אצבע על ההדק, אצבע בסכר: איזה צה"ל מותיר מאחוריו איזנקוט?

פעמיים בלבד בכל שנות המדינה העזו ראשי ממשלה, אנשים נוקשים שלא הגיעו לתפקידיהם בזכות רגישות יתר לזולת, לכנות מי משותפיהם לעבודה "אהוב נפשי". דוד בן-גוריון עשה זאת בנובמבר 1956, על קברו של אלוף פיקוד הדרום במבצע "קדש", אסף שמחוני, שנהרג בהתרסקות מטוסו בירדן. שמחוני היה מפקד קרבי מעולה, ואף שהסתכסך עם הרמטכ"ל הרביעי משה דיין, גם הוא מחביבי בן-גוריון ובכיר ממנו בחוגו, סביר להניח שבן-גוריון הועיד לו את תפקיד הרמטכ"ל השישי, לאחר חיים לסקוב. במקרה השני, החודש, אין מדובר בקצין שהסתכן, הצטיין ושילם בחייו, אלא בחשוד בפלילים הזוכה לתואר המשתפך מפי חשוד אחר: ח"כ דוד ביטן הוא אהוב נפשו המוצהר של בנימין נתניהו. עד כדי כך החליקה ישראל לשפל תחתיות.

ביום שני, השבוע, ישב רב-אלוף גדי איזנקוט משמאלו של נתניהו ומולם המשלחת הרוסית של שר החוץ סרגיי לברוב וגנרל ולרי גרסימוב, בביקור ראשון של רמטכ"ל סובייטי או רוסי בישראל. לצד איזנקוט הסב תא"ל אליעזר טולדנו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, התפקיד המבגר שמילא איזנקוט משני צידי גיל ה-40 שלו אצל שני חיילים פוליטיים, אהוד ברק ואריאל שרון. בין נתניהו לאיזנקוט חצץ אביגדור ליברמן. המשטרה ממליצה להעמיד את נתניהו לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. על ליברמן ניפק היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת שאין קשה ממנה, אף שבלע את רוקו ונמנע מהעמדתו לדין. אלה האנשים שאיתם מוכרח הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל לעבוד, הם וחבריהם לקבינט הביטחוני-מדיני, מחפשי ההון הפוליטי או סתם הון. אלה האנשים שהצלחתו מאפשרת להם להמשיך להכשיל את ישראל במדיניות עקרה ומדרדרת. מלכוד 21, לקראת המספרים הבאים.

אילו רצה להישאר בתפקידו, שאין טוב ומספק ממנו במערכת הישראלית, היה איזנקוט מתקנא בגרסימוב, בעל תווי הפנים הטטריים האופייניים, המבוגר ממנו בכחמש שנים ומכהן בתפקידו כמעט שש שנים. לרמטכ"ל הרוסי, שהוא גם סגן ראשון לשר ההגנה, יש רק מקור סמכות אחד: ולדימיר פוטין. בנובמבר 2012, בעת ביקור נשיאותי של שמעון פרס במוסקווה, הדיח פוטין את שר ההגנה ואת הרמטכ"ל. בהבל פה ובהנף עט מינה את גרסימוב לרמטכ"ל ואזרח שהולבש כמנהג המקום במדי גנרל, סרגיי שויקו, לשר ההגנה. מאז הם שם, ככל שיחפוץ פוטין.

הנסיבות העניקו לאיזנקוט ידע אישי ועשו אותו למומחה לקצונה הבכירה הזרה, אמריקנית כרוסית, ערבית כמערבית, איראנית כפלסטינית. זו היתה פגישתו השנייה עם גרסימוב; עם מקביליו האמריקנים, יו"ר המטות ג'ו דנפורד, מפקד הכוחות במרכז ג'וזף ווטל, מפקד כוחות נאט"ו ואירופה קרטיס סקפרוטי, היכרותו כמובן עמוקה הרבה יותר וכך גם בקיאותם הפרטנית בנושאים המעסיקים את ישראל. קצת לאחר שאיזנקוט החל לכהן כרמטכ"ל הגבירו הרוסים משמעותית את מעורבותם הצבאית בסוריה, הצילו את בשאר אסד ובמקביל למגמת ההסגה של הכוחות האמריקניים היו לגורם החשוב ביותר לביטחון ישראל בזירה הצפונית, כי להם היכולת לחסום ולסלק את משמרות המהפכה של איראן. אף שכהונתו של איזנקוט אמורה להסתיים בעוד כ-160 יום, הוא תאב דעת כשהיה ואינו משדר אווירת בלימה ועצירה. לפני זמן מה ערך לעצמו "העמקה" - מה שבן-גוריון כינה "סמינר" - בנושא רוסיה, צבאה ומדיניותה.

