פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אתה מוציא את העוקץ לעקרב - ואוכל אותו": כך שורדים 10 ימים במערה

      שימוש במצט'ה, אכילת נחשים ונמלים וזהירות מקונכיות: בעוד העולם כולו מרותק בשידור חי למאמצי החילוץ ההירואיים של הנערים בתאילנד, מסבירים השורדים הישראלים איך עושים את זה באמת: "אתה עובר סף מסויים ושום דבר יותר לא מגעיל אותך"

      "אתה מוציא את העוקץ לעקרב - ואוכל אותו": כך שורדים 10 ימים במערה
      צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

      מליוני צופים ברחבי העולם עוקבים באדיקות אחר פעולותיהם של צוותי החילוץ בתאילנד, להוצאת קבוצת הנערים ומאמן הכדורגל שנלכדו לפני 11 ימים במערה במחוז צ'אנג ראי שבצפון המדינה. אתמול, לראשונה לאחר שבוע וחצי, הצליחו הרופאים המלווים את צוותי החילוץ להעביר להם אספקת מזון, ו-12 הנערים ומאמנם בן ה-25 זכו למזון.

      בצבא תאילנד והרשויות במחוז נערכים לאפשרות שמבצע החילוץ יימשך ימים ואף שבועות רבים, מה שיחייב את הנערים להמשיך ולנסות לשרוד במערה המוצפת אליה נקלעו. "מנגנון ההישרדות הוא המנגנון החזק ביותר בגוף", הסביר יוסי גינסברג, מחבר הספר "בחזרה מטואיצ'י" שנאלץ לחוות על בשרו את חוויית ההישרדות בטבע. "זהו המנגנון החזק ביותר של האדם. המצב הכי בסיסי של האדם זה לשמר את החיים שלו".

      תיעוד חדש: הנערים מתאילנד מטופלים במערה
12 הנערים מקבלים טיפול רפואי מכוחות החילוץ (רויטרס)
      הנערים מטופלים על ידי כוחות החילוץ, אתמול (צילום: רויטרס)

      "כל ארבע מערכות הגוף נכנסות למצב מיוחד", הוסיף גינסברג. "המערכת הפיזיולוגית יודעת לברוח מסכנה, המערכת האמוציונלית-רגשית פתאום מספקת מנהיגות והשראה, המערכת המנטלית הופכת ליעילה מאד והשכל עובד בצורה קרה ושקולה, והמערכת הרוחנית מספקת אמונה ותקווה. קח את כל הארבע האלה, שים אותן בשיא העוצמה והמיקוד, וזה בדיוק מה שקורה ברגעי הישרדות".

      גינסברג מכיר היטב את אתגרי ההישרדות בטבע, כמו גם את מבצעי החילוץ החילוץ ההירואים. ספרו, שאף עובד לאחר מכן לסרט, מבוסס על הטיול שלו לאחר השירות הצבאי בדרום אמריקה - שהפך לסיוט. הרפסודה שעמה שט עם חבריו מתהפכת במהלך שיט בנהר הטואיצ'י והוא מוצא את עצמו לבד בג'ונגל, "נאבק באיתני הטבע ומנסה לשרוד במסע מטלטל בין תקווה וייאוש".

      גינסברג אינו היחיד. סוגת סיפורי ההתמודדות ומאמצי ההישרדות בטבע רחבה למדי, והיא כוללת את סיפוריהם של רבים שחלמו על טיול בג'ונגל ומצאו במאבקים על חייהם. המוכר שבהם הוא כמובן "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, שבשנה הבאה יצוינו 300 שנה לצאתו לאור.

      בני משפחה של הילדים הנעדרים והמאמן שלהם מקבלים טיפול מסורתי בתאילנד, 2 ביולי 2018 (GettyImages)
      "בתאילנד הם בקבוצה, הם ספורטאים והם אפילו עם המאמן וזה כבר טוב, כי הבעיה העיקרית בסוף היא נפשית" (צילום: GettyImages)

      כך גם עלילת "עד הקצה" של ניב דרוקר, שמצא עצמו עם חברו באחד הג'ונגלים הפראיים בדרום האמריקה לאחר שננטשו על ידי מלוויהם המקומיים., הופך למלחמה על החיים כשהאינדיאנים שליוו אותם עד כה נטשו אותם בלב אחד הג'ונגלים הפראיים ביותר בדרום אמריקה.

      מלבד הסיפורים מעוררי ההשתאות, גם ספרי הדרכה נולדו עבור הסקרנים, בהם "יש מוצא! המדריך להישרדות ותושיית קיום", של רפי נצר ויורם אפשטיין. 200 עמודים גדושים בעצות מומחים בליווי איורים, על כל מה שעליכם לדעת, ומיד, במקרה של מצוקה, למשל כיצד להשתחרר ממלתעות תנין, כיצד להיחלץ מחולות טובעניים, כיצד לשרוד הכשת נחש ארסי או אפילו מצנח שאינו נפתח.

