פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שם קוד "קפה": ההרפתקה הצבאית של ישראל נחשפת

      קולות השלום ההיסטוריים הבוקעים מאתיופיה ואריתריאה לא צריכים לטאטא מתחת לשטיח את הסודות הכמוסים שלחשו "דיכוי" בעברית לפני 50 שנים

      אתיופיה (עיבוד תמונה)
      מבצע צבאי-מדיני שהפך מ"קפה" לבוץ

      במונחי מזרח אפריקה, זה היה מפגש שלא נפל בעוצמתו מאלה שבין מנחם בגין ואנואר סאדאת, או יצחק רבין ויאסר ערפאת. ודאי שהיה חשוב יותר מהמופע של ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ. מנהיגי אתיופיה ואריתריאה, אביי אחמד ואסייאס אפוורקט, נועדו בשבוע שעבר באסמרה, במגמת שלום. ראשי אריתריאה הקטנה (כחמישה מיליון וחצי תושבים) ואתיופיה הגדולה ממנה פי עשרה בשטחה ופי עשרים באוכלוסייתה (105 מיליון, לפי אומדן) התחייבו לחדול ממעשי איבה, אחרי עשרות שנות קרבות ופיגועים ורבבות נפגעים. התגובה העממית, ההדדית, הייתה נלהבת. חזון אחרית הימים, בין ים סוף לאוקיינוס ההודי.

      ישראלים מכירים את אתיופיה בעיקר מהזווית היהודית ואת אריתריאה מהצד של מהגרי העבודה, רבים מהם פליטי שירות החובה שהוא בעצם קבע. שניים מהאחרונים, בפינות שונות של תל אביב, נשאלו שלשום אם שמעו אי פעם על מעורבות צבאית ישראלית בעד אתיופיה ונגד אריתריאה. הם השיבו בשלילה זהה. לא למדו על כך בארצם, איש לא סיפר להם כאן שהיה פרק כזה ביחסים המשולשים וממילא אינם נוטרים טינה ולפיכך אף אינם מהווים סיכון ביטחוני; מה גם שהקטטות האלימות שפרצו בתל אביב בהשתתפותם בשבועות האחרונים, התחוללו בין תומכי המשטר באריתריאה לבין מתנגדיו, לא בין אריתריאים לאתיופים.

      בעיני האריתריאים, הם ניהלו מלחמת שחרור נגד אתיופיה הכובשת. בעיני האתיופים, זה היה מרד של חבל שסירב להשלים עם סיפוחו, זכה בעצמאות והמשיך לזנב במדינת האם שנאלצה להרפות ממנו. הסיוע הישראלי לאתיופיה, בכללו, התפרסם והוצג כאחד מעמודי התווך בברית הישראלית עם גורמים לא-ערבים או לא-מוסלמים באזור, בהגדרתו המרחיבה. הסוד שלא נחשף עד כה הוא עומק ההשתתפות הישראלית במאמץ האתיופי, שלבסוף - לאחר גירוש הישראלים - נכשל.

      ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד מחבק את נשיא אריתריאה איסאייס אפוורקי בפסגה בבירה אסמרה, יולי 2018 (רויטרס)
      מפגש במגמת שלום. אחמד ואפוורקט (תצלום: רויטרס)

      מסמכים ומחקרים בארכיונים של משרדי החוץ, הישראלי והאמריקני מוסיפים פרטים מרתקים על הדיונים בין אדיס אבבה מכאן לקרייה בתל אביב מכאן והבית הלבן בוושינגטון מכאן. יש בהם עניין מיוחד עכשיו, במלאת יובל לשיחות האסטרטגיות בין ישראל לאתיופיה, תחת כינוי הצופן "קפה", וכשאחד הספלונים המרירים של הקפה השחור שצה"ל נתבע לשתות היה סיוע לדיכוי המרד באריתריאה. ישראל נהגה כמחזר המקווה שהזמנה קורצת לעלות לקפה צופנת תענוגות, בעוד שאתיופיה היתממה ואמרה שלפעמים קפה הוא רק קפה.

