ביום ההולדת ה-100 של האומה האמריקנית, 4 ביולי 1876, הגיעה לוושינגטון הבירה הבשורה המרה על תבוסתו של מפקד חטיבה 7 בחיל הפרשים, סגן-אלוף ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר בקרב עם שבטי הלאקוטה והשיין בליטל ביג הורן, מונטנה. קאסטר, פרא אדם יהיר, נהרג יחד עם 267 מלוחמיו; הכוח כולו נכחד. המנצחים היו מפקדי השבטים, סיטינג בול וקרייזי הורס.
לא רק מועדון לילה בפאריס ירש את שמו של קרייזי הורס. גם צה"ל התרפק עליו ועל דרך השלילה על חברו לחוות החיות. אחרי מבצע "שומרון" בקלקיליה באוקטובר 1956, כשלושה שבועות לפני מערכת "קדש" בסיני, כש-18 חיילים נהרגו ועשרות נוספים עמדו על סף מוות או שבי, אמר הרמטכ"ל משה דיין לאלופים כי קאסטר של צה"ל, מח"ט הצנחנים אריאל שרון, הוא "מפקד בחסד", אבל "אינו יודע גבול ופרופורציה. יש לו סוסים אבירים. הוא אומר להם לרוץ והם רצים. מבחינה זו הוא שיכור". תשע שנים אחר כך, כשפרסם את ספרו "יומן מערכת סיני", הפך בו דיין את מטבע הלשון שהנפיק תחילה בדיון מטכ"ל לצל"ש פומבי למפרי המשמעת, בתנאי שהם מסתערים: טובים הסוסים האבירים מהשוורים העצלים; מותר קרייזי הורס מסיטינג בול.
ביום ההולדת ה-200 של האומה האמריקנית, 4 ביולי 1976, הגיעה בשורה נפלאה: כוח של צה"ל פשט על שדה התעופה באנטבה, שיחרר עשרות בני ערובה והרג את חוטפיהם. ישראל הנחיתה מהלומה מוחצת על טרור בינלאומי, בביצוע ארגון אך בחסות מדינה. מפקד המבצע, תת-אלוף דן שומרון (השם לא נלקח מקלקיליה; זה היה שיבוש צבאי עיקש של שימרון, שהכניע את נושאו), החל את דרכו בצה"ל כצנחן בפיקוד שרון, אך היה בו שילוב נכון של סוס אביר וזהיר ופר חושב, לא יושב. גם כשתכנן מהלך נועז, כמו בקצה המערבי של הציר הצפוני בסיני, במלחמת ששת הימים, הקפיד - שלא כמו דיין ושרון - להימנע מאבידות עד למזער.
לפני שנתיים, באירוע לציון ארבעה עשורים למבצע אנטבה, שודכו לרגע, בחוצפה עיתונאית, בתו-יחידתו של שומרון, ענת, ואחד מכ-60 בניו של רודן אוגנדה אידי אמין, ג'עפר. אבותיהם ענדו אותן כנפי צניחה של צה"ל, שאמין - לא ממש שיא האמינות - קיבל בלא שטרח לקפוץ ממטוס, לפני שהתהפך על ישראל. אידי אמין היה הנבל של אנטבה ודן שומרון - הגיבור שלה. באותו יום חמים, 40 שנה לאחר "כדור הרעם", הוסיף המפגש בין צאצאיהם נופך אישי רך ומרגש להפקה שנועדה להאדיר את שמו של בנימין נתניהו, הפוליטיקאי שחדר לתודעה כאחיו של חלל צה"ל במבצע, סגן-אלוף יוני נתניהו.
דבר לא צולם במבצע הלילי עצמו, להבדיל מהנוף שנשקף מתאי הטייסים בקטעי היום של הטיסה מהארץ ואליה, מה שאינו ניתן לעיכול בדור הסמארטפון והאינסטגרם; אך כמעט הכול כבר סופר, כולל מה שלא קרה ושבעלי עניין ושררה ניסו לקבע כעובדות. נותרו רק זוטות שהובאו עד כה רק בחלקן, או בהשאלה, אך יכולות לשמש כמוצגים באוסף אנטבה. הן בנות זמנן, לא נהנות או סובלות מראייה לאחור.
