ב-22 בנובמבר, לפני 55 שנה, נורה הנשיא ג'ון קנדי למוות בראשו. מתנקש אחד? חוליה? מזימה אמריקנית, סובייטית, טקסאנית? סגנו ויורשו של קנדי, הנשיא לינדון ג'ונסון, הרכיב בתוך שבוע ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון. 10 חודשים אחר כך נמסר לו הדוח שלה, שקבע ב-900 עמודים כי לי הרווי אוסוולד פעל לבדו.
ב-21 בנובמבר, השנה, אמור להיפתח בתל אביב משפטו של בועז הרפז. בסוף השבוע הנוכחי ימלאו שמונה שנים להשקת המופע הבלתי נגמר של פרשת הרפז. שמונה שנים, שהן שתי אולימפיאדות, שני מונדיאלים, שתי מערכות בחירות לכנסת, כמעט 3,000 יום ולילה, והמדינה עדיין באה חשבון עם הרפז. זה קורה לה, למדינה, לעתים. השופט שאול אבינור, האמור לשבת בדין, הוא שהשתמש במונח זה באחד מתיקיו, כאשר זיכה נאשמת ונזף בתביעה על ש"התחשבנה" איתה. כל תיק לגופו, אך זה סיכון שהפרקליטות חייבת לשקלל.
הגלעין הקשה של תיק הרפז הוא זיוף המסמך שנחזה להיות סיכום סיעור מוחות של תומכי מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. להרפז, כמו לכל חשוד ונאשם, גם כשאינו ראש ממשלה, עומדת חזקת החפות, אך מערכת החוק משוכנעת מאז קיץ 2010 שתוכל להוכיח שהרפז זייף. הוא התרברב שבידו מידע העשוי לעניין את הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, אותגר להשקיט את הפקפוק אם אכן כך באמצעות אספקת ראייה חותכת, הריק את משמע אוזניו אל המחשב, הדביק לקובץ לוגו לא-לו והרי מסמך. כל זאת, אם לא שאב את המסמך, בלי לוגו, ממחשב אחר. הרפז לא בדה את תוכן המסמך, אלא שינה את מצב הצבירה שלו. כמוהו כמי ששומע שבחים מפליגים, ומה עוד על זולתו ולא על עצמו, והופך את האמירה בעל פה למכתב המלצה שהעתקו נמסר למומלץ התמים.
בנסיבות מחמירות?
זהו, לדעת המשטרה אז והפרקליטות מאז, זיוף, אך הצמדתו למונח האימתני "בנסיבות מחמירות" תמוהה. להיפך, דומה שהנסיבות, בוודאי באוגוסט 2018, דווקא מקלות, בשלושה רבדים שונים ומצטברים.
ראשית, במבוא לפרשה, הזיוף, פעל הרפז לבדו, בניגוד לכל השערות המזימה שהפריחו שר הביטחון אהוד ברק ומקורביו. אשכנזי היה אחד מקורבנות המסמך, לא ממחולליו. הוא לא נדרך לפעולה, כשקיבל אותו, אלא רתח בחוסר אונים. פרסום המסמך, בלי לדעת שהוא מזוייף - והרי הפרסום הביא בהכרח לחשיפת הזיוף - נעשה ללא ידיעת אשכנזי ובניגוד לרצונו, אם כי על ידי שוחרי טובתו, שנרעשו למראהו. כך בהתחלה, אבל בהמשך נחשדו ונחקרו ונעצרו ואף הומלצו לאישום עוד ועוד בכירים, שכולם נחלצו לבסוף, והרפז נותר לבדו מול כיתת היורים של הפרקליטות.
סגן-אלוף במילואים הרפז הוא הש"ג של פרשת הרפז, אך לא במובן המקורי של המונח. בפרשת ליל הגלשונים, ב-1977, טען צה"ל לאחריותם של קצינים וחיילים, ממפקד אוגדה וחטיבה עד לתחתית הסולם ובו השומר הגדודי. כשהטיחו ברמטכ"ל, דן שומרון, שהוא נטפל לש"ג, לא הכחיש והעדיף להעמיד דברים על מידתם. גם לש"ג, אמר, לא רק אליו, איש-איש ותפקידו, חייל-חייל והתנהגותו. הביקורת הייתה מוצדקת אילו הקצונה הבכירה מהש"ג נותרה ללא פגע והוא לבדו נענש. לא כך בפרשת הרפז: כולם נשא הרוח, והוא היחיד שבבשרו נשמרת גחלת הפרשה. גם בלי שבית המישפט יידרש לשאלה אם יש כאן אכיפה בררנית, או שלמקרה כזה מכוון המונח "הגנה מן הצדק", ברור שלעומת האחרים בפרשה, הוגנות אין כאן.