      אתיופיה ואריתריאה כאחת נמצאו תחת שלטון איטליה כ-60 שנה, עד לתבוסה האיטלקית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהבריטים ניהלו שטחים אלה באפריקה המזרחית, בסמוך לנחלותיהם בקניה, אוגנדה וסודאן. אריתריאה לאתיופיה היא מעין שילוב של לבנון לעומת סוריה ורצועת עזה לעומת הגדה המערבית - הרכב אתני המזכיר את לבנון ומוצא בלעדי לים המזכיר את עזה. כשהבריטים התקפלו, בתחילת שנות ה-50, הוקמה בין שתי היישויות פדרציה, אבל קיסר אתיופיה, היילה סלאסי, התכחש לאוטונומיה האריתריאית וסיפח את החבל. כך זכתה אתיופיה בגישה חשובה לים, בין שני מיצרים, באב אל מנדב בדרום וטיראן בצפון. זה, בין השאר, מה שהפך את הקשרים איתה לחיוניים כל כך לישראל.

      בדיון בממשל האמריקני על המצב האסטרטגי בקרן אפריקה, ב-1975, העיר שר החוץ הנרי קיסינג'ר, "לדעתי, המלחמה הזאת לא תסתיים בלי עצמאות לאריתריאה". מומחי התוכן שלו טרם השתכנעו בכך. "איני בטוח בכך לחלוטין, אדוני", אמר אחד מהם. "יתברר לך שרוב המורדים מייצגים את המוסלמים, שהם לדעתנו עדיין מיעוט שם, ותומכות בהם מדינות ערב. המחצית הנוצרית של האוכלוסייה לא ששה להשתלטות מיעוט מוסלמי".

      קיסינג'ר: "הקופטים שחורים? כולם שם שחורים?"

      לא ממש, השכיל אותו עוזרו, "הם לא ממש שחורים. באופן בסיסי, הם כולם בני-שם, עם עור שחור. לאורך הדורות, הם באו בנישואי תערובת עם בני-חם".

      קיסינג'ר עיכל את המידע. "אז הם חבשים". נכון, השיב המומחה, "הם מה שפעם כינינו 'חבשים'". אם כך, אמר קיסינג'ר, "הם כמו האתיופים. אין ביניהם שוני גזעי?"

      האוכלוסייה הנוצרית משני עברי הגבול אחידה, הבהיר המומחה. "הנוצרים באריתריאה, אותם חצי-פלוס מהאוכלוסיה שם, הם בשר מבשרם של התיגריאים, אנשי חבל תיגרה באתיופיה, שסיפק לקיסרות שושלות רבות, אף שלאחרונה השליטים הם אמהרים, ממרכז אתיופיה. מוצא המוסלמים משבטים רבים, גם בני-שם, עתיקים, לא-ערבים, וקצת בני-חם, לאורך החוף. יש שבטים השונים זה מזה אתנית לחלוטין, אבל יש גם מובלעת ערבית זעירה בצפון הרחוק של אריתריאה, תוצאת הגירה מתימן לפני 150 שנה. מנהיגי אתיופיה מנסים להידבר עם המורדים באמצעות אנשי-דת קופטיים. המוסלמים מדברים בעיקר ערבית, וגם איטלקית, אך התקשורת בין הקופטים והמוסלמים מתנהלת באיטלקית, שהיא עדיין השפה הרווחת, אך הולכת ונעלמת לטובת האנגלית".

      שער מגזין טיים עם דיוקן קיסר אתיופיה היילה סלאסי (time) (מערכת וואלה! NEWS)
      "סנטימנטלי וסנילי". סלאסי

