החופש הגדול הגיע ועמו שפע יציאות לחו"ל. בניכוי הטרחה, נשמע מבטיח, אלא שלכל מסע יש אזהרת מסע. לרוב, זה רמזור צהוב, מהבהב. חובת הזהירות מוטלת על הנוסע - אדם ריבוני, מודע למצב, שוקל ומחליט. גם כשהדרך מולו חד-סטרית, מתנוסס שם תמרור "אין כניסה", לא שלט מפחיד עם גולגולת.
כך היה מקובל עד שהגיע משרד החוץ האמריקני ושבר את שוק האזהרות, בהודעה המפורטת, מקפיאת הדם, שפרסם בשבוע שעבר לאזרחים המתכננים מסע לדרום סודאן. לאזהרה חריגה זו יש משמעות אחת: ברירת המחדל היא מוות, ומי שיחמוק ממנו - ייחטף וישוחרר, אם בכלל, רק תמורת כופר.
אזהרות מסע אמורות להסיר מכשול מפני עיוור. אזרח תמים סוקר את מפת העולם, מתקשה להבחין בין גמביה לזמביה ותוהה לאן לטייל. כאן באה לעזרתו ממשלתו החרוצה, שזרועות המודיעין שלה אוספות נתונים על פשעים ופיגועים מעבר לגבול. אמנם ייתכן שבבית מסוכן יותר, בשני מדדים אלה, אבל זה שייך למחלקה אחרת.
בפרסום האזהרות מתנערות הממשלות מאחריותן לגורל האזרחים הבוחרים להתעלם מהסכנות. זה סוג של ביטוח מילולי: השמים נפשם בכפם, אל יצפו לכוחות חילוץ או לפדיון שבויים. הממשלות אינן תמימות. כשהסיכון יתממש, תתקבל החלטה לפי המדיניות והמצב גם יחד, אך אפשר שמספר המסתכנים יפחת לאור האזהרות, המגלמות הצהרות בדבר אי-מחויבות.
בישראל מנפיקים אזהרות מסע שני גופים - המטה לביטחון לאומי, הכפוף לראש הממשלה, ומשרד החוץ, הכפוף לראש הממשלה בהיותו גם שר החוץ. כך יוצא שלעתים בנימין מזהיר ונתניהו לא, או לחלוטין להיפך. לשם כך די להציץ בראש טבלת האל"ף-בי"ת. למשל, אוקראינה. המל"ל מרגיע: סעו, אין שום בעיה ביטחונית. משרד החוץ מסייג: אל תיכנסו לחצי האי קרים - שסופח בפועל לרוסיה - שלא דרך אוקראינה, פן תסתבכו עם החוק האוקראיני.
רוב האיומים מבוססים על השערות
גם כששני הגורמים הממלכתיים מזהירים, הנוסח אינו בהכרח זהה. באזרבייג'ן, לדוגמה, ממליץ משרד החוץ להתרחק מגבול ארמניה בגלל "תקריות ירי, מיקוש ונפלי פצצות". אם שוטר עוצר לביקורת, כדאי להציג לו תצלום של הדרכון ולא להשאיר אצלו את הדרכון עצמו.
מוטב להצניע את הישראליות של המטייל, כי הגבול עם איראן פתוח (בשני הכיוונים, לא גילוי מרעיש למוסד) ואיראנים רבים נמצאים באזרבייג'ן. המל"ל מייחס למדינה "איום פוטנציאלי מתמשך", שהוא מצד אחד רק פוטנציאלי, אבל מצד שני מתמשך, להבדיל משלוש הרמות של איום קונקרטי - בסיסי, גבוה וגבוה מאד. ההבדל, כנראה, תלוי בהתממשות האיום.
סקירה לאחור של האיומים שלא התממשו מלמדת שלרוב אינם מבוססים על התרעה נקודתית, אלא על השערות, הערכות, תקדימים, ימי אזכור ותחושה כללית שהברק בהחלט עלול להכות פעמיים באותו מקום. לא פלא שרבבות ישראלים מזלזלים, בשאננות מופקרת, באזהרת המסע מפני נופש בסיני, כי עד כה הפיגועים פסחו על רצועת החוף שמדרום לאילת, ונהיגה בכביש הערבה גבתה לאורך שנים מחיר כבד יותר.
ישראל נמצאת ב"רמה 2", הנמוכה למדי, של האזהרות האמריקניות: מומלץ לפעול בזהירות, להתרחק ממקומות הומי אדם - עצה מצוינת לתיירים, אם כי לא כל כך ישימה, כי הם-הם ההומים - ולזכור שבירושלים היו פיגועים רבים. ההמלצה הכללית, הטובה לכל נפש, בכל אתר: לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. אין ספק, נכתב בידי גאונים ובראשם הנשיא.
רמה 2 היא לפיכך בבחינת "ראו הוזהרתם, סעו לשלום". רמה 3 היא בין השאר טורקיה שלאחר הבחירות בה: "לשקול מחדש תכניות מסע, בגלל טרור ומעצרים שרירותיים". הסכנה אורבת בגבול סוריה, באתרי תיירות, במוקדי תחבורה, באירועי ספורט, איפה לא, ובמפגשים עם סוכני ממשל ארדואן, העוצרים "ממניעים הנראים פוליטיים" אזרחים, בהם אמריקנים, "בהסתמכם על ראיות קלושות או סודיות". טורקיה כולה לפיכך מסוכנת, אך בדרום-מזרח המדינה ובגבול סוריה, האיום גובר עד כדי רמה 4.