אילו התפנה להעמיק גם בשורשי המעורבות הצבאית הרוסית, ולא רק בהווה צופה פני עתיד, היה איזנקוט קורא ביומן לשכת הרמטכ"ל מתקופת דיין, שלקראת "קדש" שאל אלוף פיקוד הצפון, יצחק רבין, איך מעריך דיין את סבירותה של ההתערבות הרוסית נגד צה"ל. "אם תהיה מלחמה קצרה, רק מתנדבים, טייסים וטכנאים", השיב דיין. "יכול להיות שהצוללות תהיינה מאויישות על ידי פולנים או צ'כים, אבל גם פולנים אינם אלא פולנים".

בתום המבצע, כשבן-גוריון נכנע ללחץ הסובייטי-אמריקני, שררה בדיון מטכ"ל "אווירה כבדה ביותר. מותו של שמחוני והמצב הפוליטי, עם הסיכוי הרציני לפקודת נסיגה מסיני, הישרו מצב רוח כבד ביותר על כולם, אולם בשיחה חופשית לאחר הישיבה הזדהו כל הנוכחים, כולל יצחק ומלבד (ראש מטה פיקוד הדרום וממלא מקומו של שמחוני, סגן-אלוף) 'גנדי'', עם החלטת הממשלה הצפויה לסגת מסיני, לנוכח הלחץ הפוליטי". בהמשך אותו שבוע, "הזקן שואל את משה מה היתה תגובת סגל הפיקוד של צה"ל על החלטת הממשלה בעד נסיגה מסיני. משה משיב שלא היו תשובות שליליות, אולם אמ"ן וחיל האוויר ואחרים מעריכים את הסכנה הרוסית כפחותה מכפי שנראתה קודם (למוסד ובעקבותיו לבן-גוריון)".

איזכורו של יצחק רבין, ראשון אלופי הפלמ"ח מאז אילוצם של יגאל אלון ויצחק שדה לפרוש, לא היה מקרי. כסגן-אלוף, הדרגה הגבוהה ביותר חוץ מאלוף (קולונל) ורב-אלוף (בריגדיר-גנרל אחד ויחיד בצבא החדש), היה רבין מעורב במשפט ארבעת הרמטכ"לים - האירוע היחיד בתולדות צה"ל ששלושה מהעומדים בו לדין משמעתי התקדמו לימים לתפקידו של הרמטכ"ל ששפט אותם. השופט, לפי דרישת בן-גוריון בעקבות הזדהות קציני הפלמ"ח שנשארו בשירות קבע עם חבריהם שהתאבלו על הפלמ"ח בשנה לפירוק מטהו, היה הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. הנשפטים, יחד עם עוד 11 מעמיתיהם, ביניהם האלופים לעתיד דן לנר, צבי זמיר וישעיהו גביש, היו הרמטכ"ל השביעי רבין, השמיני חיים בר-לב והתשיעי דוד (דדו) אלעזר. הדרג הפוליטי הכתיב לדרג הצבאי את העונש: בנסיבות מקלות, "נזיפה חמורה, שתפורסם, והתראה" אם המעשה יישנה, או הדחה מיידית מפיקוד בקבע ואף במילואים, אם המשמעת הופרה "מפני שפקודת גוף פוליטי אליו הם שייכים קודמת לפקודת הפיקוד או הממשלה".