מוצג 1: חוששים מ"קטסטרופה", לא יהיה מבצע
ראש הממשלה יצחק רבין היה גם בעד מבצע לשחרור הנוסעים וגם נגדו. בעד, עקרונית, כי אסור להיכנע לטרור, ונגד, מעשית, כי אסור לסכן עשרות אזרחים בפעולה המועדת לכישלון. חיילים מותר לסכן, כי זה תפקידם; לא אזרחים, שהפעולה אמורה להציל. לכן החליט רבין לאשר את תכנית המבצע רק כשנוצרו תנאים אפשריים, אם כי לא ודאיים, למימושה, בהגיע מודיעין עדכני וכשטייסי ה"הרקולסים", המפקדים והלוחמים נראו לו מוכנים ומתורגלים.
בדיונים בין שר הביטחון שמעון פרס לרמטכ"ל מוטה גור נכח גם ראש לשכת הרמטכ"ל, סא"ל (לימים תא"ל) חגי רגב. בין הפתקים ששרבט או אסף בולטים שניים המאפיינים את הלך הרוח בארבעת הימים הראשונים של המשבר, לפני שהחוטפים התגמשו והעניקו למתכנני המבצע שתי יממות יקרות ויכולת להפיק מודיעין מהנוסעים הלא יהודים ששולחו לחופשי. הקוטב הנגדי של "המעז מנצח", סיסמת סיירת מטכ"ל השאובה מקודמתה הבריטית, הוא לפיכך "המהסס מפסיד".
ההנחיה הראשונית של פרס לגור התבססה על "הערכה, שרק בהתפתחות יוצאת מהכלל הממשלה תאשר ביצוע כלשהו". המשימה: לחלץ את בני הערובה והלוחמים - נשמע מובן מאליו - אך חילוץ הלוחמים רק בעדיפות שנייה, כלומר ייתכן שייתקעו נצורים בלב אפריקה, אלפי קילומטרים מהבית (מה שמבליט, עם כל הכבוד לכוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, את חשיבות הכוחות הנוספים של הצנחנים וגולני, את תפקידם הגורלי של טייסי התובלה ואת חיוניות התיאום המקדים עם גורמי הביטחון בקניה השכנה). "אם כרוך בשפך דמים", הודיע פרס, "לא יומלץ". ואיך יוכלו לפסוק שלא יהיה כרוך בשפך דמים?
במורד הפתק נקבע כי יש לאסוף את קציני צה"ל ששירתו באוגנדה בשנות ה-60 ועד ניתוק היחסים בשנות ה-70, אלוף-משנה ברוך (בורקה) בר-לב וטייסי חיל האוויר לשעבר בדיחי, סלנט והליבני, כדי להפיק מהם מידע מועיל על השליט והמדינה; ו"לדבר עם אמין על כסף", כופר נפשם של החטופים לחשבונו הפרטי. הנחיה נוספת, לענישה מתוך תסכול, "לבדוק מטרות מחבלים לחיל האוויר". לא צוין היכן, אך סביר שבלבנון.
בפתק אחר, כמו קודמו ללא תאריך אך גם הוא לפחות שלושה ימים לפני הביצוע במוצאי שבת, מוזכר עמירם לוין, ראש ענף מבצעים מיוחדים במחלקת איסוף באמ"ן, טרם צאתו לפאריס להשגת מודיעין עדכני מהנוסעים ששוחררו והגיעו לצרפת.
"מוטה: צריך לזכור שתיתכן קטסטרופה, ואם הכול מוכן לפיצוץ יתכן הרג נוסעים + מבצעי הפעולה. זו אחת הסיבות להשתלטות מיידית".
(מכאן הנחיית-העל לכוח הפריצה, לחתור לבית הנתיבות במהירות ובהפתעה מירביות, ללא הסחה וללא רעש העלול לגרום לחוטפים להבין שהם מותקפים ולהפעיל את מטעני הנפץ. מהנחייה זו סטה נתניהו כשירה באוגנדי חמוש שהיווה איום על המרצדס השחורה).
גור ללוין: "עמירם, אתה מתכנן על המינימום, שאם מתפוצץ העתודות יהיו לא מדי קרוב".
פרס, לאחר שבהאזנה לערוץ הקשר עם המטוס החטוף נקלט בערבית "מישהו שאומר שיקבל את מילת הקוד", מה שככל הנראה עורר חשש מיידי לחיי החטופים: "אם יהיה כך, השיקול להסתער מיד - מבחינה מיניסטריאלית אפשר".