אילו הוצמד הרפז כשחקן מישנה לשחקנים הראשיים בפרשה, בכירי המערכת, היה תיקו נסגר דרך שגרה יחד עם תיקיהם. כך נעשה לחשודים בפרשיות קודמות של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, אריאל שרון ואהוד אולמרט. כשהוחלט שלא להעמיד לדין את המובילים, בנימוק של היעדר ראיות מספיקות, נהנו מכך הזוטרים מהם, אף כשהיו נגדם ראיות מוצקות. אך הרפז מופיע בהצגת יחיד, נפרדת מזו של הבכירים.
שנית, החומרה המיוחסת לעבירה לכאורה של הרפז מבלבלת סיבה ותוצאה. להרפז לא היתה שליטה במסמך, מרגע שמסר אותו. הוא אינו אחראי לפרסום ולמהומה שנוצרה בעקבותיו, מה גם שבכך הופרכה יומרתו לספק מידע אמין. בדיעבד, כמקובל, ניתן לטעון שהיה עליו לצפות השתלשלות כזו, אך אם לא עשה זאת, הרי זו התרשלות ולא כוונת זדון. האשמתו בכך שהפרסום חיבל בהליך מינוי הרמטכ"ל כמוה, אם לחזור לשדה ההתנקשויות במנהיגים, כהאשמת גברילו פרינציפ, רוצחו של הארכי-דוכס האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, בהריגת 15-18 מיליון בני אדם, תלוי איך ומי סופרים, במלחמת העולם הראשונה שפרצה בתגובת שרשרת לרצח.
התביעה מניחה שהרפז קיווה לקבל טובת הנאה כלשהי ממסירת המסמך המזויף - קשר הדוק עם הרמטכ"ל היוצא ואולי גם עם הבא, ליטוש דימויו כמוציא ומביא, אולי גם תרגום עתידי של אלה באופן חומרי כלשהו. אם הנחה זו תקבל חותמת שיפוטית, ייחשד כל מי שמשתדל למען מינוי כלשהו, ויהיו מניעיו האמיתיים טהורים וענייניים ככל שיהיו, בשליחת לחמו על פני המים, ואין לדבר סוף. ידוע, למשל, המעשה בחבריו של האלוף חיים בר-לב מהפלמ"ח, שהתעצב ב-1967 בגלות לימודיו בצרפת בעוד האלוף עזר ויצמן נתפס כמקדים אותו בהתמודדות על כהונת הרמטכ"ל אחרי יצחק רבין. החברים, ביניהם קצינים בשירות פעיל שטובת האומה לנגד עיניהם אך לא נשכחה מהם גם טובתם האישית, גייסו בין השאר את חברתם נועה אשכול, כדי שתוסיף את קולה אצל אביה, ראש הממשלה ושר הביטחון. אילו תקדים הרפז בא לפני אותו מעשה ולא לאחריו, היו נחשדים בפלילים.
ושלישית, שמונה השנים. טיוטת כתב האישום נגד הרפז הייתה מוכנה בתחילת 2011. לא הוא שעיכב את ההליך. מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליט הצבאי הראשי, מצ"ח, המשטרה, פרקליטות מחוז תל אביב - כל הגורמים הללו עסקו בפרשה, הדפו אותה מזה לזו ובחזרה, עד שהתיקים הנוספים נסגרו כולם והסיבוב הסתיים בנקודת הפתיחה, עם הרפז. זה טוב כסרט ורע כחיים. בפועל, הרפז נידון לקנס כבד עד תום ההליכים. פרנסתו ומשפחתו נפגעו קשות לא רק בטרם הורשע, אלא בעוד העמדתו לדין מתעכבת והוא תלוי בין שמיים וארץ.
אילו נחשד הרפז בהעסקת מטפלת לאביו, במימון שגולגל במרמה על אוצר המדינה, חזקה על היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט שהיה סוגר סתם כך את תיקו, למרות ראיות נחרצות, כמובן בתנאי שהרפז היה נשוי לראש הממשלה. לרוע מזלו, הרפז גם אינו שרה נתניהו וגם מעורב בפרשה שמנדלבליט מנוע מלעסוק בה, משום ששמו נקשר בה, ללא הצדקה מהותית, ועברו עליו בה תלאות רבות עד לטיהור המלא שבלעדיו לא היה מגיע לאן שהגיע.