      רקע זה היה ידוע מכבר לישראלים, שפיתחו קשר הדוק עם הקיסר, סביבתו וצבאו למרות עמדתה הפומבית הצוננת של אתיופיה, שחששה מהשפעה ערבית - במיוחד זו של נשיא מצרים נאצר ובהמשך גם לוב של מועמר קדאפי - נגדה, במישרין ובאמצעות שכנותיה סודאן וסומליה, בנוסף למחתרת האריתריאית. לפי תורת "ברית הפריפריה" של בן-גוריון, אתיופיה הייתה חוליה חשובה בטבעת הלא-ערבית (או הערבית אך לא-מוסלמית, במקרה הנוצרי בלבנון), המקיפה את הטבעת הערבית או כרוכה בה - איראן, טורקיה, הכורדים, אוגנדה. הנציג הישראלי המובהק במדינות הטבעת היה אורי לוברני, שכיהן כשגריר באוגנדה, אתיופיה ואיראן, אך רבים ובכירים מאנשי צה"ל, המוסד ומשרדי החוץ והביטחון פעלו במדינות ובקהילות אלה, קצת בגלוי והרבה בחשאי. ראש המוסד לעתיד, אפרים הלוי, מייצג באחד המסמכים את "ועדת התיאום לטיפול בתנועות שחרור ובמשימות מיוחדות".

      עד למלחמת ששת הימים השקיעה ישראל באבטחת היילה סלאסי ובאימון צבאו וגרפה תשואה מודיעינית וביטחונית מועטה. בעקבות המלחמה, כשהיא נישאת על תהילת ביצועי צה"ל, הצטיירה ישראל כמי שיכולה לתת יותר - וגם ביקשה לקבל יותר. השקת "קפה", לפי מסמכי משרד החוץ, אירעה כשהסמנכ"ל משה ביתן נועד עם הקיסר, ראש ממשלתו, שרים מרכזיים והרמטכ"ל האתיופי ב-1 במרס 1968. שליחות ביתן נועדה לחלץ מאתיופיה נכונות להקמת בסיס שיעמוד בעת הצורך גם לרשות חיל הים הישראלי, בנמל עסב שבדרום אריתריאה, לא הרחק מבאב-אל-מנדב, וסידורי נחיתה ותדלוק למטוסי "סקייהוק" (אספקת ה"פאנטומים" טרם אושרה). לשם כך שידל ביתן את הקיסר להשתתף במערך משולש עם ישראל ואיראן, לבלימת החדירה הסובייטית לאזור ולסיכול האיום המצרי, לאחר אובדן סיני ושארם-א-שייך, להפוך את זירת ים סוף כולה לים ערבי. "זה ברור", הינהן הקיסר, בתגובה אופיינית, משדר שניתן להיפגש, בלי להתחייב לשדרוג נוסף וממוסמך של היחסים לשלב הבא.

      כך החלה סדרת שיחות חשאיות, בתל אביב ובאדיס אבבה, באווירה אוהדת ובקצב איטי, דל-תכלית, שהניח לאתיופים לתמרן בין שני מקצים, מערבי-ישראלי ומזרחי-ערבי, ובתוכם. הקיסר, יליד 1892, שלוברני איבחן כ"סנטימנטלי וסנילי", גישש אצל האמריקאים והצרפתים, בנוסף לישראלים; ולנוכח אכזבות ולחצים קרץ גם לצד השני. האמריקנים שיתפו פעולה, חלקית, עם הישראלים. התחרות הייתה ידידותית, הידידות הייתה תחרותית. ביתן אמנם מיהר לסמן את גבולות כוחה של ישראל, "שאינה מעצמה ואינה יכולה להחליף את האמריקנים", אבל בשעת מבחן, כשישראל לא הצליחה לספק סחורה אמריקנית, פשוטה כמשמעה, כמות תחמושת, באמצעות קשריה בממשל ובקונגרס, נחלשה השפעתה בחצר הקיסר.

      חודש וחצי לאחר ביקור ביתן נערך בישראל ראשון מפגשי "קפה". ישראל הציבה את לוברני, את עוזר ראש אג"ם רחבעם זאבי ונציגים נוספים מזרועות החוץ והביטחון. המשלחת האתיופית הייתה בדרג זוטר יותר; חששו מהדלפות. זאבי פתח בטיעון גיאו-אסטרטגי: המזרח התיכון ומזרח אפריקה הם בעצם אזור אחד ולכן אין בו רוב ערבי. מתוקף הרצון המשותף בחופש שיט, חשוב לשפר את המאמץ התשתיתי, הצבאי והמודיעיני, בדגש על בסיס עסב. בהחלט, ענו האתיופים, בהמשך נדבר על עסב, ובינתיים אנו זקוקים לנשק השלל שנפל לידיכם במלחמת ששת הימים ונשמח לקבל משלוח ראשון בתוך חודשיים.