מוצג 2, קיסינג'ר לפני ואחרי
לאחר הודעת הממשלה ביום חמישי, 1 ביולי, על כניעתה לחוטפים - הודעה כנה ולא תכסיסית, אף שביומיים הבאים נוצרה שלא כצפוי היתכנות לפעולה צבאית - שוחח שר החוץ הנרי קיסינג'ר עם השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ. קיסינג'ר הסתייג מהכניעה ודיניץ נאלץ לגונן עליה.
קיסינג'ר: אני ממש נדהם מהחלטתם.
דיניץ: יש ביניהם כ-100 יהודים אמריקנים. לא היה לנו ספק שעומדים לשחוט אותם. זה היה מעורר בישראל סערת רגשות לאומית עצומה. הלחץ גבר ולכן הממשלה החליטה לשאת ולתת על השחרור.
קיסינג'ר: עכשיו יחטפו לכם ישראלים ברחבי תבל.
דיניץ: הצעתי לראש הממשלה...
קיסינג'ר: זאת אינה עמדה רשמית.
דיניץ: אני מבין. אנחנו מדברים כידידים. כשזה יסתיים, אנחנו צריכים לקחת את אש"ף ולחסל אותו עד חרמה. זה מה שאני הצעתי. במצב שנוצר כיום, זה אולי בר ביצוע, כי אי אפשר להמשיך כך. היה מוטב שלא להיכנע כלל, אבל אם זה לא היה אפשרי...
קיסינג'ר: איך תחסלו אותם בלי להיכנס ללבנון?
דיניץ: בצבא הייתי רק סמל, אז את זה אשאיר למומחים. הנסיבות לא השאירו ברירה. גם אני נדהמתי. יש לנו מידע על שיתוף פעולה בין אמין והחוטפים. חיילים אוגנדים מצטרפים לחוטפים בשמירה על בני הערובה... הוא היה שוחט אותם, גברים, נשים וטף.
קיסינג'ר: אולי היה טוב יותר אילו זה מה שקרה ואז הגבתם.
דיניץ: פוליטית זה נכון, אבל לא רגשית ואנושית. כבר נכנענו לחוטפים בעבר, (כשמטוס חטוף, "אל על" ב-1968, הונחת) באלג'יריה. רק כשיש לנו שליטה כלשהי במצב אנחנו יכולים להועיל ולהשתמש בכוח. תודה שטלפנת.
קיסינג'ר: אני מודאג ממה שיקרה עכשיו.
דיניץ: אני מקווה שהצעתי תתקבל, כי אסור להשאיר את העניין ללא תגובה. זה יהיה מסוכן.
העגמומיות התפוגגה לאחר המבצע ובאווירת חגיגות ה-200. למחרת שב קיסינג'ר וטלפן לדיניץ. הרקע לאמירותיו העוקצניות היה אמברגו מכירות הנשק שהטיל הקונגרס על טורקיה, למרות חברותה בברית נאט"ו, בגלל פלישתה לקפריסין. במאבק נגד טורקיה בלטו בקונגרס חברים ממוצא יווני, אך גם יהודים שהממשל ציפה מישראל לרסנם ובראשם בנג'מין רוזנטל. השיחה, לא לגמרי ברצינות, ממחישה היטב איך כל אחד מהצדדים הממולחים מנסה לשנות את הנושא כדי לקדם את מטרותיו.
קיסינג'ר: אני חייב למסור לך חדשות רעות.
דיניץ: צר לי.
קיסינג'ר: השתמשתם בציוד אמריקני מחוץ לישראל. ניאלץ להפעיל את החוק.
דיניץ: איזה ציוד אמריקני?
קיסינג'ר: מטוסי ה"הרקולס", כך שניאלץ להקפיא ארעית את משלוחי האספקה הצבאית.
דיניץ: אתה צוחק.
קיסינג'ר: אני מתקשר עם בן רוזנטל כדי להודיע לו שאנחנו מיישמים את העקרנות האלה. אתה יודע שאסור לכם לפעול כך ללא התייעצות מוקדמת.
דיניץ: רק באמצעי לחימה, לא בציוד.
קיסינג'ר: אתה טוען שלא השתמשתם בציוד אמריקני?
דיניץ: לא, לדעתי. לא השתמשנו בתת-מקלעים (רובי-סער אמ-16).
קיסינג'ר: וההרקולסים?
דיניץ: במכונות מותר להשתמש.
