רב-אלוף גדי איזנקוט אמור לסיים ביום האחרון של 2018 ארבע שנות כהונה (פחות חודש וחצי שקיצץ לעצמו, כדי להתיישר עם השנה האזרחית) כרמטכ"ל. הוא בן כמעט 58. הגיעה העת להעביר את השרביט לצעירים, יחסית, בני 56 או 54. החלטה על זהות יורשו אמורה להתקבל בתוך חודשים מעטים, לא יאוחר מראש השנה. נחוצה תקופה סבירה לחפיפה, בין הרמטכ"ל היוצא והנכנס, ואם הנכנס הוא סגנו המכהן של הרמטכ"ל הנוכחי, גם בינו לבין הסגן הבא, שיתמנה בתיאום איתו.
זאת אינה יכולה להיות תקופה קצרה מדי, להעברה מסודרת של המשרה, כי שום תפקיד קודם של אלוף - או צירוף של תפקידים - אינו נותן הכנה מספקת לעוצמת הסמכויות, האילוצים והחשיפה של רמטכ"ל; וגם לא ארוכה מדי, למניעת אי-ודאות, חיכוכים ותסיסה בין השמשות. עדיין טריים הזכרונות המרים של 2010, כשההתמודדות בין האלופים איזנקוט, יואב גלנט ובני גנץ - ולמעשה בין שר הביטחון אהוד ברק לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי - הרעילה את הצבא.
לכאורה, הכל מתקדם כסדרו לקראת הודעה על משיחת סגן הרמטכ"ל אביב כוכבי לרמטכ"ל, אף שמרחפת עדיין מועמדותו של הסגן הקודם יאיר גולן - עוד לפני שבע שנים חזה איזנקוט התמודדות בין גולן לכוכבי - ולמרות שמקורבי איזנקוט, המפעילים מאמץ מגושם להציב כמועמד גם את ראש אגף המבצעים ניצן אלון, משדרים בכך אי-נחת מכוכבי. זאת טעות אופטית: מה שקורה במרס אינו מלמד בהכרח על מה שיקרה בספטמבר.
איזנקוט שולט בצבא ללא עוררין. הוא מינה את כל האלופים החשובים - בזרועות, בפיקודים ובאגפים - ואת מפקדי האוגדות וקציני-המפתח במטכ"ל. אביגדור ליברמן אינו מפריע לו. זאת אכן בשורה טובה: השפעת שר הביטחון מ"ישראל ביתנו" אינה שלילית, רק אפסית. איזנקוט הוא גם המצפן המקצועי של הקבינט. השרים המתונים בו, יחסית, מנווטים לרוב את הצבעותיהם לפי התובנות וההמלצות שהרמטכ"ל מביא לשולחנם. צינה נודפת כלפיו רק מכיוונו של גלנט, הרמטכ"ל שלא היה, לאחר שזמן-מה שרר ביניהם שלום בית.
המדיניות הישראלית חותרת להמשך המצב הקיים, שלא ייגמר לעולם. היא משלה עצמה שתוכל לנצח ללכת לשום מקום. לשו"ם - לא שלום ולא מלחמה. שני הקצוות יקרים מדי. השלום יחייב פינוי מתנחלים והמלחמה תגבה חיי חיילים. הנחמה היחידה: לא יהיו ביניהם חרדים המסרבים להתגייס.
השלווה מופרת רק מכיוון אחד: איראן. זהו הגביע הקדוש של בנימין נתניהו, והוא יביא אותו בכל מחיר. את המחיר, כרגיל, ישלמו אחרים.
איראן, בערמומיותה האופיינית, מצייתת לחלקה בהסכם הגרעין ומונעת מנתניהו עילה לתקוף את מתקניה הנמצאים בפיקוח בינלאומי. כתחליף, שואף נתניהו לתקוף את איראן בגלל מאחזיה בסוריה. ההתנגדות להתחפרות האיראנית בסוריה נהנית מהסכמה רחבה בצמרת המדינית והביטחונית, אבל על המסקנות המעשיות שראוי לגזור ממנה נטושה מחלוקת חריפה. כנגד נתניהו ולחצו לתקוף את איראן עצמה עומדים שרים וראשי המערכת הביטחונית הסבורים שיש להסתפק בפעילות נגד השלוחות הקדמיות של איראן בסוריה, באות-כוחה שם, כאשר הן מבצעות מהלכים עוינים לישראל. האסכולה הראשונה אומרת שתגובה נכונה לחתול שורט היא מכה לחתול. האסכולה השנייה מציעה להסתפק בגזיזת ציפורני החתול. איזנקוט הוא העוגן היציב של המתונים.