משרד החוץ סומך על אזרחיו, שיידעו לבחור
וכאן, בצמרת הטבלה של רמה 4, מופיעה זוכת המונדיאל של אזהרות המסע - דרום סודאן. בישראל, זאת אחת המדינות המוזהרות רק למחצה. המל"ל קובע לגביה "אין אזהרת מסע". משרד החוץ פרסם "המלצה חמורה", להימנע מנסיעה אליה ומשהייה בה, בגלל "חוסר היציבות הפוליטי ועל רקע האפשרות להתפרצות סבב נוסף של מעשי אלימות".
ההמלצה לישראלים שטרם באו היא "להימנע מלהגיע, עד להתבהרות המצב" ולמי ששוהים במקום "לצאת מהמדינה בדרך הבטוחה והמהירה ביותר". מה אם הבטוחה אינה מהירה או המהירה אינה בטוחה? משרד החוץ סומך על אזרחיו, שיידעו לבחור. ההמלצה, הנוקטת במונח "כרגע", פורסמה לפני שנה ולא עודכנה.
בוושינגטון לא שותפים לתמציתיות של ירושלים. שם כותבים תסריט אימה, שיוציא גם מהאמיצים או הטיפשים ביותר את החשק העז לבלות ירח דבש או סבב עסקים בבירה ג'ובה או בנקודה אחרת כלשהי בדרום סודאן.
"אל תסעו," אוסרת האזהרה ומפרטת: "פשיעה אלימה, כגון חטיפות אדם ורכב, יריות, מארבים, תקיפות ומעשי שוד, נפוצה ברחבי דרום סודאן, כולל ג'ובה. קבוצות פוליטיות ואתניות נלחמות ביניהן. נשק רב זמין לאוכלוסייה. שודדי בקר פועלים ברחבי המדינה וגורמים תכופות לאלימות. סיקור עיתונאי ללא תיעוד נאות שמנפיקה רשות התקשורת של דרום סודאן מנוגד לחוק וכל פעילות עיתונאית שם מסוכנת".
עוד נכתב: "עיתונאים מדווחים דרך קבע על הטרדות. רבים נהרגו בעת שסיקרו את הסכסוך. אסור לצלם במרחב הציבורי, גם לא מתוך מכונית. הממשל האמריקני מוגבל ביכולתו להגיש שירותי חירום לאזרחים אמריקנים במדינה. על סגל השגרירות מוטל עוצר קפדני. הם חייבים לנוע ברכב משוריין. בגלל חומרת הפשיעה בג'ובה, גם ההליכה מוגבלת לאזור קטן בסביבה המידית של השגרירות, בשעות היום בלבד ובקבוצות של שניים ומעלה".
"שוחחו על משאלותיכם להלוויה"
זה רק המבוא. עכשיו ההנחיות המצמררות, מצוות עשה ואל תעשה, להתנהגות בדרום הפרוע של סודאן:
נסיעה מחוץ לג'ובה רק בשיירות, לפחות שני כלי רכב עם ציוד רפואה וחילוץ.
אין לנוע בקרבת גבולות, הפגנות והתקהלויות, כי "גם אירועים האמורים להיות שלווים עלולים להפוך לאלימים".
יש לכתוב צוואה וייפוי-כוח ולציין מוטבי ביטוח.
"שוחחו עם יקיריכם על הטיפול או המשמורת שאתם מועידים לילדים, לחיות מחמד, לרכוש, לחפצים, לנכסים שאינם נזילים כגון אוספים ויצירות אמנות ועל משאלותיכם באשר להלוויה".
יש למחוק תמונות והערות רגישות, העלולות להעליב או להרגיז קבוצות מקומיות, מכל מצלמה, מחשב נישא ועמודי מדיה חברתית.
יש להשאיר מאחור "חפצי ערך וחפצי רגש".
"שתפו את יקיריכם במסמכים חשובים, במידע על כניסה למחשב ועל אנשי-קשר, כדי שיוכלו לטפל בענייניכם אם ייבצר מכם לחזור הביתה".
יש להכין "תכנית אבטחה אישית", בתיאום עם המעביד, המארח או מקצועני אבטחה. התוכנית חייבת לכלול מחסה ביתי או משרדי, ערוצי קשר חיצוניים ומילוט אישי באמצעים מסחריים.
יש לפתח תכנית תקשורת עם המשפחה, המעביד או המארח, לפי סדר עדיפות, כדי שיוכלו לעקוב אחר התנועה באזורים מסוכנים.
יש לוודא שאחד מבני המשפחה מתמנה כאיש-קשר עם חוטפי בני-ערובה, אמצעי התקשורת, הממשל האמריקני והמקומי וחברי קונגרס, למקרה של חטיפה או מעצר.
יש לחבר תקנון וידוא חיים שהעתקו נשאר בידי המשפחה, כדי להציג לחוטפים - או למי שמתיימר להחזיק בבני ערובה כדי לקבל במרמה כופר - רשימת שאלות מוגדרות, שהתשובות עליהן ידועות רק לחטוף.
"השאר במרפאה שלך דגימות DNA, שמא יידרשו למשפחתך".
חשבו על הכול, האמריקנים, וחסרה רק ברכה למתעקשים לצאת לדרום סודאן, למרות כל האזהרות: שלום ולא להתראות.