קיסינג'ר: לא בגרסה הצבאית שלהן.
דיניץ: כשהאנשים שלכם בפנטגון יבואו לתדרך את הקונגרס על המבצע הזה, ישאלו אותם אם הם יודעים להשתמש באותו ציוד באותה חוכמה, כי זה מופת מצוין ליחידות ארוכות טווח. כדאי ללמוד לקח.
קיסינג'ר: כן. טוב, דבר עם רוזנטל ועם (הדמוקרט הבכיר ג'ון) בראדמס.
דיניץ: כן, ובינתיים אבקש מהם להמשיך בהקפאה לטורקיה.
קיסינג'ר: אתם והטורקים תהיו באותה סירה.
מוצג 3, נתניהו, הדכדוך וההדחה
רמטכ"ל אנטבה מוטה גור, סגן שר הביטחון בממשלת רבין 1992-95, שם קץ לחייו בעודו עמל על כתיבת ספר נוסף בזכרונותיו. הספר, "ראש המטה הכללי", ראה אור לאחר שלוש שנים, בהוצאה הצבאית "מערכות", בעת שבנימין נתניהו כיהן כראש הממשלה. אם גור, שאהב אמיתות אכזריות, כלל בכתב היד התייחסויות בוטות לאחיו של נתניהו, הן הועלמו מהמהדורה המודפסת.
בהכינו את הפרק על אנטבה תיחקר גור את הקצינים המעורבים בהכנות ובביצוע, במיוחד מפקד המבצע, קצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, קצין האג"ם שלו חיים (איוואן) אורן וקצין המודיעין של קחצ"ר אמנון בירן; חבר צוות התכנון ובעת המבצע סגנו וממלא מקומו של יוני, מוקי בצר; נציג חיל האוויר בתכנון, עידו אמבר מענף מבצעים משולבים; אהוד ברק, שנועד לפקד על כוח סיירת מטכ"ל אך נשלח יחד עם נציגי המוסד לניירובי; ועוד. כולם היו שותפים למבצע שלושה וארבעה ימים לפני שבצר קיים את הבטחתו ליוני והזעיק אותו להצטרף.
נתניהו היה אז שקוע בדיכאון אישי ומקצועי, בעקבות כישלון מביך של מבצע מעבר לגבול, ואף שהיו לו במקביל שתי בנות זוג, ניכרה בו בדידותו. בדיונים צבאיים מיעט להתעניין בנושא וכתב לעצמו. קצינים צעירים ביחידתו החליטו שהאחריות מחייבת אותם לפנות למפקדים בכירים, בדרג מחלקת האיסוף באמ"ן ומעלה.
גור הקליט את השיחות ותמלל אותן, כחומר גלם לספר. מתמליל שיחתו עם בצר, היוצא מגדרו כדי לגונן על יוני בלי לשער עד כמה תנסה משפחת נתניהו לגמד את חלקו-הוא במבצע, עולה כוונה ברורה של גור לפרוש את העובדות הכאובות בעניין מצבו של יוני ערב המבצע - מצב שהביא להחלטת ראש אמ"ן שלמה גזית, באישור הרמטכ"ל, להביא לידי סיום מהיר וקצר את כהונתו כמפקד סיירת מטכ"ל - ולתקן את הרושם שנוצר כאשר שמו של המבצע הוסב לאחר מעשה מ"כדור הרעם" ל"יונתן".
גור: זה אחד הדחפים שלי לכתוב, גם להחזיר פרופורציות, לטובה או לרעה. זה לא היה מבצע של יוני, הוא לא צריך להיות מבצע של יוני; קראנו לו אחר כך על שם יוני. אבל אם מוקי עבד ארבעה ימים עם המטה הכללי, אז מוקי עבד עם המטה הכללי. אם חשבו שאהוד צריך להיות מפקד הכוח הפורץ - אני בדבר הזה הולך "טאבולה ראסה". כל המאמרים, כל הרשימות - שום דבר. וכשישב פה דן, ניקיתי אותו עירום ועריה, ואמרתי לו, נשב אחר כך, אתה ואיוואן ואמנון ומוקי ואהוד ועידו, ואני רוצה לדעת שעה-שעה מי אמר מה. אל תעשו לי הכללות, אני לא כותב הכללות. אני כותב, בשעה זו נפגשו פה; בדיון הזה עלה הנושא הזה, ככה שעל זה לא יהיה בכלל ויכוח. זו גם האפשרות היחידה, אובייקטיבית, לא לפגוע באף אחד; אלא כל אחד נכנס לדרמה כשהוא נכנס, והקורא האינטליגנטי יחליט, מי תרם יותר, אם מיום שני או שלישי איש מסוים היה כל הזמן בדיונים ואיש מסוים הצטרף יותר מאוחר.