בלי הזדהות של הרמטכ"ל עם יוזמת מלחמה אין סיכוי ממשי לקדם אותה. אין די בתמיכה של מפקד חיל האוויר או אלוף הפיקוד שבחזיתו תתנהל המלחמה. הממשלות הרי יורשות לעתים רמטכ"ל המחזיק בהשקפת עולם הקרובה יותר לזו של ממשלה קודמת, בעיקר אם היא מינתה אותו, ורב הפיתוי לעקוף אותו בהידברות עם דרגים צבאיים נמוכים יותר. איזנקוט, בלי לערער על כפיפות הצבא לדרג המדיני, חיזק את חוליית הרמטכ"ל בשרשרת הפיקוד. מה שהתחיל כראש המטה של שר הביטחון (ורק במקום משני, ראש הממשלה) דוד בן-גוריון הוא עתה בעליל מפקד הצבא. לולא הטרחה והחשש משבירת המסורת, היה נמצא לו תואר הולם יותר, כגון המפק"ץ - מפקד צה"ל.
אחת העילות המדומות לסכסוך של ברק עם אשכנזי עסקה במשולש ממשלה-שר ביטחון-רמטכ"ל. ברק שאף להגדיל את כוחה של הצלע האמצעית על חשבון שתי האחרות וביקש לחזור בו מחתימתו על אישור הוראת פיקוד עליון שביצרה את מעמד הרמטכ"ל. המחלוקת התפוגגה עוד בתקופת גנץ. איזנקוט, במהדורה המעודכנת של אסטרטגיית צה"ל, שהוצגה לממשלה וזכתה לברכתה האילמת, מיסד את כוחו של הרמטכ"ל מול הפיקודים, הזרועות והממשלה (ראשי האגפים במטכ"ל הם ממילא קציני מטה שלו).
למונחים יש משמעות. לצבא הגרמני אין מפקד, אלא מפקח-כללי. לזרועות הצבא האמריקאי יש ראשי-מטות, לא מפקדים; יו"ר ראשי המטות המשולבים הוא היועץ הראשי של הנשיא ושר ההגנה אך לא דרג פיקודי; ומפקדי הזירות כפופים במישרין לדרג המדיני. תחת הכותרת התמימה "תפיסת הפיקוד והשליטה וארגון צה"ל ללחימה" קבע איזנקוט כי "המפקדה הכללית" - מונח המשקף את סמכות הפיקוד שלה, להבדיל מהמטה של המצביא המדיני (בן-גוריון), המטכ"ל - "היא המפקדה העליונה בצה"ל וכוללת את הרמטכ"ל ואת המטה הכללי".
המפקדה הכללית היא "המפקדה האסטרטגית הרב-זרועית היחידה של צה"ל", ממשיך איזנקוט, בדגש על "היחידה". ייעודה: "לפקד על הפעלת כוחות צה"ל בכל זירות המלחמה ועל בניין הכוח; לשלוט בהם; לתאם ולסנכרן בין כל המאמצים המופעלים על ידי המפקדות הראשיות להפעלת הכוח בכל זירות המלחמה; היא גם המפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה; בידיה נתונים רוב המשאבים המבצעיים והיא מקצה אותם למפקדות הראשיות למילוי משימותיהן, לפי סדר העדיפויות שקובע הרמטכ"ל".
