הליקויים החמורים בהיערכות המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל לכיבוי אווירי של תבערת העפיפונים במערב הנגב יידונו בשבוע הבא בכנסת ובעקבותיה, או במקביל לה, גם בידי מבקר המדינה. ח"כ איל בן ראובן (המחנה הציוני) פנה היום (רביעי) לנשיאות הכנסת בבקשה לזמן דיון מהיר במחדלי הכיבוי האווירי.
בעקבות בקשתו של בן ראובן, אלוף במילואים שבתפקידו האחרון כיהן כמפקד המכללות הצבאיות, הנשיאות אמורה להטיל את הדיון על ועדה שהסוגיה שתידון נמצאת בתחום שיפוטה. בין הוועדות הללו ניתן למנות את ועדת החוץ והביטחון, בראשות ח"כ אבי דיכטר מהליכוד, או ועדת הפנים, שגם בראשה ח"כ מהליכוד, יואב קיש. מאחר שהמשרד לביטחון הפנים, המשטרה ונציבות הכיבוי כלולים בסמכות ועדת הפנים, היא המועמדת הטבעית לדון בנושא, אך בשני המקרים לא צפויה התלהבות רבה של יושבי הראש להעמיק בבירור כישלונות ממשלת נתניהו. כדי להאפיל את הדיון, ביכולתם גם להעביר אותו לוועדת משנה.
לעומת זאת, בראש הוועדה לביקורת המדינה עומדת נציגה לוחמנית של האופוזיציה, ח"כ שלי יחימוביץ (המחנה הציוני), שבסמכותה לדון בנושא ולזמן אליו גם את נציגי מבקר המדינה. המבקר עסק במערך הכיבוי האווירי עוד בטרם אסון הכרמל בדצמבר 2010 ופעמיים לאחריו, עם ממצאים מדאיגים. הביקורת נוהגת לבחור לעצמה, מבין מאות הנושאים המטופלים בשנה, קומץ מדגמי למעקב. נודע כי במשרד המבקר נשקל צירוף הכיבוי האווירי לרשימת נושאי המעקב.
ובזמן שאין גיבוי משטרתי זמין, זריז ומותאם למשימה, שדות נשרפים, רקטות ופצצות נוחתות משני עברי הקו והחזית מאיימת להתלקח.
המצב הוא היפוכו של "אשרי הגפרור", שכתבה חנה סנש. אוי לגפרור האווירי, העפיפון, השורף ומצית להבות. תחילה, משום הנזק החומרי הכבד שנגרם, אך בהמשך, כשמשגרי העפיפונים התעודדו לנוכח אוזלת היד של ישראל, גם בגלל האיום הגלום בשיטה פשוטה ויעילה זו, הניתנת להפעלה בידי קטינים שישראל נוצרת את נישקה לעומתם, להסלמה לסבב מלחמתי.
בתקופות קודמות התחבט צה"ל בבירור מושגים מסורתיים כמו "הכרעה" ו"ניצחון" ותהה איך לסגל אותם למלחמות ההתשה ארוכות השנים של לבנון והשטחים. מחדל הכיבוי האווירי מחייב ליבון של מושגים נוספים, "סיכול" ו"הרתעה".
ויתור על שימוש באמצעי מניעה עלול להוליד אסון. פיגוע שאינו מסוכל רע בשני ממדים. קודם כל, בהרג ובהרס שהוא מחולל, אך לא פחות חמור מכך, בשרשרת התגובות שהוא מצית. לדוגמה, נחיתת חוליית המחבלים ליד מעגן מיכאל ב-1978, הביאה לחטיפת האוטובוס בכביש החוף, לעשרות הרוגים ולמבצע ליטני, על עשרות הרוגיו הנוספים והקמת מובלעת סעד חדאד בדרום לבנון.
אי סיכול חטיפת שלושת הנערים בצומת הגוש לפני ארבע שנים, ואחר-כך אי הסיכול של חדירת חוליית חמאס במנהרה בסמוך לקיבוץ סופה, הביאו להתנגשות ששום צד לא התאווה לה - "צוק איתן".
הכישלון הישראלי בסיכול מהיר של התפשטות האש, בנחות העפיפונים הראשונים לפני כחודשיים, עודד את חמאס להבין שנמצאה תחבולה לעקיפת "כיפת ברזל", מכשול המנהרות וחיל האוויר הישראלי יירום הודו. במקום לסכל, ישראל מנסה להעניש, ומזמינה בכך תגובה על התגובה. בלי החוליה הראשונה, לא הייתה שרשרת המובילה למערכה גדולה.
בדומה, אין הרתעות מוחלטות, אך בארבע השנים האחרונות השיג צה"ל רמה גבוהה של הרתעה חלקית מפני שיגור רקטות. במאזן הרווח וההפסד של חמאס, השורה התחתונה התקרבה לאפס רקטות, גם מפני שצה"ל התאפק והשורה העליונה התקרבה לאפס תקיפות מהאוויר. אבל אם אין הרתעת עפיפונים - כי ישראל נכשלה בכיבוי המהיר ובכך הוכיחה כי חוסר האונים הוא שלה ולא של המפריחים - נפגעת גם הרתעת הרקטות שבעקבות התקיפות שבעקבות העפיפונים.
משטרת ישראל יכולה ללמוד מעמיתיה בהולנד, שאימנו נשרים (או עיטמים, ליתר דיוק) לתקוף רחפנים המפריעים לתעבורה אווירית בקירבת שדות תעופה. נשמע אולי מגוחך, או נואש, במיוחד אם זוכרים ש"עופות דורסים" היה מטס-הפתע של חיל האוויר במיבצע "עופרת יצוקה", לפני עשור. לחילופין, יש בישראל מומחים הממליצים לאלף עורבים, הידועים כנוטרים ונוקמים, לנקר את העפיפונים בעודם ממערב לגבול. שווה בדיקה, אבל הזמן יקר, הסיכול מתמהמה, ההרתעה נוזלת והסבב המלחמתי מתקרב.
