עם שליטה כמעט אבסולוטית על כל מנגנוני המדינה, הבחירות הקרובות היו אמורות להיות בכיסו של נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן. זו הייתה הסיבה לכך שהוא בחר להקדים אותן בכשנה וחצי, כשהוא בתחושה שבשלה העת להשלים את המעבר ממשטר פרלמנטרי (עם שרידי דמוקרטיה) למשטר נשיאותי סמכותני, ספק אבסולוטי.
כבר כיום, האיש החזק ביותר בטורקיה בעשור וחצי האחרון הוא מנהיג כמעט כל-יכול, על אף שתפקיד הנשיא הוא טקסי לכאורה ורוב הסמכויות מצויות בידי הממשלה. ארדואן עשה את המעבר מראש הממשלה לנשיא לפני ארבע שנים, כשהוא הכריז במוצהר שכוונתו היא להפוך את השיטה השלטונית על פיה, אבל בדרך להגשמת חזונו הוא יצטרך להתגבר על משוכה שלה לא ציפה - יריב אמיתי.
לקריאה נוספת על הבחירות בטורקיה
לחוץ לפני הבחירות: ארדואן יורד בסקרים - ומבטיח לבטל את מצב החירום
משטר נשיאותי אינו בהכרח דיקטטורי, כפי שיעידו צרפת וארצות הברית, והוא מחזק את המשילות על חשבון הסיעתיות ולרוב הוא כולל הגבלות על מספר הכהונות הרצופות. ואולם, זה לא הדגם שעומד לנגד עיניו של ארדואן, אלא זה של ולדימיר פוטין ברוסיה. פוליטיזציה של כוחות הביטחון, שליטה על מערכת המשפט וכלי התקשורת, סילוק יריבים פוטנציאליים ומצג שווא של בחירות פתוחות.
בבחירות האחרונות ברוסיה, שנערכו במרץ, מפוטין בקושי נטף אגל זעה אחד. האיש היחיד שעשוי היה לדגדג אותו, הבלוגר אלכסיי נבלני, נפסל מלהתמודד, כשלפי הסקרים גם בתסריט שבו היה מתחרה במנהיג הוותיק ביותר של רוסיה מאז סטלין הוא לא היה יריב של ממש. פוטין שייט לניצחון קל, שהיה מלא לפי עדויות בזיופים ובהתערבות בוטה של הממשל, והותיר כמה אחוזים בודדים ליתר המועמדים חסרי הסיכוי.
בטורקיה, לדאבונו של ארדואן, אין זה כך, לפחות בשלב זה. איתות ראשון התקבל במשאל העם באפריל אשתקד, שבו העלה הנשיא את השינוי השלטוני להצבעה. היה זה כבר תחת מצב החירום, כתשעה חודשים אחרי ניסיון ההפיכה, כשעשרות אלפי אנשי צבא, משטרה, שופטים, מורים, מרצים ומכל שדרות החברה נעצרו בגין תמיכה בקשר. הרשויות לא היו צריכות יותר מכמה התכתבויות ווטסאפ בכדי להרוס חיים וקריירות שלמות, והטיהור התרחב לממדים עצומים.
על אף זאת, הניצחון של ארדואן היה דחוק ורצוף בזיופים לפי האופוזיציה המוחלשת והמוכחדת ולפי משקיפים בינלאומיים. נאמניו של הנשיא בוועדת הבחירות שיחקו עם הקלפיות ועם המעטפות, והרוב הדרוש הושג במקביל לשחיקת האמון המועט שנותר לאירופה בשלטון החוק בטורקיה - שעל הנייר עדיין מועמדת להצטרפות לאיחוד, אם כי ההליך תקוע והתרחיש להתממשותו קלוש ביותר. בינתיים, שני הצדדים עדיין זקוקים זה לזה - אנקרה עוצרת את זרם הפליטים והמהגרים לאירופה, ובריסל בתמורה מזרימה כספים ולא מטילה סנקציות על הפרות זכויות האדם החמורות של טורקיה.