רבין, בר-לב ואלעזר יצאו בזול, נשארו בצבא והגיעו לבסוף לכסאו של דורי, כמוהם כאיזנקוט. בצה"ל חלפו עד כה 20 רבי-אלופים ויותר מ-200 אלופים. מעטים מהם השאירו חותם מאריך ימים, הרבה מעבר לתקופותיהם. ייחודו של איזנקוט בהבנת מקומו במרחב, כנקודה בקו, חוליה בשרשרת, עוד תמונה בשורות המתרבות בלשכת הרמטכ"ל, יודע מאין הוא בא, מאילת הלוהטת והטרום-מזגנית, ולאן הוא הולך, ללמוד. הוא מתייחס ברצינות לאחריותו ולמשימותיו, אך לא לעצמו; ומאחר שאינו מחפש תהילה, לא רגעית ולא למינוף אזרחי לעתיד, הוא גם נתפס כענייני ואינו מאיים על הפוליטיקאים.

לפני היות שלוש שנות הצינון, ולנוכח היוקרה הצבאית שהיוונו בפוליטיקה דיין ואלון, בר-לב ושרון, החלו שרי הביטחון לראות ברמטכ"לים שלהם מתחרים מיידיים. במרץ 1977, כחודשיים לפני הבחירות, הוקרן לראשונה סרטו של מנחם גולן על מבצע אנטבה. רמטכ"ל המבצע, מוטה גור, התפעל מהצלחת נפתלי לביא, דוברו של שר הביטחון, לנכס את התהילה לשמעון פרס. "אתמול ראיתי את הסרט של גולן", כתב גור לראש לשכתו, סא"ל חגי רגב. "הצד הצבאי הטהור - יפה מאוד. ביצוע צבאי כמעט מושלם. רואים שם מקצועיות. הצד האחר - מגוחך. פשוט שכחו שיש רמטכ"ל. לא הוזכר בכלל. בשבוע האחרון הכניסו כמה קטעים של שהב"ט, בפיקוחו הצמוד של נפתלי, וזה נעשה סרט שלו. יחי הדוברים הכותבים את ההיסטוריה…".

לאחרונה סייע צה"ל בפרסום "הרמטכ"ל: מחקר השוואתי של שישה היבטים בתפקודו של מפקד הצבא", מאת תת-אלוף במילואים מאיר פינקל. ד"ר פינקל, קצין חושב וכותב, הוא מפקד "מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית", המשתייך לאגף המבצעים במטכ"ל. איזנקוט הפך אגף זה, אמ"ץ, לאחד החשובים במוקדי צה"ל. הוא מינה, לראשונה מאז גיורא אילנד בשנות ה-90, ראש אגף שהיה לפני כן ראש חטיבת המבצעים בו - אלוף אהרן חליווה. קודמו, אלוף ניצן אלון, פינה לחליווה את מקומו בחניון המטכ"ל, בין דובר צה"ל לאלוף פיקוד העורף, וקיבל חנייה הנושאת שלא כמקובל את שמו, בעודו ממתין להחלטות על מינוי הרמטכ"ל הבא וסגנו.

איזנקוט תרם לספרו של פינקל הקדמה המתארת את המצב השורר ומרמזת גם לעתיד לבוא, לאחר פרישתו הקרובה. שתי ההנחיות המרכזיות שתחתן פועל הרמטכ"ל, כותב איזנקוט, הן שהוא "נתון למרות ממשלת ישראל" - לא ראש ממשלה, לא שר ביטחון, אלא הממשלה - ו"פועל על פי חוק". משמע, הרמטכ"ל אינו עוקף את תקנון ההחלטות והאישורים - איזנקוט התגייס לצה"ל בתקופת רפאל (רפול) איתן, אך לא הכיר את חריגותיו מסמכות בלבנון כשמנחם בגין כיהן כראש ממשלה ושר ביטחון גם יחד - ואינו פורץ את גבולות החוק, לפי פרשנותם של הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה, שהוא כיום הפצ"ר לשעבר, ידידו של איזנקוט.