אחד מסניגורי הזוג נתניהו, עו"ד עמית חדד ממשרדו של עו"ד יעקב וינרוט, מייצג גם את הרפז. התובעת המופקדת על פרשת הרפז, עו"ד טוני גולדנברג, חולקת לעתים בנסיעותיה לירושלים עם חדד את הנהג המסיע אותו בקביעות. דומה שאם יחלקו גם את המונית ויתדלקו אותה ברצון טוב, די במשאית הפוכה ליד שורש ובקוצים שיתלקחו לקראת מוצא לייצר פקק שישיג ביניהם עסקה.
הפער, שנראה גשיר, עומד בעינו, גם לאחר מאמץ גישור אצל סגן נשיא בית משפט השלום, השופט צחי עוזיאל. שני הצדדים מתחפרים ומהמרים על ניצחון במלחמת ההתשה, אף שבמלחמה כזו יש למדינה יתרון מובנה. היא אינה אדם ולעולם אינה מתעייפת, ואם תפסיד בבית המישפט, תאמר שהיה עליה להיאבק למען יראו וייראו. מי יראה וממה יתיירא, אחרי כל השנים הללו, פחות ברור.
התביעה אינה להוטה לנהל משפט; גם בעיניה, התועלת אינה שקולה כנגד העלות. היא גם משלימה עם עונש קל שבקלים. המשוכה הגבוהה היא התעקשותה על הרשעה שהיא הפללה שהיא פגיעה ביכולתו של הרפז לקבל הכשר מאגף הפיקוח על הייצוא (אפ"י) לסחור בידע, טכנולוגיה ואמצעים. הפרקליטות גיששה אצל אפ"י, בחיפוש אחר נוסחה גואלת, וטרם מצאה אותה. אם זו עמדת הסיום של המדינה במיקוח, להרפז כדאי להישפט ולא להסכים לעסקה שתגזור עליו אבטלה או הגירה, ובין כה וכה להציק לתביעה בדרישה לקבלת חומרים עסיסיים הנחוצים להגנתו. אם השופט יחליט להרחיב את מוטת החומרים שהרפז זכאי לקרוא, כדרישתו, תכבד אבן הריחיים על צוואר התביעה.
רק נתניהו נשאר
שמונה שנות ההשתרכות קלעו את הפרק האחרון של פרשת הרפז, אם זהו אמנם הפרק הסופי בהחלט, לאותה עונה של תחילת הסיפור - מינוי רמטכ"ל חדש. העולם סב על צירו, בינתיים. אשכנזי ויורשו בני גנץ מחוץ לצבא ועל מפתן הפוליטיקה. אהוד ברק היה אז בעד גלנט, כמוהו כנתניהו האדיש למדי, שרצה רמטכ"ל שימליץ לו לבצע את התוכנית לתקיפת הגרעין האיראני. ברק, שותפו של נתניהו ויריבה של ציפי לבני, התהפך. מה שאמר אז מימין לשמאל צריך לקרוא כיום משמאל לימין. רק נתניהו נשאר.
בתחילת פברואר 2011 נקלעו נתניהו וברק למשבר חמור. לראשונה בתולדות המדינה בוטל מינוי רמטכ"ל. נדרש תחליף בהול, כי ארבע שנותיו של אשכנזי עמדו להסתיים באמצע החודש (מועד התפטרותו של דני חלוץ ב-2007), וברק סירב להאריך את כהונתו בחודש, שבוע, יום, שעה. לכן הומצאה תחבולה עקומה: סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר נווה, שגלנט החזיר לצבא מהרכבת הקלה בירושלים, יהיה ממלא מקום, בעת שברק יחדש את תהליך מיון המועמדים, שנקטע תחילה באוגוסט עם פרסום מסמך הרפז, הותנע שוב כשהוברר שידם של האלופים לא הייתה במעל וחייב איתחול עם ביטול המינוי של גלנט.