התירוץ הביטחוני
באפריל, הכריז ארדואן על בחירות בזק. הוא תירץ זאת בסכנות הביטחוניות הרובצות לפתחה של טורקיה, שמאז ניסיון ההפיכה יצאה כבר לשני מבצעים צבאיים בצפון סוריה - מבצע "נהר הפרת" באוגוסט 2016, שחצץ בין הטריטוריות הכורדיות וסילק את דאעש מכמה מוקדים מרכזיים; ומבצע "ענף זית", שנפתח בינואר נגד הכורדים בעפרין, מובלעת שהייתה כלואה בין מחוז אידליב הנשלט בין ארגוני מורדים מתונים וג'יהאדיסטים לבין אותו שטח חיץ שבוסס במבצע הראשון. המורדים הפרו-טורקים שולטים כיום במקום, ולפי ארגוני זכויות אדם מסלקים את התושבים הכורדים במטרה ליישב אותם בתושבים ערבים.
במקביל לתכנון פעולות נוספות בצפון סוריה ובצפון עיראק נגד המילציות הכורדיות, הדאגה הלא פחות גדולה עבור ארדואן היא המצב הכלכלי. זאת, לפי ההערכות, הסיבה האמתית להקדמת הבחירות - החשש מפני ירידות נוספות בערכה של הלירה לצד אינפלציה גבוהה והאטת הצמחיה החזויה. ב-2002, בימים של מיתון עמוק, סחפו ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח האסלאמסטית, שבזמנו נחשבה למתונה, את הבוחרים שנואשו מהאליטה השלטונית החילונית. כ-16 שנה אחרי, ארדואן עשוי להיות מעברו השני של המתרס - אם הבחירות יהיו הוגנות באמת, ומדובר באם גדול.
שבוע לפני הבחירות ארדואן יורד בעקביות בסקרים, והוא כבר הבטיח לבטל את מצב החירום האוסר על התקהלויות ומקנה - כשהוא משאיר פתח להשיבו ב"מידת הצורך". הוא עדיין מוביל בפער ניכר על פני יתר המועמדים, אך הסכנה הגדולה ביותר עבורו היא אם לא יצלח את רף 50% וייגרר לסיבוב מכריע מול המועמד שיסיים במקום השני. זאת המטרה של האופוזיציה, שהבטיחה להתאגד סביב אותו מועמד כחלק מקמפיין "רק לא ארדואן".
מי שמסתמן כתקווה הגדולה ביותר של אזרח טורקיה שמאסו בארדואן ובגינוניו הסולטניים, הוא מוהרם אינג'ה, חבר פרלמנט מטעם מפלגת העם הרפובליקאית החילונית (CHP) שהיה בעברו מורה לפיזיקה. כמו הנשיא שאותו הוא מחפש להדיח, ניחן אינג'ה בכריזמה משלהבת שבה הוא משתמש כדי להלום בארדואן.
הוא מכנה את ארמונות הפאר שבנה לעצמו הנשיא כ"חטא" ומציג את עצמו כאדם מהשורה עם שורשים במעמד הפועלים, היכול לגשר על הפערים העמוקים בחברה הטורקית. אלו, טוען אינג'ה כמו רבים אחרים, הם תוצאה של מדיניותו של ארדואן, שמסוכסך עם מדינות רבות הנחשבות לבעלות בריתה של טורקיה - ארצות הברית, גרמניה - ועם מרבית יריביו הפוליטיים. "המדינה קורסת", הזהיר בעצרת בחירות שקיים החודש, ובה התנופפו דגלי טורקיה לצדו של מייסד הרפובליקה כמאל אטאטורק, שאת ערכיו ועקרונותיו רמס ארדואן בעקביות.
אינג'ה אף עקץ את ארדואן באחת הסוגיות הקרובות ביותר ללבו - איבתו לישראל. התמיכה בפלסטינים חוצה מגזרים בטורקיה, וגם המפלגה החילונית לקחה צד ברור בעניין. "האם חתמת על הסכם סודי עם ישראל? כן, חתמת", תקף אותו אינג'ה, אחרי שארדואן האשים אותו בכך שהוא חסר ניסיון במדינות חוץ. הוא טען כי הנשיא והממשלה "מרמים את הציבור" מאחר שהם ממשיכים לעשות עסקים ישראל, בזמן שהם מטיחים בה ביקורת קשה, ודחק בו לערוך אתו דיון בטלוויזיה על ישראל: "האם אתה פחדן?".