      "כל שאר הנושאים - משניים"

      נספח צה"ל וראש המשלחת הצבאית באדיס אבבה היה אלוף-מישנה אברהם אורלי (ארליך), צנחן ותיק, מפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח של מוטה גור במבצע "קדש" ולימים אלוף, מתאם הפעולות בשטחים, אצל הרמטכ"ל גור. במברק שנשלח אליו ממשרד הביטחון הונחה אורלי, "מטרתנו בשיחות היא להגיע למאחז בים סוף, בעסב. כל שאר הנושאים - משניים. מגמתם ליצור מסגרת נרחבת יותר ולבוא לקראת האתיופים". לפיכך כללו ההצעות הישראליות הקמת יחידת קומנדו ימי בעסב ובחינת מערך קו החוף האתיופי - למעשה, האריתריאי - "בדגש על אזור עסב".

      לבקשת האתיופים, הגישה משלחת אורלי הצעה לשינויי ארגון ומבנה בצבא אתיופיה - המטכ"ל, האוגדות, התכנון המבצעי, ההדרכה, התרגילים, עבודת מטה. סגן הרמטכ"ל האתיופי, שהופקד על יישום הצעות צה"ל, בישר לאורלי כי הוחלט לאמץ את הדגם הישראלי של פיקודים מרחביים.

      ועוד רעיון, הפעם אתיופי, שהתקבל בברכה: מינוי קצין ישראלי כיועץ למושל אריתריאה. "הסכמת ישראל להציב באריתריאה עוזר ישראלי לצד המושל המקומי פתחה עידן חדש", קובע התיעוד של משרד החוץ. "מעתה ואילך, הלכה המעורבות הישראלית באריתריאה והעמיקה. קצין ישראלי שוגר וביצע סקר צרכים צבאי. סוכם על ביקור משלחת קצינים מאריתריאה בארץ. קציני צה"ל נוכחו לדעת כי זאת אדמת מריבה ובה בעיות אתניות ודתיות, לצד איומים צבאיים קשים. לפני התחלת הסיוע הישראלי היו יחידות צבא אתיופיה המוצבות באריתריאה טרף קל למארבים ולפעולות גרילה, במימון ובתמיכת סודאן ומצרים. המטרה שהוצבה בפני הקצינים הישראלים באריתריאה הייתה לפעול לשיפור יכולתו המבצעית של הצבא האתיופי ולהביאו לרמת צבא חזק ומאומן".

      בחורף 1968-69 עודכן בצה"ל, והוצג לרמטכ"ל אתיופיה, מסמך שסקר את פעילות המחתרת באריתריאה והציע שיטות לחימה בטרור נגדה. המחתרת התנגשה חזיתית עם כוחות צבא ומשטרה, תקפה צירי תחבורה וחיבלה במטוסים אתיופיים בשדות תעופה באירופה ובאסיה. "ישראל התבקשה לסייע בהתמודדות ולהפנות למטרה זו חלק מרכזי מהסיוע הכספי והצבאי שלה - ייעוץ, ארגון הכוחות, אימונם והכשרתם".

      ישראל, בתמורה, קיבלה בעיקר הבטחות מעורפלות לקיום קרוב של הבטחות מעורפלות קודמות. "כל מי שהיה מעורב בממשל ובממסד הביטחוני האירופי ידע שהמערכת האתיופית פועלת במתכונת שונה מהמקובל בעולם המערבי", ייצג איש משרד החוץ את הגישה הסלחנית. "לוחות הזמנים מתאפיינים ב'מרחב גמישות' רב ולהבטחות יש תוקף מוגבל בלבד".

      שר הביטחון משה דיין, שבתום מבצע "קדש" תיאר את מיצרי טיראן כ"גיברלטר של ישראל" ושהבין שבאב-אל-מאנדב עלול להיות לגיברלטר של מצרים, מה שאכן אירע במלחמת יום הכיפורים, עדיין קיווה לחלוב את התיש האתיופי ואמר, "אני מחשיב את הנספחות באדיס אבבה יותר מאשר את הנספחות בלונדון". כדרכו, כאשר שינה את דעתו, קפץ לקוטב הנגדי.