אלוף פיקוד הצפון, גדי איזנקוט, חתך את הקשר הגורדי באבחה מילולית אחת. איזנקוט היה מלכתחילה המועמד המועדף על אשכנזי לסגנו ליורשו. גנץ אמר, באותו קיץ, לפני מינוי גלנט וככל הנראה על רקע מסעו הנמרץ של גלנט לתפקיד, כי הוא עצמו "יכול להיות רמטכ"ל, מוכרח להיות רמטכ"ל, לטובת צה"ל, אבל צריך לומר ביושר - גם גדי יכול". ובמלים חריפות יותר מאלה השגורות בסגנונו: רק לא גלנט. גנץ פרש בכעס. איזנקוט, שהדף עוד בפברואר 2010, בשלוחת לשכתו הצפונית בקומה השנייה של מגדל המטכ"ל, מהלך של גלנט להציגם כצמד חמד של רמטכ"ל וסגנו, נשאר לשנה חמישית בהר כנען.
ייתכן שגלנט הזיק לעצמו באותה פנייה לאיזנקוט, כתרגיל של לוחמה פסיכולוגית והעצמת ההרתעה - מה הטעם בהתמודדות אם הכל סגור - ולא משום שהיה בידו מידע ודאי על הבחירה בו. הפגנת הביטחון שלו הייתה משכנעת מדי וחיזקה את רישומו של מסמך הרפז, בהגיעו אחר כך. אבל שיטת המינוי הכפול של רמטכ"ל וסגן, כלומר הודעה לאחד האלופים שהוא הזוכה המאושר במחיר הסכמה לאלוף מסוים אחר כסגנו, לא הומצאה אז.
בן-גוריון נהג לכפות על הרמטכ"ל סגן או ראש אג"ם - אגף המבצעים בראשית צה"ל, אגף המטה בהמשך. מרדכי מקלף, שהגיע לשנה, רצה ביצחק רבין וקיבל את משה דיין, שסירב להוסיף לראשות אג"ם את סגנות הרמטכ"ל, כאות למעמדו כמיועד לרמטכ"ל הבא, בנימוק הדייני האופייני, "רוצה להיות ראש של משהו ולא סגן של מישהו". לא כל האלופים חשקו בתפקיד הרמטכ"ל - יוחנן רטנר ושלמה שמיר השיבו בשלילה, כשבן-גוריון הציע להם. כשבן-גוריון מינה את חיים לסקוב לסגנו של דיין ואחר כך ליורשו, למרות הסתייגות דיין ומקורביו, האלופים מאיר עמית וצבי צור, אכל לסקוב מרורים. לאחר מותו, כשנכתב עליו שתקופתו כרמטכ"ל קוצרה בגלל תככים של סגן שר הביטחון שמעון פרס ושותפיו בקצונה, כתבה אלמנת לסקוב לעיתון וביקשה לתקן: "לא פרס ואחרים. רק פרס".
רבין, ראש אג"ם השלישי של לסקוב, היה גם הסגן היחיד של צור ונעל בכך בפועל, בעזרת הבטחה של בן-גוריון שהועברה לאשכול, את מינויו לרמטכ"ל הבא. כרמטכ"ל, לא מינה סגן, אלא רק שני ראשי אג"ם, בר-לב ואחריו ויצמן. הסגנות ניתנה לבר-לב ערב מלחמת ששת הימים ובמחצית השנה האחרונה של רבין, כי ראשות אג"ם הייתה תפוסה; וגם בר-לב, כמו רבין וכמו דוד (דדו) אלעזר אחריו, לא רצה בסגן. אלעזר נאלץ להשלים עם הוספת הסגנות לראש אג"ם, האלוף ישראל טל, בגלל נסיבות מסוימות - מחלוקת עם מפקד חיל האוויר על שרשרת הפיקוד - באביב 1973. הוא לא העניק את הסגנות לראש אג"ם האחרון שלו, יצחק (חקה) חופי, וכמוהו נהג גם הרמטכ"ל הבא, מוטה גור, בשלושה ראשי אג"ם - הרצל שפיר, יקותיאל (קותי) אדם ורפאל (רפול) איתן.
משה (וחצי) לוי השתמט ממינוי סגן כפוי, דן שומרון, כשהחזיר את מפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי מהמילואים, התקדים של גלנט-נווה. כשרבין החליט למנות את שומרון, למרות תככיהם של לוי ואיתן נגדו, שהיו חמורים שבעתיים ממה שמיוחס להרפז נגד גלנט אך לא הביאו למעצרם ולניסוח כתבי אישום נגדם, הוצמד לרמטכ"ל גם סגן, ברק. כך היה גם כשברק התמנה לרמטכ"ל ואמנון ליפקין-שחק לסגנו וכאשר שחק התמנה לרמטכ"ל והעדיף את מתן וילנאי על אורי שגיא ויצחק מרדכי. בהתמודדות בין וילנאי - המועמד של נתניהו - לבין סגנו השני של שחק, שאול מופז, שנהנה מחסותו של שר הביטחון מרדכי, הציע האלוף במילואים טל פשרה: וילנאי יכהן שנתיים ואז יתמנה מופז. ההצעה נדחתה, בהתנגדותו המפוכחת של מופז, שידע שאין לדעת מה יקרה כחלוף שנתיים, ממשלה ושר ביטחון. ואכן, חצי שנה אחר כך מרדכי הסתכסך עם נתניהו, נשר מממשלתו וממפלגתו והיה ליריבו, ונתניהו, בדרכו החוצה, הציע את תיק הביטחון לווילנאי, שסירב וחבר לברק במפלגת העבודה.
