דמיינו עתיד שבו דיוקנו של דונלד טראמפ מתנוסס בענק בהר ראשמור. אברהם לינקולן, טדי רוזוולט, תומס ג'פרסון, ג'ורג' וושינגטון - וטראמפ. אפשר להניח שגם אדם לא-נעדר-אגו כמו טראמפ לא היה מתנגד להיכלל בחבורה המכובדת הזו. ואולם, התקפי הלב והתקפי הזעם שצעד כזה יעורר בקרב כמה מחבריי ומכריי מראים שבהכללה גסה, העולם נחלק לשני לגבי נשיא ארצות הברית: אלה הסבורים שצריך להקים עבורו הר ראשמור נוסף, שעליו ימלוך לבדו, ואלה הסבורים שעד תום כהונתו כבר לא יהיה טעם בשאלה, כי העולם כולו, או לפחות ארצות הברית, לא יתקיימו עוד. לפחות לא במתכונתם הנוכחית.
דונלד טראמפ אינו נשיא "פרווה", וגם לא אדם "פרווה". הוא גורם לרגשות עזים מאוד, ולכן יש לו מעריצים או שונאים, ללא אמצע. כך בארצות הברית, כך בישראל, כך - אחרי סוף השבוע האחרון - גם בקנדה, גרמניה וצרפת. יש כמה המביעים עמדה מאופקת, אבל זה רק כי מקצועם, כדיפלומטים או מדינאים, מחייב אותם. לגבי השאר - צפו בכל יום נתון ברשתות האמריקניות או היכנסו לטוויטר כדי להבין.
אבל השאלה שאני מבקש לשאול כאן אינה אם טראמפ הוא אדם דגול. הוא לא. השאלה היא אם דונלד טראמפ הוא נשיא דגול, או לכל הפחות אם הוא נשיא מצליח. התשובה היא שבפרמטרים מסוימים, חלקם פוליטיים ולא מדיניים בהכרח, בהחלט כן. הוא גם בר מזל, ולפי אמרתו של נפוליאון - עדיף קצינים ברי מזל על קצינים מצטיינים.
עוד בנושא:
החופים של מיאמי, מגדלים ואננס: סרטון השכנוע שהציג טראמפ לקים
בדיחות, חיוכים, וסעודת מלכים: הרגעים הבולטים מפסגת טראמפ-קים
דניס רודמן בכה: לא האמינו לי שהפגישה בין טראמפ לקים תתרחש
טראמפ אולי ייחשב בעתיד לנשיא בעל השפעה לטווח ארוך הרבה ביותר בתקופת חיינו, לא פחות. האיש שבא מחוץ למערכת הפוליטית; שבמדינה בעלת מערכת של שתי מפלגות הצליח להיות חלק משלוש - כבש את המפלגה הרפובליקנית, "המפלגה הדגולה הוותיקה", ותוך פחות משנתיים אכף עליה את השקפת עולמו ואת ערכיו. רוזוולט, אייזנהאואר, ניקסון, רייגן - כולם מתהפכים כנראה בקבריהם, אבל זו המציאות. כמעט כל האופוזיציה הפנימית לטראמפ נעלמה מהמפלגה. נותרו אמנם כמה סנטורים העומדים לפני פרישה, אך ה"בייס" המיתולוגי, הגברים הלבנים הזועמים, האוונגליסטים יראי השמיים, כבש את המפלגה.
טראמפ מצליח. נכון, במונחים שלו ושל תומכיו ולא במונחים הליברליים של אמריקה בתקופת אובמה. בעקבות טראמפ הגיע גל המחוקקים ששימר את הרוב הרפובליקני בבתי המחוקקים, וכעת הם שולטים לאורכה ולרוחבה של המפה הפוליטית האמריקנית. אמנם ייתכן שבבחירות בחודש נובמבר הם יאבדו את השליטה בקונגרס, אך הסיכויים לכך לא מאוד גבוהים. בעיקר לא בסנאט.
כרגע הרפובליקנים שולטים במרבית בתי המחוקקים במרבית המדינות, במשרות המושלים ובמה לא. כשאני מדבר על האפקט ארוך הטווח, המשמעות הגדולה ביותר היא מינוי שופטים. טראמפ כבר העביר מינוי של שופט עליון אחד, ניל גורסאץ' השמרן. אם הוא יהיה נשיא לשמונה שנים, בתקופתו ימונו ככל הנראה לפחות עוד שני שופטי עליון, במקום קנדי ובאדר גינסבורג. המשמעות היא שבית המשפט יהיה שמרני לחלוטין.