      משה דיין בזמן כהונתו כשר החוץ בממשלת מנחם בגין, 1977-1979 (AP)
      "לעזאזל כל אריתריאה". דיין (תצלום: AP)

      במפגש הבא של "קפה", בדצמבר 1969, באדיס אבבה והפעם בדרג בכיר משני הצדדים, אמרו רמטכ"ל אתיופיה ועמיתיו מפורשות שעניינם העיקרי הוא בשיפור הלחימה באריתריאה. ראש המשלחת הישראלית, צבי צור, סגנו בפועל של דיין, הסכים לסייע ללחימה באריתריאה בציוד בשווי שלושת רבעי מיליון דולר - אלפי רובים ו"עוזים", מרגמות, תחמושת, ג'יפים, מכשירי קשר. עוד רבע מיליון דולר הוקצו למימון בסיס עסב, אבל בנושא זה שתקו האתיופים. כשהישראלים לחצו על שר ההגנה בעניין הימי, הוא השיב, אריתריאה תחילה.

      צה"ל התחכם. אם רק יתנו לו מסמר, הוא כבר יהפוך אותו למעגן ולמנחת. לנוכח השתיקה בנושא בסיס עסב, הועלו סעיפים העתידים להצטבר לכלל בסיס - הצבת מכ"ם ימי בעסב, למניעת הסתננויות, והקמת מרכז שליטה מבצעי כחלק בלתי נפרד ממערך המכ"ם. "קצין מתאים", הבטיח צה"ל, "יוקצה לשירות במפקדה ללחימה במורדים באריתריאה. מועד אספקת הציוד עבור אריתריאה ייקבע בד בבד עם תחילת הקמת תחנת המכ"ם ומרכז המבצעים. אספקת פריטי הציוד לאריתריאה תימשך שנה ובמהלכה תופעל תחנת המכ"ם". עסקת חמ"ל תמורת נמל: צה"ל יכוון את הפעילות נגד האריתריאים מתוך חדר המלחמה באסמרה או במסאווה, ובתמורה יבוא בהדרגה על סיפוקו בעניין עסב.

      האתיופים לא היו תמימים. מפקד חיל הים שלהם הצטער לומר לאורלי שתחנת המכ"ם לא תוצב, כי המקום רוחש שבטים עוינים, האבטחה תצריך כוחות תגבורת וגם הם לא יסכלו את ההפרעות לתפעול. צור הנחה את אורלי להציע חלופה: ניידת שליטה ומכ"ם. לא, תודה, לא מתאים לנו, אמרו האתיופים. לקיסר היה רעיון אחר לחלוטין: אמ"ן, באמצעות יחידה 848, כיום 8200, יסייע לאתיופיה בתחום שבירת צפנים: "בנושא כה רגיש יכולה אתיופיה לפנות רק לידידת אמת; לקבלת ההדרכה הנאותה תישלח קבוצה נבחרת של בעלי כישורים מיוחדים". הפעם סירבה ישראל.

      יעד חשוב אחד של חיל האוויר נכבש: שדה תעופה צבאי הפך לבסיס נחיתות והמראות שגרתיות של מטוסי תובלה. תוכנית החירום להפעיל מנושאת המטוסים אתיופיה גם סקייהוקים נשארה בכספת ולא תורגלה, פן תיחשף.

      הסוד הכמוס ביותר

      מה שצה"ל עצמו טרם עשה שווק לאתיופים - "אירגון וייעוד מפקדת כוחות השדה". כמו כן, הקמת חטיבה ממוכנת, הסבת גדוד חרמ"ש ושכלול בית הספר למקצועות השריון. "הפכנו למעין מטכ"ל בתוך המטכ"ל האתיופי", התמוגג אורלי. "גורמים שונים בצבא מעריכים את פעולתנו ובעיקר את יכולתנו לשנות תוכניות ולהתאימן לנסיבות. הם נותנים בנו אמון ומכניסים אותנו בסוד העניינים הכמוסים והרגישים ביותר".

