הרופא שתקע לרפול איזמל בגב ועלול לעלות לראש טבלת המרגלים בישראל

אילו הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל רפאל איתן היה חי היום, אחת משתיים - או שהיה קופץ בתחושת אשמה לים באשדוד כדי להטביע את החרפה, או שהיה פורץ למקום מעצרו של גונן שגב וחונק אותו במו ידיו. יתכן שבפעולה השנייה היה מסייע לו ראש המוסד של העשור שעבר מאיר דגן שהאמין שבוגדים ראויים לעונש מוות.

רפול המציא את שגב, שכנו במושב תל עדשים, כדמות פוליטית בדרג הארצי. בתמורה קיבל מהרופא החביב איזמל בגב, כשערק מסיעת צומת והצטרף לממשלת רבין. שגב היה לשר והחזיק בתיק האנרגיה. איתו חבר לרבין עוד ח"כ - החשמלאי אלכס גולדפרב, שהסתפק בצניעותו בסגנות-שר, אבל בפולקלור הישראלי נחקק יותר בגלל רכב-השרד שניתן לו, כיאה למעמדו. שגב הצטלם על גבי סוס, לא ב"מיצובישי". רופא, כאמור, לא חשמלאי, ומה עוד דומה קצת לשחקן הטלוויזיה דיוויד שווימר. איך אפשר לכעוס עליו, אף שרפול עשוק המנדט הדביק לו את הכינוי "גונב שגב".

עוד בנושא:
הברחת אקסטזי, זיוף דרכונים וריגול עבור איראן: כל פרשות גונן שגב

מכריו של שגב בטיפוסו המהיר לצמרת - שר בגיל 39 - איתרו אצלו ממד נכלולי עוד בנעוריו, כ"רפואן", אבל נדו בראשם והבליגו. המשטרה התפעלה עוד פחות. באנגלית, אותו מונח משמש לתרופות ולסמים. שגב נתפס על חם, על סם. הוא לא הבין איך עובד המודיעין המשטרתי ברחבי תבל, שיתוף הפעולה בין סוכנויות, עם מקורות מבפנים והלשנות הדדיות - עד לאן הידרדרנו, אם אי אפשר לסמוך על פושעים - ועם איסוף אלקטרוני.

בממשלת הצללים שניתן להרכיב באלבום המשטרתי, שגב נשאר מחוץ לקבינט. היו שם ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון איציק מרדכי, שר האוצר אברהם הירשזון, שר המשפטים חיים רמון, שר הפנים אריה דרעי ועוד שרים זוטרים - שלמה בניזרי - ומעליהם הנשיא משה קצב; ועוד לא ברור עתידו של בנימין נתניהו, שהומלץ להעמדה לדין באשמת שוחד. לעומתם, שגב היה כוכב קטן, כוכבית בתולדות המפגש בין הפוליטיקה והפלילים.

אולם, עכשיו מתברר שגם בישראל נכון מה שתמיד טוען השב"כ באשר לזירה הפלסטינית: קצרה הדרך בין פשיעה רגילה, ממניעים כלכליים בעיקרם, לעבריינות ביטחונית. שגב, שסיפק יחד עם גולדפרב לרבין את הקולות שחסרו לאישור הסכם אוסלו ב', היה לפי החשד - גם אצלו עדיין אין כלום ולא יהיה כלום, עד שהשופטים יקבעו אחרת - לסוכן איראני. מהשר לבזאר, מאוסלו לטהראן.

אם יורשע, יעלה שגב לראש טבלת המרגלים הישראלים. היו קצינים בכירים שהואשמו בריגול, בהם סגני-האלופים ישראל בר ומרקוס קלינגברג. בר היה בעל תפקיד מרכזי באגף המבצעים במטכ"ל במלחמת 1948 ולאחריה - ומקורב למלכות גם אחר כך. קלינגברג היה בורג חשוב במערך הלוחמה הביולוגית - והיה איש עסקים ועסקנות. כך היה גם שבתי קלמנוביץ, שלפני לכידתו בחש באחת המפלגות שהרכיבו את הליכוד.

שלושתם פעלו בשירות הקג"ב. לאורך שנות המדינה נחשדו לעתים פוליטיקאים, ללא הוכחה, כמפטפטים מדי בהתנדבות באוזניים אמריקניות. והיו גם סוכנים כפולים, בדרג בינוני, שעבדו לכאורה למען הסובייטים או המצרים ובפועל למען שולחיהם במוסד או בשב"כ.

איראן נכנסה לתמונת הריגול לאחר מהפכת חומייני, הן כיעד והן כאספנית. כך הסתבך נחום מנבר ואפשר שהיו גם אחרים, שעקבותיהם לא נודעו. שגב נחשב כנראה למטרה מפתה, לחיזבאללה ולאיראן, בין לחטיפה ובין לגיוס. העובדה הנטענת בכתב האישום, שביקר פעמיים באיראן לפגישות עם מפעיליו ויצא משם להמשך עבודתו, ולא נעלם לנצח כמו רון ארד או לשנים כמו אלחנן טננבאום, מלמדת שהצליח להרשים באמינותו גם את המודיעין האיראני, האמור להבין משהו בנוכלים.

איך נפל שגב מאיגרא סמא של הפלילים לבירא עמיקתא של השב"כ? אם לפענח את תמצית כתב האישום, יש שלוש חלופות, נפרדות או משותפות: המודיעין הישראלי לרכיביו - מוסד, שב"כ, משטרה - חשד בשגב ועקב אחריו, באפריקה ובארץ - לא סביר, בודאי לא בתחילת הפרשה; הפעילות האיראנית נתונה לכיסוי מעולה של המודיעין הישראלי, עיין ערך התשתית הגרעינית, הארכיון המיובא והכוחות בסוריה - סביר מאוד; בין הישראלים ששגב ניסה לגייס היו שהבינו ודיווחו לשלטונות - מתקבל על הדעת.

שגב נמצא עדיין באחד ממתקני החקירות של השב"כ וצפוי בהמשך השבוע לעבור לידי שירות בתי הסוהר. מאחר שזהותו ידועה, הוא לא יסבול מתנאיו הקשים של איש המוסד בן זיגייר, שהתאבד בכלא איילון לאחר שנעצר והואשם בקשר פסול עם איראן אך טרם נחרץ דינו.

שגב גם אינו מיועד להצבה באגף 10 של כלא מעשיהו, ששינה את פניו מאז השתחרר ממנו אולמרט. כאסיר ביטחוני, אם יורשע, יהיה טעון הגנה. על השאלה אם בעוד שנים מעטות יוכל להיראות במרפאת הכלא, מסייע לסגל המקומי בתוקף הכשרתו המקצועית, כשסוהר פוקח עין על מלאי התרופות, מוקדם עדיין להשיב, אבל מכרים ותיקים משוכנעים שהוא יסתדר - עד להסתבכות הבאה.