טראמפ גם ימנה עשרות שופטים בערכאות אחרות, בעיקר בבתי המשפט הפדרליים. אי אפשר לאמוד את חשיבות המינויים האלה. זהו החלום השמרני-אוונגליסטי: הפיכת הפסיקה המפורסמת רו נגד וויד והפסקת האפשרות להפלות מלאכותיות בארצות הברית, למשל. כבר כיום במרבית מדינות ארצות הברית אישה אינה יכולה לעבור הפלה מלאכותית, אם בגלל שאין מרפאות הפלות, או נוכח שורת מגבלות חוקיות, וזה יחמיר ויחריף.
על הגבלות נשק חם אין בכלל מה לדבר. לרגע נדמה היה שטראמפ מוכן לצאת למאבק, ולו חלקי, נגד איגוד הרובאים הלאומי, אבל זה התפוגג מיד. בעיני רבים, המסתכלים על הנתונים הבלתי נתפסים של מעשי טבח המוני באמצעות נשק חם הנמכר באופן חופשי, וגם בעיני, זו לא הצלחה. אבל אני והם לא קהל היעד, אלא האמריקנים המשוכנעים בכל ליבם שרק הרובים והאקדחים שהם אוגרים עומדים ביניהם לבין האפוקליפסה - אם בצורת רוצחים, או בצורת סוכני הממשלה שיבואו להחרים להם את הרובה, זכותו הטבעית של כל אמריקני.
המזל הגדול של טראמפ הוא הכלכלה, זו שירש מקודמו בתפקיד אובמה. תומכי אובמה יסבירו פעם אחר פעם שהכלכלה החזקה, שוק המניות הממשיך לדהור, והאבטלה הצונחת - כולם פרי העבודה שהושקעה על ידי אובמה וממשלו מאז הקריסה הגדולה של 2008, וזה נכון לחלוטין. אבל זה גם לא רלוונטי. טראמפ הוא הנשיא, והמספרים האלה רשומים כעת על שמו. נראה שאמריקה לא למדה את לקח התמוטטות שוק המשכנתאות וההמשך אחר כך, והיא מקילה שוב את הרגולציה על הבנקים וסומכת על השוק החופשי. זו אולי טעות, אבל זו האידיאולוגיה של הרפובליקנים. מבחינה זו ממשיך טראמפ את רייגן.
גם בתכנית קיצוץ המסים הגדולה, מומחים מוכיחים שוב ושוב שהורדות המיסים מיטיבות רק עם העשירון העליון, ובעיקר עם המאיון והאלפיון העליון ולא מחלחלות מטה, אבל זה לא רלוונטי. קהל היעד של טראמפ רצה את הקיצוץ וקיבל אותו. זו לא רק ציניות: הרפובליקנים מאמינים בכל לבם בממשלה קטנה, במסים מינימליסטיים עד לא קיימים, ומבחינה זו הורדת המסים הייתה ניצחון אישי לטראמפ, עם הרפובליקנים בקונגרס.
רבים יאמרו שטראמפ משסע לגזרים את החברה האמריקנית, שהוא מוציא שדים רבים מבקבוקיהם, שהוא פונה ליצרים האפלים ועושה זאת בהצלחה. נכון. טראמפ הוא פוליטיקאי ואדם כריזמטי מאוד. הוא הבין מיד את חוקי המשחק ואת העובדה שהפוליטיקה הפכה לסניף של תכניות ריאליטי, והוא משתמש בכך. הוא מגדף על בסיס יומי את יריביו, אמתיים ומדומים. הוא יצא למלחמה בלתי פוסקת נגד התקשורת, וצוטט כמי שאומר שהוא עושה זאת מסיבה צינית לחלוטין - הוא טוען שהתקשורת מפרסמת סיפורים לא נכונים, ה"פייק ניוז" הידועים, כדי שהמצביעים לא יאמינו לתקשורת ולא משנה מה תפרסם עליו.
טראמפ לקח את הערך האמריקני של ניצחון בכל מחיר, שאומר שהניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר - אלא היחיד - עד הקצה. זה אולי דוחה ולא נעים, אבל זו הפוליטיקה, לפחות בעידן טראמפ.
וכמו שהוא מתווה את סדר היום במפלגתו, האופוזיציה - המפלגה הדמוקרטית - טרם התאוששה מהתבוסה ב-2016. כרגע אין מועמד מוביל לקראת בחירות 2020, ואם הבחירות היו נערכות היום סיכוי סביר מאוד שטראמפ היה מנצח שוב. בתוך המפלגה הדמוקרטית מתקיימת מלחמת אזרחים בין המרכז המתון לבין השמאל הפרוגרסיבי, אך היא תצטרך להחליט לבסוף מי הפנים שלה לקראת הבחירות, ואת זה מוקדם לקבוע.
גם במדיניות החוץ, מעריציו של טראמפ, בארצות הברית כמו בישראל, רואים בכל דבר שהוא עושה או אומר הצלחה גורפת. שונאיו - רואים בכל מעשה והצהרה שלו נזק נורא לארצות הברית ולבנות בריתה. שני הצדדים מגזימים, אך כמו שאנחנו יודעים, טראמפ מעורר רגשות עזים.