וכדי להסיר ספק, שמא במערכה נגד חיזבאללה אלוף פיקוד הצפון הוא רמטכ"ל-זוטא, או שבפועל כך גם מפקד חיל האוויר בהפצצת איראן, מבהיר איזנקוט כי התפקידים שלעיל של המפקדה הכללית "אינם ניתנים לביזור או להעברה למפקדות" הזרועות והפיקודים וכי "המפקד על המערכות בצה"ל הוא הרמטכ"ל, מפני שהוא הנמצא בקשר קבוע עם הדרג המדיני ומתרגם את הנחיותיו לפקודות צבאיות, ובידיו מופקדים רוב המשאבים של צה"ל. לכן הוא הקובע את הגיונן של המערכות בזירת המלחמה, מתוך ראייה שלמה של מטרות הפעולה של צה"ל ודרישות הדרג המדיני, ואת הפעלת הכוח בזירות המבצעים ואת המאמצים שיפעילו בהן המפקדות הראשיות ויחסי הגומלין ביניהן". כלומר, אם מתלקחת מלחמה בחזית הסורית (נגד כוחות המשטר, איראן או חיזבאללה), בלבנון ובעזה, הרמטכ"ל יחליט מה, כמה ומתי להקצות לאיזו גיזרה, כי המבצעים "מוגבלים בזמן וממוקדים להישג מוגדר".
בהיעדר מלחמות או אף מערכות גדולות, התמקד איזנקוט עד כה בבניין הכוח, התוכנית הרב-שנתית "גדעון" שהצליח להסיע במסילתה, ובמערכה שבין המלחמות, המב"ם ("מבצעים ללא מטרה", בהערתו העוקצנית של קצין בכיר ומסויג). מבקרי המב"ם טוענים שזהו רק שם מיופייף ללחם-חוקו של הצבא מראשיתו וגלגול עכשווי לפעולות הגמול של שנות ה-50' ומלחמת ההתשה של 1969-70. אלא שפעולות הגמול של הרמטכ"ל משה דיין נועדו לדרדר את ישראל ומצרים למלחמה, וההתשה של שר הביטחון דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב הקיזה דם ללא תכלית, כי סיומה (בהתערבות רוסית-אמריקאית) לא שימש למניעה מדינית של המלחמה הבאה, ב-1973. לא כך הצלחת המב"ם, עד כה, לפגוע בהתעצמות אויבים בלי להסלים למלחמה.
בתקופה רגילה, מותר היה לנוע ברבע האחרון לכהונת הרמטכ"ל במהירות שיוט, אף לא נדיר שבשבועות האחרונים של רמטכ"ל שיורשו כבר נקבע נקלע צה"ל לאירועים מרכזיים (מבצע ליטני/מוטה גור, מלחמת עיראק/דן שומרון, "חומת מגן"/שאול מופז), ואין כל ערובה לכך שהתנגשות מקומית לא תגבר על ההגיון המרסן ותבעיר גזרה אחת או יותר.
אך הימים רחוקים מלהיות רגילים. בראש ממשלת ישראל עומד חשוד בפלילים, פעמיים, בקרוב כנראה גם בשלישית, מומלץ משטרה לכתב אישום בשוחד. אילו דובר במפקד בכיר, בודאי ברמטכ"ל, הוא לא היה נשאר בתפקידו במצב כזה למעלה מדקה; ואילו אמ"ן נדרש להעריך את תפקודו של שליט אויב הנמצא במצוקה כזו, מובטח שהמחוג אצלו היה קרוב לאזעקה יותר מאשר להרגעה.
זה מצב מטורף, של דרג עליון מושחת בעליל, שאין לסמוך עליו בעניינים של חיים ומוות. אם להוסיף להתנהגותו הגלויה של נתניהו, המשתלח במערכת אכיפת החוק ומצטייר כנואש בתשוקת ההישרדות שלו עד כדי אובדן כל עכבה, את הקיבעון האיראני שלו, מתקבל הימור מופקר על גורלה של ישראל. אמנם אפשר בדוחק לייצר מעקף לצה"ל ולמב"ם, למשל באמצעות המוסד, אך בעת כזאת, הרמטכ"ל הוא מתרס חיוני לרוחב ציר התנועה אל התהום, מה גם שבאמ"ן, בפיקוד המרכז ובפיקוד הדרום זאת עונת בכורה לאלופים .
דיין היה הרמטכ"ל הראשון, והיחיד עד רבין, שכיהן בתפקידו ארבע שנים. רפאל איתן, רפול, היה היחיד שכיהן חמש שנים, שבסופן הודח למעשה אם כי לא להלכה - ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ושתילה ציינה שהוא עומד בלאו הכי לסיים את תפקידו, לאחר חודשיים. הבל השנה החמישית שאשכנזי כביכול רצה - עשן הסיגריות שלו סמיך יותר - הטריף את ברק. מאז, כל אזכור של "שנה חמישית" הוא סדין אדום לפוליטיקאים (למרות שמחתם על שרמטכ"ל העומד להשתחרר ולהצטנן ימתין שנה נוספת), לאלופים ולקורבן המיועד עצמו.