זה לא רק חשוב, לא רק חיוני, אלא ממש גורלי, כי רמטכ"ל עונה-אמן או מבין עניין יכול לאפשר לדרג פוליטי פזיז לגרור את ישראל למלחמה מיותרת. לרמטכ"ל יש תמיד אצבע על ההדק. אותה אצבע עצמה, לפחות מדן שומרון ואילך, היא גם התקועה בסכרי הפיגועים ההמוניים או המלחמות היזומות או ההסכמה החברתית, סכר מותקף תמידית שהתמוטטותו תשטוף את המדינה ותטביע את הצבא. אבל איזנקוט, שאין עוררין על היותו מהטובים בבוני הכוח בצה"ל לדורותיו וגם מפעיל מיומן שלו העושה הרבה ומדבר מעט, אינו באמת מהפכן. הוא משלים עם המצב ומנסה לשפר אותו, מרכין ראש מול מציאות מטורפת של מתנחלנד, גדה מערבית הבולעת אליה מחצית מהכוח היבשתי הסדיר של צה"ל כדי להגן על המתנחלים - לא על הביטחון הלאומי של ישראל. מאז שחתם את העשור הראשון שלו בצבא כסגן-אלוף טרי, מפקד גדוד 13, "גדעון", בחטיבתו גולני בשכם הסוערת והרוגמת, הגדה מנצחת את גדי.

בייעוד צה"ל, לפי איזנקוט, אין שום אזכור מפורש לשיטור בשטחים. הבטחת קיום המדינה, ניצחון במלחמה, הגנת שלמותה הטריטוריאלית, ביטחון אזרחיה ותושביה - רק פרשנות דחוקה, או ליתר דיוק מדחיקה, תמצא שם שטחים כבושים והתנחלויות. יש כאן סתירה מובהקת, שאיזנקוט מתעלם ממנה, לחזונו להשאיר אחריו "צבא לוחם, איכותי, מוכן וכשיר, צנוע, יעיל בתרבותו הארגונית, זוכה לאמון הציבור".

לפי איזנקוט ב"הרמטכ"ל", לראש המטה הכללי, שהוא מעדיף לכנותו ראש המפקדה הכללית, ולמעשה המפקד הכללי (הכפוף למפקד העליון, הממשלה), "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית". בקצה אחד, הוא משיק לדרג המדיני, ובקצה השני - למפקדי זירות המבצעים, שהם אלופי הפיקודים, האוויר והים. שלא כמו שר הביטחון, אין לו זכות הצבעה בהחלטות, אך קשה לקבל הכרעות בניגוד לדעתו (אלא אם הפוליטיקאים יכולים להסתמך על ראש השב"כ, עמיתו הנוקשה ממנו בנכונותו להסתכנות קצרת טווח); ולעומת זאת יתרונו על שר הביטחון נובע ממקצועיותו של הרמטכ"ל ומהיותו המשפך היחיד להעברת הוראות מהממשלה לצבא.

"בהיעדר תפיסת ביטחון לאומי מוסכמת", קובע איזנקוט, "נוצרה בישראל מציאות מורכבת המחייבת את הרמטכ"ל בשיח שוטף ובבירור מתמשך מול הדרג המדיני. השינויים שחלו בשנים האחרונות בחברה הישראלית, כמו גם השתנות אופי האיומים על המדינה, השפיעו על מעמדו של צה"ל והביאו לירידה בהיקף המתגייסים לצבא העם. במקביל, מתעוררות שאלות ציבוריות לגבי אופיו של צה"ל ומתעצם השיח בין הצבא לבין החברה. אמון הציבור בצה"ל הוא רכיב חשוב ביותר ביכולת הצבא לממש את ייעודו. הצבא נדרש להקפדה יתרה על ראייה ממלכתית, מקצועית ועניינית, שתביא לאמון רחב. הרמטכ"ל נתון לביקורת הציבור; זאת עוצמתה של מדינה דמוקרטית. האמון בו, בצה"ל ובמפקדיו משפיע על עוצמת הצבא, מעמדו ויוקרתו בחברה הישראלית ובסביבתו החיצונית, הקרובה והרחוקה".