      בין אלה היה דיכוי המרד באריתריאה. לפי מסמכי משרד החוץ, שם "נדרש סיוע צבאי ישראלי.המצב הביטחוני החמיר ויחידות הצבא והמשטרה ניהלו קרבות קשים נגד אנשי החזית לשיחרור אריתריאה. בראשית מרס 1970 החלו כוחות הצבא והמשטרה במבצע רחב היקף, במגמה לבער את אנשי המחתרת ולפעול נגד אנשי השבטים שסייעו למחתרת ונתנו לה מחסה. פעילות טיהור זו כללה בין השאר צעדי עונשין אכזריים, כגון גירוש, שריפת כפרים וירי. האתיופים תגברו את אוגדה 2 הפרושה באריתריאה בשני גדודי חי"ר וצנחנים, אולם תקיפות המחתרת לא פסקו. המורדים המשיכו במעשי טרור קשים - להציב מארבים, לפגוע בגשרים ובקווי תחבורה ותקשורת, לחטוף בני ערובה ולפתוח באש באזורים הסמוכים לגבול סודאן. המתקפה המרוכזת נגדם חיזקה את יכולת עמידתם והיקנתה להם ניסיון קרבי חשוב. הצורך בסיוע מישראל גבר. בתחילת 1970 הקימה המשלחת הצבאית באדיס אבבה מפקדה משולבת לניהול המלחמה באריתריאה, אך אתיופיה ביקשה גם שצה"ל יבצע סקר גבולות. הסקר בוצע וכלל תוכנית פעולה לפיקוח על גבולות אריתריאה וסגירת גבול סודאן וציר החוף של ים סוף".

      כשהאתיופים ביקשו עוד מיליון דולר ללחימה באריתריאה, נפרץ סכר התסכול. בדיון בראשות שר הביטחון היה ראש המוסד, האלוף במילואים צבי זמיר, היחיד שתמך בהיענות, כי "אריתריאה חשובה לישראל אף יותר מאתיופיה עצמה". חלק עליו ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, האלוף יצחק חופי, שאמר, "הלכנו לקראתם ולא יצא מזה שום דבר. אתה מסכם איתם ואחר כך לוקח שנתיים-שלוש עד שיש תגובה". שנתיים-שלוש אחר כך התמנה חופי ליורשו של זמיר בראשות המוסד והתעמת ב-1977 עם שר החוץ בממשלת בגין, דיין, שחיבל פומבית בסיוע הצבאי למשטר באתיופיה.

      באותו דיון, באוגוסט 1971, התבטא דיין בערגה בעד התנחלויות ברצועת עזה ("צריך בשביל זה הכשרת קרקע, ומים, זה לא מיליונים גדולים… עלינו להכות שורשים פה") ונגד השקעה נוספת באתיופיה. "'קפה' זה לא כסף שמונח בבנק. מ'קפה' לא יצא כלום. האנשים שלכם באיסוף (המודיעיני), ספק אם יש להם תועלת מזה. האנשים של אורלי יושבים במקום ואתה אומר, כי מעולם לא היה מצב גרוע כזה שם. בשביל מה זה טוב? אני במצב רוח להתקפל".

      והשיא, בדברי דיין: "לעזאזל כל אריתריאה".

      הנרי קיסינג'ר במסיבת קוקטייל בביתו של משה דיין. תל אביב, ינואר 1974 (AP)
      אין קיסר ברוד איילנד. קיסינג'ר ודיין (תצלום: AP)

      אמר ולא עשה; דיין התמחה ב"עצות מיניסטריאליות". הפעילות נמשכה וגם הנספח הצבאי החדש, אל"מ בני ענבר, דיווח כקודמו ש"מטה המשלחת הפך להיות מין מטכ"ל זוטא בתוך המטכ"ל האתיופי. האתיופים משתפים אותנו בנושאים חשאיים ביותר. האווירה בעבודה מצוינת והשפעתנו מורגשת בכל דרגי הממשל והצבא".

