאינה נופלת מזו של גולן בציפוי מצודד יותר. כראש אמ"ן, כוכבי גם התחכך בדרג המדיני וגם בנה כוח כמפקד זרוע.

כוכבי וגולן שייכים לדור אלופי המשנה של תחילת העשור שעבר, מבצעי "גאות ושפל", "חומת מגן" ו"דרך נחושה" בגדה המערבית. זה דור הכולל גם את גל הירש ומשה (צ'יקו) תמיר, שני קצינים מעולים שלולא הנסיבות שדחקו אותם להשתחרר מקבע היו מתקדמים בדרגה - הירש בוודאי לראש אגף התכנון ואלוף פיקוד המרכז, תמיר לראש אגף המבצעים ואלוף פיקוד הדרום - ומתמודדים על הסגנות וממנה על כהונת הרמטכ"ל.

כל התמודדות היא תלויית הקשר פוליטי ואישי ונגזרת מהחלטות ישנות, שהשפיעו על הרכב העולים לגמר. איש מהאלופים שמועמדותם נשקלת עכשיו אינו בלתי ראוי. עד כה גם התנהלה תחרות נקייה, נטולת מרפקים, וניתן לשער שכוכבי, אלון וזמיר הופתעו ונרתעו מהמסע הפתאומי נגד גולן.

עצומת המשפחות השכולות נגד גולן חמורה ופסולה מעיקרה. מה אם כנגד 100 החתומים עליה תוצג עצומת 200 משפחות שכולות בעדו, או 300 החייבים לו את חייהם משום פיקודו הנבון והמסור, או 400 האלמונים שיינצלו בזכותו במלחמה הבאה.

ומרתיח מכל, שוויון הנפש של חותמי העצומה לזהותו של שר הביטחון, שאליו כתבו. אביגדור ליברמן, היושב בקומה ה-14 של מגדלי הביטחון בקריה ויקבע מי יהיה שכנו הצבאי שם, אינו מפריע להם. על כך אינם מערערים. נראה להם תקין שאדם כמותו שותף להכרעות של חיים ומוות, כמו גם להחלטה מי יהיה הרמטכ"ל הבא. לא רק תוכן העצומה פסול - גם, ועוד לפני כן, הנמען.