השאלה הכורדית
אינג'ה, בן 54, משמש חבר פרלמנט מאז 2002 ובמאי נבחר לייצג את מפלגתו בבחירות לנשיאות אחרי שגבר על יושב הראש כמאל קיליצ'דראולו. הוא כרת ברית עם עוד שלוש מפלגות, כולל עם מפלגה אסלאמסטית, ובכך הרחיב את בסיס התמיכה שלו. המפלגה הפרו-כורדית (HDP), שמנהיגיה וחבריה נרדפים על ידי ארדואן, תמשיך לרוץ באופן עצמאי, אך אינג'ה החושב קדימה נפגש עם מנהיגה הכלוא סלהאטין דמירטאש, שיתחרה מתוך תאו. אם יתמוך בו בסיבוב השני, סיכוייו של אינג'ה יגדלו משמעותית.
לקולות הכורדים, המהווים בין 15% ל-20% מכלל אוכלוסיית טורקיה, יהיה תפקיד מכריע בבחירות הקרובות, כל עוד בחירתם תכובד. ההצלחה ההיסטורית של ה-HDP בבחירות ביוני 2015, שבהן עברה לראשונה את אחוז החסימה המטאורי, ערערו את שלטונו של ארדואן ובדיעבד בישרו את החרפת הדיכוי.
אם בתחילת דרכו השכיל ארדואן לזכות באהדת המיעוט, בזכות קידום תהליך השלום מול מחתרת ה-PKK המנהלת מאבק למען אוטונומיה או עצמאות הכורדים מאז שנות ה-80, לאחר הכישלון בבחירות ההן, קרסה במהירות מחשידה הפסקת האש בין הצדדים והלחימה גאתה לשיא שלא נראה כמוהו שנים רבות.
חברים רבים ב-HDP, בראשם דמירטאש, נעצרו על בסיס חוק המאפשר להסיר את חסינותם של חברי פרלמנט החשודים בטרור. החוק הדרקוני הועבר עוד לפני ניסיון ההפיכה, והוא משמש את מפלגת השלטון ככלי למעצרם של פוליטיקאים רבים. אינג'ה, בזמנו, התנגד נחרצות לכך והזהיר כי הוא ישמש גם נגד חברי מפלגות אחרות. הוא צדק.
אחרי שאחד מבכירי מפלגתו נעצר, צעדו ביוני אשתקד מאות אלפי מתנגדי ארדואן מאנקרה לכלא באיסטנבול שבו הוחזק אותו המחוקק. היה זה מפגן הכוח הגדול ביותר של האופוזיציה נגד הנשיא זה שנים ארוכות, שטיפחו את המחשבה ולפיהן המנהיג הוא לא בלתי-מנוצח.
ואולם, למרות האופטימיות המתגברת בקרב תומכיו של אינג'ה, הכף עדיין נוטה בצורה משמעותית לטובתו של ארדואן. ללא כלי תקשורת עצמאיים, התעמולה של שופרי הממשל עובדת שעות נוספות לקראת הבחירות ומצב החירום מונע ארגון הפגנות נגד הנשיא. חוק אנטי-דמוקרטי נוסף שעבר לאחרונה מאפשר לכוחות הביטחון להיכנס לקלפיות אם "הבוחרים חשים באיומים", ולכולם די ברור שהיעד הוא המחוזות הכורדיים בדרום-מזרח המדינה.
ארדואן דחק בבוחריו למנוע מאנשי המפלגה הפרו-כורדית להשתלט על השטח, במה שהתפרש אצל חלקים בציבור הטורקי כמתן אור ירוק להתערבות גסה בהליך ההצבעה ועד להפעלת אלימות. אם ה-HDP לא ייכנסו לפרלמנט, הרוב קרוב לוודאי יישאר בידי מפלגת השלטון, ואם קולות הכורדים יעלמו להם במסתוריות, היכולת לכפות סיבוב שני על ארדואן תצטמצם משמעותית - אבל אם יהיה זה מרוץ שוויוני, לפחות ברובו, עשויה טורקיה לקום לשחר של יום חדש.