זאת תפנית קיצונית, בעידן השקיפות והכפירה, לעומת תקופת ההתכחשות, התרמית, התעמולה והצנזורה. חבל שמחקרו המועיל של פינקל חוטא לעתים בפגמים השייכים לאותם ימים רעים, כאשר מפקד הצנחנים שרון הסתיר מהרמטכ"ל דיין, שהסתיר משר הביטחון פנחס לבון, שהסתיר מראש הממשלה משה שרת, הכול בשירות אליל הגמול, שהפך לאתוס הקרבי המוביל של צה"ל. לישראלים בני המאה הנוכחית זאת העת העתיקה. הדקויות מהדהדות רק אצל מעטים כמו איזנקוט, שבביקור במבנה ששימש את בן-גוריון במלחמת תש"ח, ברמת גן, הופתע כשהדייר הנוכחי הציג עצמו כנכדו של לבון.

"לפני ימים אחדים פרסמו שלטונות ירדן שנערכה התקפה ישראלית על תל-צאפי שליד סדום", נאנח שרת ביומנו בחוסר-אונים, במאי 1954. "ועדת שביתת הנשק הוציאה נגדנו גינוי. צה"ל ענה בהכחשה נמרצת של כל הסיפור - להד"ם וחסל. והנה לא היא. כל מאות פועלי סדום יודעים את האמת וצוחקים ל'קול ישראל' ולממשלת ישראל. האמת היא כי שני ערבים נשלחו לבצע מעשה נקם בתל צאפי, בשל מעשים שנעשו על ידי מישהו מתושבי המקום, זרקו רימון לתוך בית, הרגו אשה ופצעו גבר. יש לחשוש לתגובה. מצב זה מסכן את ביטחון החיים והעבודה בסדום, עמדת מפתח כלכלית הנתונה בקו ראשון של חזית מול כוחות ירדן. האמנם רשאי הצבא לנהוג כך כראות עינו" - רמז לעין האחת של דיין - "ולסכן מפעל כה חיוני?".

מאחר שצה"ל הסתמך במקרה זה על מיקור חוץ, כמו רפול וסייעניו בחבלות בלבנון לאחר שנים, קל היה לו להיתמם ולהתנער ממעורבות. שרת שוחח עם לבון על מינוי "ועדה לבחינה יסודית של שיטות הפעולה נגד ההסתננות ושאר ההתפרעויות הערביות באזורי הספר", כולל יעילות התגובות הצבאיות והאמצעים המודיעיניים. לחברים בוועדה הציע ראש הממשלה את יועצו לענייני ערבים שמואל (זיאמה) דיבון, לפנים איש הקשר בפריס עם נציגי כת הקצינים שהשתלטה זה מקרוב על מצרים; את ותיק המומחים לענייני ערבים ומודיעין, עזרא דנין; ואת ראש אמ"ן, בנימין גבלי - חודשיים לפני שהסתכסך עם לבון ב"עסק הביש" במצרים. לבון עירער על ההרכב ומיסמס את הרעיון. שרת איים למנות ועדה, עם לבון או בלעדיו ואז גם בלי נציג מהמטכ"ל, אבל "אז אבקש להורות לרמטכ"ל להיענות לשאלות הוועדה ולהביא לידיעתה את שיקול הדעת שלו ושל חבריו על שיטות הטיפול בבעייה, על יסוד נסיונם הממושך".

פינקל, הסוגד כמעט לכל רמטכ"ל באשר הוא רמטכ"ל, ובמיוחד מתאמץ לשבח את אלעזר, ששמו מונצח ב"מרכז דדו", מסתפק בהתייחסות נדושה למדי לסוגיית מפתח זו, בסעיף "דיין: שינוי רוח צה"ל מצבא הגנתי להתקפי". אלא שאצל דיין, ההפכפך והמאלתר לדעת מבקריו והיצירתי והגמיש לדברי מעריציו, אפשר לחפור עתיקות ולגלות גם את הקוטב הנגדי למטבעות הלשון שהכניס למחזור הישראלי.