      תיעוד חדש: הנערים מתאילנד מטופלים במערה
12 הנערים מקבלים טיפול רפואי מכוחות החילוץ (רויטרס)
      אחד מהנערים שמטופל על ידי כוחות החילוץ, אתמול (צילום: רויטרס)

      כל אלו אינם מרגשים את גינסברג במיוחד. את סיפורו הוותיק של קרוזו הוא אף מתאר כהפרתקאה תרבותית פשוטה בהרבה ממאמצי ההישרדות שנדרשים במצבי החירום שהטבע מזמן. "ההרפתקה שלו לא הייתה נוראה כל כך", הסביר. "יש ילידים על האי. הוא לא לבד. יש אוכל. הקושי שלו היה בעיקר להיות מבודד מהתרבות. עם כל הכבוד לשנים שעשה שם, מבחינת קושי עברתי יותר מזה".

      למתעניינים בטיפים לשורד האולטימטיבי הוא ממליץ שלא לרוץ לחנויות הספרים. "אני לא מאמין בזה שלומדים הישרדות", הסביר. "זה מצב שמורכב מכל כך הרבה אלמנטים". גם את הסדרה "הישרדות" הוא מבטל: "זו לא הישרדות. אני שורד מטבעי ולא הייתי שורד שם יום אחד. אם אתה דואג לעצמך על חשבון השני - אתה על זמן שאול. אין מישהו שיכול לנצח ושהאחר יפסיד. כולם צריכים לנצח. לתקוע מישהו, לרכל, ללכלך, לרמות ולעשות קונספירציות זו לא הישרדות. הסוד להישרדות אמיתית נובע מתלות הדדית של אקו-סיסטם, כמו ביער: המון חיות שכולן שורדות. גם אנחנו תלויים זה בזה וכשאנחנו לבד, צריך הרמוניה של כל החלקים שלנו. ההישרדות צריכה להיות של כל המערכת. היא זו שצריכה לשרוד והיא מה שיגרום לנו לשרוד".

      מחלצים בכניסה למערה בה נלכדו נערים בתאילנד, ב -2 ביולי 2018 (GettyImages)
      כוחות החילוץ בתאילנד (צילום: GettyImages)

      אם יש לו בכל זאת טיפ אחד למצב שכזה, הוא לדבריו הפעלת שכל ישר ושמירה על איזון. "לפעמים צריך לרוץ כדי לשרוד, ולפעמיים בדיוק את ההיפך - לא להיכנס לפאניקה, לשבת במקום ולא לסבך את העניינים", הסביר. "לשמור על האנרגיה, וזה נכון שבעתיים במקום בו החמצן באוויר דליל, בפסגת הר או במערה. ברגע שהנשימה בסכנה כל מערכות הגוף בסכנה".

      "לבחור את המזון, לשמור על חום הגוף"

      תת-אדמירל אפאגורן יוקונגאו, מפקד הכוחות המיוחדים של צבא תאילנד המשתתפים במבצע החילוץ הנועז, המזון שהועבר לנערים אתמול בפיקוח רופא היה עשיר באנרגיה וקל לעיכול. "נתנו להם מזון עשיר בוויטמנים ובמינרלים", הוסיף.

      אנשי הצבא העריכו כי על מנת שהמים שהציפו את המערה ייסוגו לחלוטין יש להמתין עד ארבעה חודשים. בזמן הזה הם יידרשו להתמודד עם קור, חום, ועם הצטמצמות כיס האוויר שאפשר להם לנשום עד כה.

      דנדן בולוטין, מדריך טיולים ומומחה להישרדות, מזהיר מפני פגיעות קור שעלולות להתרחש בסביבה הרטובה. "קור והיפותרמיה יכולים להוות בעיה בשהייה בסביבה רטובה כזו, אז החוכמה היא לנסות להתייבש, להישאר צמודים כבקבוצה כשאחד מחמם את השני", הסביר. "מצד שני יש מה לשתות. בלי מים הם היו נקלעים למצוקה קשה כבר אחרי יומיים, אבל בלי אוכל אפשר לשרוד שלושה עד ארבעה שבועות".

      סוגיית המזון היא קריטית לשורד. בולוטין, שיחגוג 60 בהרפתקאה באנטארטיקה, כי למזלם של הנערים הועבר להם מזון שיאפשר להם להמשיך לשרוד עוד זמן במערה. "זו מערה סגורה אז לא היו להם חיות ולא פירות. בהדרכות אני מלמד איך לברור מזון ולשרוד כי בסיטואציות אחרות אפשר למשל לאכול חיות, ואפשר לאכול את רוב החיות בעולם, למעט כמה סוגים של דגים וקונכיות. אם אתה בג'ונגל ואתה מוצא עקרב אז אתה מוציא לו את העוקץ ואוכל גם אותו. עם פטריות ועשבים זה מסובך. עם פירות זה די קל, תטעם על קצה האצבע ותקווה שהטעם מתוק ואז זה פרי מאכל ולא פרי רעיל. לא מצאו עד היום פרי שהוא גם מתוק וגם רעיל".