רעיון השנה החמישית לאיזנקוט צץ שלא על דעתו ועד לימים האחרונים, כשמודיעין השטח שלו הפתיע אותו בדיווח שנבע מפגישה אקראית, גם ללא ידיעתו. הוא לא התבקש להגיב עליו, מתוך ציפיה לשלילה חד-משמעית ולתרעומת על שרבוב שמו ליוזמה לא-לו, שהתנערותו ממנה תיתקל כמקובל בספקנות.
לאיזנקוט, ארבע שנים הן די והותר. הוא התמנה לשלוש והתעתד לפרוש בסופן בלא לנקוף זרת. אחד מאלופי המילואים שהבחין בכך הזהיר ידיד בלשכת נתניהו שלא לצפות לשידול ארכה מצד איזנקוט. מי שסירב להתמנות לרמטכ"ל לאחר ביטול מינויו של גלנט, בנימוק שנכון יותר לקדם לתפקיד סגן רמטכ"ל לשעבר - משה קפלינסקי, דן הראל, גנץ - המשיך להירתע מכל מהלך של העדפת תועלתו האישית על טובת המערכת; מה גם שלנוכח הפצרות במשפחתו לשים קץ לארבעה עשורים של שירות צבאי, ובסביבת עבודה פוליטית שאינה מתדלקת את חדוות היצירה, דומה שנוח לו יותר בחוץ מאשר בפנים.
אלא שבראייה לאומית, ועם כל חשיבותו של ריענון מחזור הדם הצבאי, אין זה הזמן הנכון להחלפת רמטכ"ל. נתניהו, בשלוש השנים האחרונות וביתר שאת בהעמיק הסתבכותו בפלילים, מסוחרר מעצמו. הוא עלול לתחבל מלחמה בנימוק דומה לזה שהשמיע מנחם בגין ערב בחירות 1981, כשהחליט על תקיפת הכור העיראקי. בגין טען אז שהזדרז לפעול בטרם הפסדו המסתמן לשמעון פרס, משום התנגדותו העיקשת של פרס לתקיפה. זו היתה, לשיטתו, ההזדמנות האחרונה למימוש אחריותו (השפעת התקיפה וההתרברבות בה על היפוך המגמה בבחירות היתה רק תוצאת לוואי משמחת, לפי קו זה). אם נתניהו יעריך שהוא בדרכו הביתה, או לכלא, הרי תהיה זו חובתו ההיסטורית לפעול לפי מיטב הכרתו ולהכות באיראן. זאת תהיה קריאת "שמע ישראל" והשכבת המדינה על רימון-יד; הריצה שלו על המסלול באנטבה. שקיעת האלים, בדם ואש.
אין סמכות מוסרית
בין שהבחירות לכנסת יוקדמו וממשלה חדשה תיכון רק בקיץ ובין שהתזזית הפוליטית תימשך במתכונת החודשים הללו, בגבור ודאות החלטת היועץ המשפטי לממשלה להודיע על כוונתו להעמיד את נתניהו לדין בכפוף לשימוע, לא תהיה סמכות מוסרית להרכב הנוכחי של הדרג המדיני - לא לנתניהו ולא לליברמן - לחולל מלחמה או למנות רמטכ"ל.
רבים ממינויי נתניהו, כולל בתחום הביטחוני, נגועים במניעים זרים ובחנפנות של מועמדים לרעייתו. כשיוסי כהן היה ראש המטה לביטחון לאומי ושאף להתמנות לראש המוסד הומצא תקן של נהג נוסף לראש המל"ל, כדי להשתיק נהג מפוטר שידע יותר מדי על מנהגי מיחזור הבקבוקים של שרה. מינהלני המל"ל ניסו תחילה לתרץ את הכפלת מצבת הנהגים בעיסוקיו הקדחתניים של כהן, יומם ולילה, שבע יממות בשבוע, המתישים את נהגו היחיד, האומלל. קודמו של כהן, האלוף יעקב עמידרור, שומר שבת ואיפשר לנהג לנוח, הוסבר במל"ל. האמתלה לא המריאה, כי קודמו החילוני של עמידרור, עוזי ארד, עבד ממש ככהן והחליף במקרה הצורך ליד ההגה את הנהג העייף. לבסוף חובר סיפור אחר: פיזור לילי של החיילות המוצבות במל"ל. הכל כדי לשאת חן בעיני מי שתמיכתה חיונית, והשאר יסופר בעדותו של ניר חפץ.