ביומן לשכת הרמטכ"ל מאוגוסט 1956 רשם הרל"ש מרדכי (מורל'ה) בר-און תמצית שיחה בין דיין לשמחוני. "משה רוצה שבזמן הקרוב נשוב לשקט גמור בגזרה. זו מדיניות טובה בדרך כלל ובפרט עכשיו. מאסף להקפיד על מפקדיו המקומיים ובעיקר על הצנחנים, שלא ינהלו מדיניות עצמאית ויכתיבו למטכ"ל ולפיקוד התנגשויות בגבול על ידי אצבע קלה על ההדק. על הצנחנים יש להגיב גם מבחינות משמעת וכללי עבודה הנהוגים בצה"ל. אשר למדיניות בערבה, עד היום קשה לברר מה הם גורמי ההתנגשויות שם. האם זו נקמת בדואים על צרות שאנו עושים להם במזיד ושלא לצורך, או אינטריגות של סוכנים, ירדנים או מצרים, וכדומה. צריך לחקור הנקודה, כדי להגיע לחקר הבעיה ובעיקר להקפיד על כך שלא ייעשו מעשים בלתי מכוונים ומיותרים והתגרות בבדואים".

לשיטת הגמול היה גם קהל יעד ביתי, הציבור בכלל ומתיישבי הספר השוקלים עזיבה בפרט. "הפעולות בלילה הקודם הצליחו יפה. ארבעה מארבים שהונחו ברצועת עזה גרמו למצרים תשעה הרוגים, כולם חיילים, ומספר פצועים. לכוחותינו שני פצועים קל ביותר. אריק, שהתחכך עם הג'יפ שלו ונפצע קל, לא יוכל לצאת הלילה לפעולה. (ראש אגף המטה) מאיר עמית, אסף, (ראש מחלקת המבצעים) שייקה גביש ואפילו אריק מפעילים לחץ על משה לא לבצע משטרת דהריה, ובמקום זה לתקוף במקביל ארבע משטרות - שתיים בערבה ושתיים בהר חברון. ההצעה, על רקע הקושי לבצע בדהריה והחשש להיכשל, כמו גם הרצון לשתף בפעולה גם את חטיבה 5, גבעתי. משה הולך לזקן לקבל אישור לשינוי, אולם הזקן נותן הוראה לבטל כל התוכנית, מאחר שהפגיעות הלילה היו מוצלחות במידה מספיקה ואפקט התגמול כלפי פנים וכלפי חוץ הושג במלואו ואין כדאיות להסתבך יותר".

ואותו דיין, לאחר חודשיים, ערב "קדש", אומר על הבדואים בנגב, לפי יומנו ש"שינה דעתו והוא דורש להפסיק לחלוטין את כל הסריקות והפגיעות בהם ולהפסיק הנסיונות לגרש אותם, ואם כתוצאה מכך ייכנסו מספר מאות למדינה ויתיישבו להם באזורים דרומיים אלה, לא יראה בכך כל אסון. אין זו סכנה ביטחונית גדולה, והסכנה קיימת בלעדיהם, משום שהבדואים יכולים לעבור בקלות הגבול לצרכי לחימה אם ירצו, ופגיעה ורדיפה אחר הבדואים ופגיעה בכבשיהם ובגמליהם רק גורמת למעגל הגמולים והרציחות שאינו מוסיף לנו כלום ולעולם אינו נגמר. בין כה וכה אין בנגב יכולת קליטה רבה של הבדואים מבחינת מאכל ומשקה לבהמות שלהם וכל התוספות אינן שוות בהתעסקות בנושא. אסף שמחוני מתאר את הלחץ הציבורי וטוען שיש מקום לנקיטת אמצעים גם אם אינם מועילים, אבל יש בהם כדי להרגיע את הציבור וכדי למנוע עזיבות ובריחות מהאזור. לדעת משה, התרופה היחידה ללחץ הציבורי הוא עצבים בריאים לעמוד בפני הנידנוד, ולעשות מה שניתן בשיירות, פטרול ואבטחה, ולא לצאת מהכלים בגלל פסיכוזה בלתי מוצדקת".