      דנדן בולוטין (מערכת וואלה! NEWS)
      "אתה עובר סף מסויים ושום דבר יותר לא מגעיל אותך". דנדן בולוטין (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

      "אתה עובר סף מסוים ושום דבר יותר לא מגעיל אותך", הוסיף גינסברג, "השכל יודע שאתה צריך לאכול את זה והרגש לא עושה מזה עניין. גם עכבר או חולדה או מה שלא יהיה. בשביל שתחייה אתה צריך לאכול. אכלתי קופים. אכלתי דב עצלן. תפסתי אותו ביד. אכלתי נחש ואכלתי נמלים עקרבים ותנין. יש כאלה ששותים שתן במדבר. לא הלכתי לכיוון הזה כי לא נאלצתי, אבל אני בטוח שלשתות שתן לא יהיה מגעיל אם אני אהיה צמא באמת".

      "למדתי שסכין מצ'טה זה אולי הדבר הכי חשוב לקחת איתך כשאתה בג'ונגל, גם בשביל שיהיה לך מה לאכול", המשיך. "באמזונס יש דקל אחד שהלב שלו כל כך עסיסי ומזין שאם הייתי יכול רק להגיע אליו הייתי משמין ולא מרזה כשגוועתי ברעב. זיהיתי אותו בכל מקום אבל לא הצלחתי לחדור ללב עם הציפורניים".

      הנערים שנלכדו במערה במחוז צ'אנג ראי בתאילנד לאחר איתורם בידי צוותי החילוץ, 3 ביולי 2018 (AP , אי-פי)
      הנערים בתוך המערה בתאילנד (צילום: אי-פי)

      לדבריו, המטרד העיקרי הוא לאו דווקא חיות הטרף: "בג'ונגל יש הכל, אבל צריך להיזהר. לא מהיגואר או הפומה אלא דווקא ובעיקר מהיתושים למיניהם. יש מלריה ויש עוד יותר טפילים, כאלה שמטילים לך ביצים מתחת לעור, נשאים של מחלות כמו הלשמניוזיס, מהמשפחה של 'שושנת יריחו'. אז כמובן שצריך חולצה ארוכה ומכנסיים ארוכים למרות שחם, וכמות אינסופית של תרסיס נגד יתושים. צריך כמובן לדעת להתמודד עם המציאות שם, כשהכל רטוב ולח וללמוד איך לבקע גזע עץ, להכין קיסמים מהלב היבש ולהדליק אש. הכי קשה היה כשהייתי תקוע בביצות טובעניות במשך שעות אחרי 20 יום בג'ונגל באמזונס, ועל זה כתבתי את הספר", מגלה גינסברג, שממשיך לצאת למסעות של שבועיים-שלושה כפעמיים בשנה. "זה די נדיר שאדם מגיע לקיצוניות כזו. אתה מדבר עם מישהו שמחפש הרפתקאות, סכנה היא חלק מהדבר שמסעיר בהן. מי שלא רוצה הרפתקאות שיישאר בבית. אני מחפש את זה בטיולים שלי. אני בכוונה יוצא למקומות באטלס שאין עליהם מידע, אז הסכנה מובנית בתוך זה".

      בולוטין הוסיף: "בתאילנד הם בקבוצה, הם ספורטאים והם אפילו עם המאמן וזה כבר טוב, כי הבעיה העיקרית בסוף היא נפשית". גם הוא נקלע בעברו אף הוא למצוקה, כשיצא עם חברים באקוודור לכבוש פסגת ראש הר בגובה 4,770. "היה ידוע שמותר להיות שם רק מוקדם בבוקר כי אחר כך הכל מתכסה בענן, אבל הם לא התעוררו בזמן והתחלנו את הכל מאוחר מדי. צעדנו לכיוון הקרחון שלמעלה ואני בכלל עם יד שבורה, ללא ציוד חירום, ללא חבלים אולר או פנס כי התכנון היה לטיול יום קצר. בצהרים הגיע הענן ולא הצלחנו למצוא את הדרך החוצה מהלוע של הר הגעש הפעיל הזה. חלק יצאו להזעיק עזרה. אני חילצתי בסופו של דבר את עצמי רק בארבע לפנות בוקר למחרת. זחלתי החוצה מדמם כולי, עם גבס שנשבר ביד אחת, עם עור שחוק ביד השניה. מה לומדים מזה? לא לקצר. איחרת? אז לא בכוח. דחה לפעם אחרת".