חד-פעמיותה של ההזדמנות החולפת לבלי שוב מבליטה עוד יותר את אצילותו של איזנקוט, בוויתורו על ודאות קרובה למינויו לרמטכ"ל לאחר שנתניהו וברק, בלחץ היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ובג"ץ, חזרו בהם ממינוי גלנט. גנץ כבר היה בחוץ, בחופשת שחרור. נווה נחשב לממלא מקום לעת מצוקה. המינוי היה בכיסו של איזנקוט, אם רק ירצה בו. לא בהכרח תהיה פעם נוספת: כשנתניהו יתאושש מהמשבר, הוא יזכור היטב את התנגדות איזנקוט להרפתקה באיראן. מה שלא יקרה ב-2011, אולי לא יקרה עוד לעולם, ואין מכאוב כמכאובו של אלוף שכמעט היה רמטכ"ל, אך לא. פרטים אצל וילנאי, גלנט, עוזי דיין ועוד ועוד.
ואף על פי כן, נאמן להכרתו כי רצוי שרמטכ"ל יחווה את תפקיד הסגן, המליץ איזנקוט על זולתו והפליג בשבחי גנץ, בלי להעלות בדעתו שתמליל שיחתו עם ברק יתפרסם (ציטוטים נקודתיים ראו אור מ-2012 ואילך, בזכות שיטפון החומרים בפרשת הרפז. הנוסח המלא מתפרסם כאן, ככל הידוע, לראשונה). בשיחה נכח גם מזכירו הצבאי של ברק, תת-אלוף מישל בן ברוך. לשופט אליהו מני נהגו לייחס תרומה קבועה ופורה להכרעות דין: "אני מסכים". חלקו של בן-ברוך בשיחת ברק-איזנקוט התמצה באמירה הנועזת לממונה עליו, "אתה צודק". רק מוח מרושע יחבר את סיבת ההינהון לסיב"ט, אגף הסיוע הביטחוני במשרד הביטחון, שניהולו ניתן לבן-ברוך כשידידו מהתותחנים, דן הראל, היה מנכ"ל המשרד, כי ברק כבר לא היה אז שר הביטחון.
בשיחה עם איזנקוט איתר ברק במאוחר את אחד הפגמים בהליך המינוי - ההודעה על המיועד קודמת לבדיקה מדוקדקת של הרקע שלו, כך שגילוי בעיות ברקע זה מייצר לבטים קשים, להיאבק ציבורית על המינוי, בלי ודאות ניצחון, או לוותר ולהתבזות. ברק הבין, בעקבות הכישלון עם גלנט, שמוטב להיוועץ תחילה במנגנון שבכוחו לבדוק ולהכשיר. המען הנכון הוא היועץ המשפטי, הפונה לראש אגף החקירות במשטרה, לשב"כ ולרשויות המסים וניירות הערך. זה, בעצם, מה שהיה גם על השר לביטחון פנים גלעד ארדן לעשות, בטרם חשף פומבית את מועמדות גל הירש למפכ"ל המשטרה. היועץ המשפטי אמור להסיר מכשול מפני ועדת המינויים הבכירים בשירות הציבורי, עד לאחרונה ועדת השופט יעקב טירקל ועתה ועדת השופט אליעזר גולדברג. בנוהל תקין, היו היועץ ובעקבותיו ועדת טירקל יוזמים בירור ולומדים עובדות על ההסתבכות של הנגיד המיועד יעקב פרנקל בהונג קונג ועל המידע הגולמי, הבלתי-בדוק, שהוזן בעניינו של הירש.
