שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, הורה אתמול (ראשון) להחזיר לבני הזוג שאול ואיריס אלוביץ' תכשיטים שתפסה המשטרה במהלך חקירת תיק 4000. החלטתו של עמית, והביקורת החריפה שמתח על רשויות האכיפה, מהוות תזכורת לצורך בפיקוח הדוק על המשטרה, ומראה שגם בתי המשפט לא מצליחים לפעמים לעמוד במשימה.
כדי להבין את חשיבות ההחלטה, צריך להבין כיצד פעלה המדינה: חוק איסור הלבנת הון מאפשר לחלט רכוש בשווי הרווח שהושג מביצוע העבירה - גם אם הרכוש עצמו לא היה קשור לעבירה עצמה. זאת בניגוד לתיקי סמים, למשל, שם ניתן לחלט רכוש רק אם הוא קשור לעבירה. לדוגמה - רכוש שניתן להוכיח שנקנה מכספי סמים.
אולם, החילוט יכול להתרחש רק לאחר הרשעה סופית. לכן, כדי למנוע אפשרות שבזמן ההליך הנאשם יבריח את נכסיו, בתי המשפט פירשו את החוק כך שיאפשר למדינה לתפוס באופן זמני נכסים שאינם קשורים ישירות לביצוע עבירה, כדי שניתן יהיה לחלטם בסוף ההליך. בנוסף, בתי המשפט אף קבעו בעבר כי לשוטר יש סמכות לתפוס חפצים גם ללא צו שיפוטי.
לפחות במקרה הזה, המדינה פשוט צירפה את שתי האפשרויות - הסמכות לחיפוש במקרים מסוימים ללא צו והסמכות לתפוס "רכוש בשווי" לצרכי חילוט עתידי - ויצרה לעצמה סמכות חדשה ונרחבת ביותר. "הנה כי כן", כתב השופט עמית, "לשיטתה של המדינה יכול שוטר להיכנס לבית עם צו חיפוש או בלעדיו, על מנת לאתר חפץ ששימש לביצוע העבירה. והנה, לכדה את עינו של השוטר תמונת פיקאסו מקורית התלויה על הקיר, או שולחן מהגוני בסגנון לואי ה-14 בסלון הבית, והוא יכול לומר לחברו 'מצאתי נכסים שניתן יהיה בעתיד לחלט כ'רכוש בשווי'. קדימה להעמיס'".
משאיות עמוסות חפצי אומנות - וטבעות נישואין
במקרה הנוכחי, לפי עמית, התנהלותה של המשטרה היתה אף חריגה יותר. השוטרים טרחו להוציא צווים לתפיסת נכסים שונים של בני הזוג אלוביץ' - חשבונות בנק, נכסי נדל"ן, כלי רכב ועוד - אך לא חפצי אמנות ותכשיטים. למרות זאת, המשטרה הגיעה לביתם עם שתי משאיות ושמאית להערכת ערכם של החפצים. עד מהרה הבית רוקן מחפצי אמנות, והשוטרים אף הורידו את טבעות הנישואים של בני הזוג מידיהם ולקחו גם את העגילים שענדה איריס אלוביץ'. בסך הכל נתפסו פריטי אמנות בשווי 6.2 מיליון שקלים ותכשיטים בשווי 600 אלף שקלים.
"קשה להלום התנהלות מעין זו", פסק השופט עמית, "והתקשיתי להבין אם מדובר בפרקטיקה הנוהגת על ידי המשטרה. אם אכן כך - יש להפסיקה לאלתר". עוד הוסיף כי עמדתה של המדינה "נוגדת מושכלות יסוד של שיטתנו המשפטית". השופט ציין כי בכל המקרים שבהם אישר בית המשפט תפיסת חפצים ללא צו, היה אלמנט של דחיפות. למשל, במקרה של שוטר שנתקל בעת חיפוש בכמויות גדולות של מזומן שיש חשש שיועלם. אלא שהוא מדגיש שמדובר במקרים חריגים בלבד. בסופו של דבר הוא קיבל חלקית את טענותיהם של בני הזוג, שמיוצגים על ידי עורכי הדין ז'ק חן ומיכל רוזן-עוזר, וקבע כי התכשיטים יוחזרו להם, בעוד לגבי חפצי האמנות ההחלטה תידון שוב בבית המשפט המחוזי.
בני הזוג אלוביץ' - עד לא מזמן מהאנשים העשירים והמשפיעים בישראל, וכיום חשודים באחת מפרשות השחיתות החמורות שנחשפו כאן - הם רק דוגמה אחת. אך התמונה שמצייר השופט עמית צריכה להדאיג כל אזרח. לא בכדי הוא משווה בהחלטתו בין תפיסת נכסים להליכי מעצר. המשטרה אמורה לבקש מעצר אך ורק כאשר ישנו חשד קונקרטי שהחשוד ינסה לשבש את החקירה, כאשר הוא מסוכן לציבור, או כאשר ישנן פעולות חקירה ספציפיות שלא ניתן לבצע כשהוא משוחרר. בפועל, לא פעם מהווים תנאי המעצר, או החשש מהימשכו, מנוף לחץ על חשודים.
בדומה לכך עורכי דין פליליים, ובפרט כאלו שמייצגים בתיקי צווארון לבן, טוענים כי בשנים האחרונות בכל תיק שבו יש חשד לעבירות כלכליות, מיד עם פרוץ החקירה נתפסים כל הנכסים וחשבונות הבנק שהרשויות מצליחות לאתר. התיקים עשויים להימשך שנים, ובינתיים הופכת התנהלותו היומיומית של החשוד לבלתי אפשרית. הדבר גם עלול להקשות עליו לנהל את הגנתו המשפטית ולהביא אותו להסכים לעסקת טיעון שלא היו מקבל בצורה אחרת. בסופו של יום, לפי נתוני הפרקליטות, רק כמחצית מהרכוש שנתפס עם פרוץ החקירות אכן מחולט בסוף המשפט.
מי שאמור לשמור על האיזון בין צרכי החקירות לזכויות החשודים הם בתי המשפט, אלא שבמקרה הנוכחי גם בית משפט השלום וגם בית המשפט המחוזי אישרו את התנהלות המשטרה. ואם זוהי ההתנהלות מול האנשים החזקים בישראל, בתיק שנמצא בלב הסיקור התקשורתי - אפשר לשער מה קורה לחשודים אלמונים, באלפי התיקים שמתנהלים מדי יום הרחק מעיני הציבור.