      זאת הייתה אשלייה. ההערכה לצה"ל לא בלמה את הסחף נגד ישראל. במלחמת יום הכיפורים נכנע היילה סלאסי ללחץ מדינות ערב ושאר יצואניות הנפט וניתק את יחסיו עם ישראל. בלי הקצונה הישראלית, שהאמינה שהכל גלוי בפניה, איבד הקיסר את שליטתו בנעשה בצבא והופל בידי מורדים מתוכו, חיילים וקצינים זוטרים שהמליכו עליהם לרגע גנרל. מתוך המועצה הצבאית, ה"דרג", הגיח מנגיסטו היילה מריאם, שהרג את יריביו ואת הקיסר המודח ושלט באתיופיה עשור ומחצה.

      קדם לכך כשלון ישראלי לשכנע את הממשל האמריקני להעניק לאתיופיה סיוע מהותי, בעיקר בתחמושת ששימשה את היחידות הלוחמות באריתריאה ושלטענת האתיופים עמדה לאזול. חיל הים האמריקני, בגלל אילוצי תקציב ושיקולי יוקרה, לחץ על הפנטגון לוותר על תחנת הממסר והמעקב בקגניו שבאריתריאה, לטובת בסיס חדש באי דייגו גרסיה. קיסינג'ר הסתייג מכך, אך המכבש הכפול של הצבא והקונגרס - שתבע קיצוץ נרחב בכוחות שמעבר לים, עם סיום מלחמת וייטנאם - הכריע אותו. בלי קגניו, שלבסוף נסגרה ב-1977, לא נותר צידוק רב להשקעה מתמדת באתיופיה.

      "נתקשה לנמק מדוע אנו נשארים בקגניו כשאנחנו סוגרים בסיסים ברוד איילנד", אמר תת שר החוץ, קנת רש, באחד הדיונים.

      "אין קיסר ברוד איילנד", ענה קיסינג'ר, שלא ידע שכינויו במברקים הסודיים בין גולדה מאיר לשגריר רבין היה בזמן מן הזמנים "קיסר", כיווץ של שמו.

      "יש", העיר תת שר ההגנה ביל קלמנטס, "הסנאטור (הדמוקרטי ג'ון) פסטורה".

      חודשיים לפני דיון זה, ב-15 במאי 1973, נכחו קיסינג'ר וסגנו במועצה לביטחון לאומי, ברנט סקאוקרופט, בפגישת היילה סלאסי עם הנשיא ניקסון בלשכתו בבית הלבן. השיחה ארכה 70 דקות - שעה על אתיופיה ובעיותיה הביטחוניות, כולל המרד באריתריאה, ו-10 דקות למסר שסאדאת ביקש להעביר לניקסון.

      "בדרכי הנה שוחחתי עם סאדאת", אמר קיסר אתיופיה. "יש לו מסר. כל מה שהוא רוצה מישראל זאת החזרת השטח שלו. הוא לא השתגע לחשוב שאפשר לסלק את ישראל מהאזור. הוא מוכן לפתוח לשיט את תעלת סואץ, בקישור לנסיגת ישראל. הוא סיפר לי על תוכנית (אמריקנית) להכרה בריבונות מצרית (בסיני) תמורת הכרה באינטרסים הביטחוניים של ישראל (שם). לכן הוא שלח הנה את (יועצו לביטחון לאומי, חאפז) איסמעיל. (התוכנית) לא תספק אותו, כי הוא ייראה כאילו נשאר לו רק רסיס ריבונות ובעצם ישראל ממשיכה בכיבוש השטח".

      זאת לא הייתה ההפצרה היחידה של סאדאת בניקסון, באותם חודשים, לפעול מדינית לנסיגה ישראלית, פן בייאושו יפתח במלחמה. ניקסון, שהכיר את עמדתה השוללת של גולדה, הגיב בהתחמקות אדיבה. "אין לי תשובות קלות לסאדאת", אמר. "הפערים בין ישראל למצרים גדולים מאד. אני מוקיר את פעילות הוד מלכותו כידיד בית המשפט. אתחשב במסר בהמשך הדרך".

      כך נגזר דינה של המלחמה, וגם של הקיסרות. חודשים מעטים לאחר סילוק ישראל מאתיופיה הודח היילה סלאסי. שנה אחר כך הומת. המרד באריתריאה התגבר עד להשגת העצמאות; הסכם השלום השתהה עוד קרוב ל-30 שנה.