נשמע כמו איזנקוט של קיץ 2018, רמטכ"ל המתמודד עם הפער שבין מצב ביטחוני נסבל, אם גם שברירי, לבין דימוי צעקני עד "פסיכוזה בלתי מוצדקת" בהתנגשות עם חמאס ועפיפוניו; ומסרב לרצות את השרים התובעים לרופף את הוראות הפתיחה באש. פקודות, אמרו בשעתם מרשל גיאורגי ז'וקוב במוסקווה ואלוף ישראל טל בסיני, תקבלו רק ממני; בלעדי, שום טנק לא יזוז. איזנקוט חוסם בגופו את תרגום הסיסמאות הפוליטיות להנחיות מחייבות של חטיבת המבצעים.

הוא גם אינו מחפה על תקלות, כמו שעשו קודמיו וביניהם רמטכ"ל ההתשה, בר-לב. בתעמולה הרשמית, מצרים היא שהפגיזה סתם כך, מתוך שלוות התכלת של סתיו 1968, את חיילי צה"ל לאורך מה שעדיין לא היה קו בר-לב. רק לאחר שתריסר חללי חינם נקברו וישראל התלוננה באו"ם, התבררה לפיקוד הבכיר, בר-לב ומפקד גייסות השריון טל, האמת הנוראה: יוזמה מקומית של דרג זוטר, באישור מח"ט השריון אורי בר-און, הביאה לירי פראי על העמדות המצריות שממול. ההפגזה הקטלנית, בין השאר על מגרש כדורגל, באה בתגובה. השערוריה הושקטה לשנים, כרגיל מנימוקי חוץ ופנים. דומה שאצל איזנקוט זה לא יכול לקרות, לא ההפקרות ולא הטיוח.

רק לפני שמונה שנים, בהיותו אלוף פיקוד הצפון, לפני ההתמרדות בסוריה, עליית דאעש ונפילתו, החתירה האיראנית והחדירה הרוסית, אמר איזנקוט בהרצאה כי "איום הצבא הסורי עומד בבסיס תרחיש הייחוס של צה"ל ואימוניו. שליטי סוריה אומרים בגלוי שהחזרת רמת הגולן לריבונותם היא אינטרס עליון של סוריה, בדרך של שלום, או ב'התנגדות', ואם תידרש - גם בפעילות מלחמתית שמטרתה להשיב את רמת הגולן. השיח הזה מופנם היטב באופן שצה"ל בונה בו את יכולות ההגנה והמודיעין שלו, כמו גם את כושרו ההתקפי".

הפרדוקס של שלהי כהונת איזנקוט כרמטכ"ל נעוץ בהצלחתו המבצעית הכפולה, לדרבן את רוסיה לכיוון "קודס בחוץ" - גירוש כוח קודס של משמרות המהפכה מסוריה המתייצבת מחדש תחת עריצות של משטר אסד - ולהרתיע את חסן נסראללה מחיזבאללה ויחיא סינוואר מחמאס מייזום מערכות גדולות וממיטות חורבן, לבנון השלישית או עזה הרביעית. בגישת איזנקוט, אסד, נסראללה וסינוואר הולמים את הדגם הרצוי לישראל של אויב, שהיפוכו בעיראק שלאחר סדאם חוסיין ובהשפעת איראן: לכל כדור יש כתובת, מצד השולח לא פחות מאשר מצד הנמען, וטוב רודן מבלגן.

זה פרדוקס, כי בעת שהרוסים יגרשו את האיראנים, לאחר שיסיימו להשתמש בהם בשירות אסד, הם גם יחדשו את התביעה מישראל להחזיר את הגולן לסוריה, מחרתיים אם לא מחר, והנה, איום הייחוס הישן חוזר, ומה עוד תחת מטריה רוסית של מטוסי קרב וטילי קרקע-אוויר.