השבוע, כשחפץ הפך ליד הנפץ של תיקי נתניהו, התברר שקובלנת שרי הליכוד על התנאים הקשים במעצרו לא היתה התגייסות סתמית למען חבר ומקורב - היא נבעה מחשש מוצדק שמא חפץ יישבר ויהיה לעד מדינה. כך גם התרעומת שהביע גלעד ארדן על הפטור הכללי מעונש המוענק בתיקי נתניהו לעדי מדינה. ארדן מיתמם: המשטרה והפרקליטות חשבו נכון, סוף סוף. בין הפוליטיקאי הבכיר, ראש הכנופיה, לבין מקורביו וזוטריו הפושעים איתו מתקיים מאזן אימה. לא כדאי להם להסגיר אותו, כי ייפלו איתו. אבל אם הכללים משתנים והם יכולים להפליל אותו ולחמוק מעונש, יש סיכוי להרתעת הראשים הבאים.
לא פחות ממעורבות נתניהו ומשפחתו במינויים, מעוררת חלחלה המחשבה על ליברמן כממליץ לממשלה על הרמטכ"ל הבא. לכבוד יום האישה, תעלה ותבוא הוונדר-וומן של ליברמן, הקפריסאית דניאלה מוריצי, שנמלכה בדעתה לאחר שנה וחצי של השתהות היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ושוב לא הייתה בטוחה בעדותה, מה שגרם לווינשטיין להתחרט על החלטתו להעמיד את ליברמן לדין והכשיר את הפקדת קודש הקודשים של תיק הביטחון בידיו.
אם ליברמן לא יתפטר או יתחלף לפני כן, יהיה לרתיעתו מעימות עם איזנקוט תאריך תפוגה: מועד מינוי הרמטכ"ל הבא. אז, עם כל האהדה הציבורית לאיזנקוט, לא יהיה הדרג המדיני חייב להתחשב בהעדפותיו. ליברמן, חוששים במטכ"ל, מסוגל - כמו ברק בעניין גלנט - לסטות מדרך המלך של ראיית סגנות הרמטכ"ל כתחנה הכרחית ולהביא כמועמדו אחד מאלופי הפיקודים בדרום, כגון איל זמיר או קודמו סמי תורג'מן.
כדי למנות רמטכ"ל (או מפכ"ל) חייבת הממשלה למנות תחילה את ועדת המינויים הבכירים, יורשת ועדת טירקל שהיתה ואינה עוד. גם זה, במצב הנוכחי, פסול מוסרית - ממשלה שראשה חשוד בשחיתות פונה לשופט בדימוס של בית המישפט העליון, לשני פוליטיקאים בגימלאות שעודם מקורבים אליה ולנציב שירות המדינה שגם מינויו בעייתי, כדי שיאיישו ועדה שבפניה יובאו לאישור בכירי השירות הציבורי. זהו שירשור של מהלכים פסולים, העלול להכתים את המתמנים ולא רק את הממנים. להארכת תוקף מינוי בשנה נוספת אין צורך בהסכמת ועדה; די בהחלטה רגילה של הממשלה.
על אפו וחמתו ורעייתו של איזנקוט, הפתרון המיטבי הוא לבקש ממנו להישאר בתפקידו שנה נוספת, עד שתיכון ממשלה אחרת, שללא קשר להרכבה הפוליטי תעמוד בראשה דמות נגועה פחות בשחיתות (עד שיוכח אחרת; הרשמת העדים טרם נפתחה). עוצמתו של רמטכ"ל צה"ל, תמיד ועוד ביתר שאת בדגם שעיצב איזנקוט, רבה מכדי להפקיר את המינוי בידיים מסואבות.