ממה שאמר איזנקוט לברק לפני שבע שנים וחצי ניתן להסיק, בערבון מוגבל, מה דעתו על ההתמודדות הנוכחית בין האלופים. איזנקוט סבור שההליך צריך להימשך חודש וחצי ומכאן שהתלבטותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן אמורה להסתיים לקראת ראש השנה, מה שישאיר, אחרי החגים, שלושה חודשים נטו לחפיפה. אם איזנקוט עודנו סבור שחיוני לרמטכ"ל להתנסות תחילה בסגנות הרמטכ"ל, שהיא ראשות מטה הצבא וסמכות עיקרית בבניין הכוח, המסקנה היא שלדעתו יש רק שני מועמדים מציאותיים לתפקיד, סגניו, יאיר גולן ואביב כוכבי. השמות הנוספים שנזכרו, מוערכים ככל שיהיו בעיניו, סובלים מהיעדר הניסיון בסגנות - בדיוק כפי שאיזנקוט חש מתאים, אבל פחות מגנץ, בפברואר 2011.
אותות מהעבר
באותו מינוי של שומרון לרמטכ"ל וברק לנסיך-כתר, ב-1987, לא היה סיכוי ממשי לשני האלופים הנוספים, אמיר דרורי (שהיה, אחרי עברי ושומרון, סגנו של לוי) ואורי אור. כך גם הפעם. דילוג על דור סביר רק כשהצעירים יחסית טובים בעליל מהוותיקים. זה מה שאיפשר ב-2004 לשר לביטחון הפנים צחי הנגבי לקפוץ על קבוצת ניצבים שהאמינו שהגיע תורם, או תור אחד מהם, אל הרובד של משה קראדי, דוד צור, שחר אילון, דודי כהן ואורי בר-לב. זה אינו המקרה בצה"ל של 2018. ליברמן יתקשה לנמק דילוג על גולן וכוכבי גם יחד. יהיה לו נוח יותר לשווק החלטה אישית על סגן הרמטכ"ל הבא, לצד הרמטכ"ל.
כשנקב בשיחתו עם ברק בשמות גולן וכוכבי, הם ולא אחרים, סימן איזנקוט את העדפתו, לפחות אז, בנוסף להוכחת כושר נבואי. בין שניהם איזכר תחילה את כוכבי, הצעיר (בשנתיים) מגולן והטרי ממנו כאלוף; בינתיים יושר הקו ביניהם. איזנקוט גם רמז לפיקפוק מסויים באופיו של גולן. לאחר ארבע שנים, כשהתבשר כי שר הביטחון משה (בוגי) יעלון החליט כצפוי להמליץ עליו לרמטכ"ל, רצה איזנקוט שסגנו הראשון יהיה האלוף סמי תורג'מן, שהיטיב לעבוד תחתיו באגף המבצעים ובפיקוד הצפון. יעלון התעקש על גולן, ממש כשם שפואד בן אליעזר, שר הביטחון בעת מינוי יעלון לרמטכ"ל ב-2002, הצמיד לו סגן מפיקוד הצפון, אשכנזי.
אלה אותות מהעבר המתרחק: יתכן שבתקופת עבודתם המשותפת כרמטכ"ל וכסגנו שינה איזנקוט לטובה את דעתו היחסית על גולן. יש גם דעות אחרות. אלוף במילואים, שלדבריו נועץ בו ליברמן לעתים, סידר לפני שבוע לצה"ל תוכנית לכמעט עשור: שלוש שנים גולן, שלוש שנים כוכבי, שלוש שנים הרצי הלוי. אם גולן ייאלץ לפרוש, הוא יכול להיות מועמד מעולה לראש המוסד הבא (וכך גם כוכבי).
כל זאת, בעוד התביעה ממשיכה לדרוש שייקוב הדין את הרפז, אבל מאפשרת לחשוד בפלילים, מומלץ אגף החקירות והמודיעין במשטרה לכתב אישום חמור בעבירות שוחד והפרת אמונים, לנהל את הליך מינוי הרמטכ"ל הבא, לשבת בראש הדיון שהמיועד יגיע בו להצבעת השרים ולהופיע בפני ועדת גולדברג כסומך ידיו על משיחתו לבכיר מפקדי צה"ל. אולי זה אכפת לעו"ד טוני גולדנברג, העומדת גם בראש צוות המעצרים של פרקליטות מחוז תל אביב ורואה בעבודתה שליחות בניקוי העיר מפושעים המתנכלים לאזרחים תמימים, אבל נתניהו מטופל בדרגים אחרים. היא שקועה, שלא לומר מושקעת, בתיק הרפז.
(עדכון ראשון, 2.8, 17:00)