המשמרת הארוכה של איזנקוט, 40 שנות שירות ובפסגתן ארבע כרמטכ"ל, תסתיים עד אז, אך דומה שצה"ל נערך בעוד מועד לשובו של האיום הסורי, כי המועמדים העיקריים לרמטכ"ל ה-22 עברו מסלול דומה לזה של איזנקוט ושני קודמיו, גבי אשכנזי ובני גנץ. כשאיזנקוט המליץ על גנץ ולא על עצמו, בשיחה עם שר הביטחון ברק לאחר ביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל, הוא נקב בשמותיהם של יאיר גולן ואביב כוכבי, כיחידים בדור הבא. כולם - אשכנזי, גנץ, איזנקוט, גולן וכוכבי - היו מפקדי חטיבות חי"ר סדירות (גולני, צנחנים, נחל), מפקדי האוגדות בעזה או בגדה (למעט אשכנזי, מאוגדת דרום לבנון) ואלופי פיקוד הצפון. תורם של אלופי הדרום והמרכז יבוא בעוד שלוש או ארבע שנים, אולי בדילוג על חצי דור, עד למועמד הראשון לרמטכ"ל שנולד לתוך הסבך שלאחר מלחמת ששת הימים - הרצי הלוי.

העובדה שקצינים מסוימים ולא אחרים, אולי לא פחות טובים מהם, הגיעו לגמר גביע הרמטכ"ל, היא בעיקרה תוצאה מצטברת של החלטות רמטכ"לים קודמים, כמעט ללא תשומה של דרג מדיני. שרי ביטחון קובעים מי מהאלופים יובא לאישור הממשלה לרמטכ"ל. הם גם מאשרים בחתימתם כל מינוי בכיר, מאלוף-משנה ומעלה, אך אף שדובר צה"ל מקפיד להדגיש בתום כל דיון שיבוצים אצל איזנקוט שהמינויים שסוכמו הם רק בבחינת מומלצים וטעונים הסכמת השר, לא הייתה בשנים האחרונות התערבות עליונה שסיכלה מינוי. איזנקוט הוא שחזר בו כשקצינים הסתבכו, יותר מכל תא"ל אופק בוכריס, שאמנם לא היה אהוב נפשו אך בוודאי נמנה על חביביו ומוערכיו.

השפעת נתניהו על המינויים אפסית וזו של ליברמן - מזערית. מינוי עופר וינטר למזכירו הצבאי של ליברמן משקף רק ביטחון עצמי: ליברמן לא חשש להשאיר אצלו שנתיים את המזכיר הצבאי המקורב לקודמו משה (בוגי) יעלון ואינו פוחד לצרף אליו חבר מוצהר של נפתלי בנט. סימן לבאות, לדמות הפיקוד הבכיר שרמטכ"ל ינואר 2019 יקבל מאיזנקוט ויתחיל לעצב לאחר כשנה, אין כאן.

הנחת עפיפון ששרף את יער אסף שמחוני ליד כפר עזה על כף המאזניים, מול אלפי הפעולות שביצע צה"ל בתקופת איזנקוט והכוח המצויד והמאומן שנבנה ושנותר נצור ומרוסן, גורמת עוול לא רק לאיזנקוט, אלא גם למצבו הנכון של הצבא. התסכול הוא מחיר השלמתה של הקצונה הבכירה - וכי יש לה ברירה, בדמוקרטיה המתכרסמת של ישראל - עם ריקנותה של המטרה האסטרטגית המוגדרת לה, "שמירת חופש הפעולה של הדרג המדיני", הרוצה רק חופש מפעולה.

"לאורך שנים, רמטכ"לים נבחנו ונשפטו בעיקר לפי האופן שבו הופעל כוחו של צה"ל. כך היה בכל מלחמות ישראל", כותב איזנקוט באותה הקדמה לספר "הרמטכ"ל". כל עוד הוא מכהן, אין להיחפז בסיכום תקופת איזנקוט בהנחה שלא הזדמן לו לגשת לבחינה מלחמתית, להסמכה הסופית, ואף לא למערכה דו-אוגדתית כמו מבצע ליטני, בחודש האחרון של מוטה גור כרמטכ"ל, אבל זה בסדר גמור, אפשר גם בלי, כי רמטכ"ל אינו אמור לספק מלחמה, אלא ביטחון, ויש הבדל.

(עדכון ראשון 26.7, 17:00)