מוקי: דן, כמפקד המבצע, אנחנו - והיה ברור שהוא יהיה הדובר של הלוחמים - ציפינו שהוא באמת יגיד את מה שהיה. וכמו שאבא של יוני אמר לו, אנחנו כועסים בעיקר על מה שלא אמרת. משפחת יוני, שנפגעה (משומרון), הגיבה וביקשה לפרסם את השיחה שהייתה לי עם ביבי בערך שבוע-שבועיים אחרי שיוני נפל, שיחה אישית ביני לבינו.
מוטה: ביבי ידע שהוא עמד להיות מודח?
מוקי: ביבי לא ידע. ביבי, אני מניח שכעבור שנים נודע לו שהיו בעיות ליוני בפיקוד על היחידה. הוא לא ידע.
גור: אני מוכרח לומר, שלי הייתה אז הפתעה, "שוק", כששלמה גזית הזמין אותי לאחת ההכנות לאחד המבצעים, הייתם אז בחורשות (ליד בסיס סיירת מטכ"ל). הוא אמר, תשב חזק, תדע לך שאני כבר בלחץ איזה חודשיים-שלושה ואני לא רציתי - אבל זה "דפיניט". אהוד חושב שגם יוני היה מוכן לקבל שאהוד יהיה מפקד כוח הפריצה, מתוך זה שיוני ידע כבר שהוא, קצת, ככה. לא היה לי מושג אם יוני (ביבי?) ידע או לא ידע; אבל עכשיו, בדיעבד...
בצר: ברור שצמוד למבצע, צמוד לנפילה של יוני, הוא לא ידע. יותר מאוחר, המשפחה חוקרת את הנושא. כמובן שגם הם רוצים ששמו של יוני וחלקו של יוני יהיה אולי גדול ממה שהיה, אבל זה טבעי.
מוטה: אהוד אומר שבמכתבים האחרונים שבספר יש כבר איזה מין....אני לא זכרתי.
מוקי: במכתבים, יש שם ביטוי, מי שהכיר מה שקורה ביחידה ומצבו של יוני ביחידה וקורא את המכתבים, זו השתקפות ברורה לגמרי למצבו הנפשי. אם תקרא את המכתבים האחרונים שלו, זה בפירוש, יש שם מועקה רצינית, תחושה של עייפות וכאילו של כישלון, אפילו, הרגשת כישלון. בין השורות אתה קורא את זה בצורה ברורה.
בכל אופן, משפחת נתניהו הציגה בפני את הסטנוגרמה של אותה שיחה, שבכלל לא זכרתי אותה, וביקשה לפרסם. כמובן שהתנגדתי בשלב הראשון, נושא החשיפה היה דבר שלא רציתי, ובטח לא בצורה הזאת, אבל הם שכנעו אותי בסוף, עם כמה שינויים, כמה השמטות, כן לפרסם את זה.
מוטה: אני גם חושב שזה לא רע, כשעוסקים בפרסומים - שזה יהיה מונח וזה יהיה מונח.
מוצג 4, ולעזאזל התקינות הפוליטית
כשלצה"ל היה חיל נשים, כביכול להבדיל מצבא הגברים, הוא התחנחן כמתבקש בראשי התיבות ח"ן. זה היה באלף הקודם, לפני שקצינת ח"ן ראשית שודרגה ליועצת הרמטכ"ל למגדר.
דומה שלכך, או גם לכך, כיוון שמעון פרס באחד הרגעים המתוחים של אנטבה, בבניין הישן ("22") של משרד הביטחון, שבקומתו השנייה חיבר - או הפריד - מסדרון בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל. פרס, שבמשרדו דאז יושב עכשיו בימיו בתל אביב לא אחר מבנימין נתניהו תיעד את התרשמותו מהחיילות שהוצבו בלשכתו של מוטה גור. לא מזעזע, אך כיום אוי לפוליטיקאי שיעז לכתוב חרוז כזה ולהפקיר אותו לעיניים זרות.