הדבר החשוב לזכור הוא הדבר שטראמפ אמר פעם אחר פעם: הוא נבחר בקולות האנשים בפנסילבניה ולא בפריז. השקפת עולמו בכל תחום - החל בהסכם הגרעין עם איראן וכלה בהסכם האקלים בפריז, בריתות בינלאומיות, הסכם הסחר העולמי ומה לא - ידועה וברורה, והוא נבחר כדי להוציאה לפועל.
הוא שובר את כל כללי המשחק הידועים. ההתנהלות שלו לא רק שאינה נשיאותית במובן המקורי של הביטוי, היא קיסרית. הוא מבטל חוקים וחוזים של קודמו והסכמים בינלאומיים ופועל, לכאורה, נגד האינטרסים של מדינתו בכל תחום. הוא יוצא למאבק נגד בנות בריתה של אמריקה, המדינות שהיא תזדקק להן בפעם הבאה שתצא למבצע נגד הטרור הבינלאומי, למשל במדינה רחוקה. הוא מסתגר היטב עם רודנים ולא מוכן לומר מילה רעה על ידידיו החדשים - ולדימיר, שי או קים.
לפחות בכל מהמקרים יש להמתין ולראות כדי להבין ולהעריך את התוצאות. בנושא היציאה מהסכם הגרעין עם איראן יש הרבה הסתעפויות עתידיות. חלקן חיוביות מאוד, ואפשריות מאוד. בנושא ההסכם עם קוריאה הצפונית בפסגה בסינגפור היום - הסכם אמורפי, מעורפל, ללא לוחות זמנים, ללא התחייבות ממשית - הסכם שבו כרגע נראה הרודן קים ג'ונג און כמרוויח הגדול. צריך לזכור שקים עומד בראש מדינת טרור ומשטר רצחני, הנורא בעולם, ועל כך לא אמר הנשיא האמריקני מילה. גם כאן, בהתאם לתפיסתו שביטא במערכת הבחירות - אמריקה לא נמצאת יותר בעסקי שינוי משטרים או בעסקי הטפה.
הדבר הממשי היחיד שהוסכם בין קים לטראמפ הוא שארצות הברית תפסיק את התמרונים המשותפים עם קוריאה הדרומית - דרישה צפון קוריאנית שנענתה, כאשר נראה שארצות הברית לא מקבלת דבר. הצהרתם של השניים היום היא העתק של ההסכם שנחתם עם ממשל קלינטון לפני יותר מ-20 שנה. ואולם, אם בסוף הדרך קים אכן יהיה מוכן להתפרק מנשקו הגרעיני, אם יהיה משטר אכיפה ווידוא, אם אכן קוריאה הצפונית תתחיל לאט בדרך המובילה לפתיחות כלפי העולם ולסיום מלחמת קוריאה - אז אכן יגיע לטראמפ פרס נובל לשלום, ואולי אף לשניהם. זאת, למרות שהמחשבה על פרס נובל לשלום לאדם הכולא מאות אלפים מאזרחיו במחנות ריכוז, ושרצח את אחיו למחצה ואת דודו באמת מדכאת.
טראמפ שונא את המערכת הבינלאומית, שהביאה שגשוג למין האנושי, וגם באופן ספציפי לארצו שלו. הוא טורח להשמיד אותה, לפגוע באופן בלתי הפיך בברית המערבית, לקול מצהלות רוסיה, סין והשאר. בעיני ובעיניי רבים זו טעות היסטורית, שכולנו נשלם עליה בעתיד, אבל הוא מקיים את שהבטיח: הוא מתחיל מלחמת סחר, או מאיים במלחמת סחר כדי לשפר את מצב הפועלים האמריקנים. לא בטוחה שזו הדרך הנכונה או היעילה ביותר, אבל זו בדיוק הדרך שהבטיח שילך בה במערכת הבחירות, ושאותה נבחר ליישם.
חשבנו שדמוקרטיה היא תהליך בלתי הפיך. שזכויות אזרח שהושגו לא יבוטלו עוד, לפחות לא במערב. שהגלובליזציה, במובנה המודרני - של מעבר חופשי של רעיונות, תרבויות, הון, סחורה ובני אדם - רק תלך מחיל אל חיל. אבל התבדינו.
קשה לחשוב על שני אנשים שונים יותר מדונלד טראמפ וקודמו ברק אובמה, למעט דבר אחד שהשניים מחזיקים במשותף: מעריציהם משוכנעים שהם יכולים ללכת על המים, ושונאיהם בטוחים שיש להם קרניים וזנב מחודד שהם מסתירים היטב. ואין צורך להוסיף שמעריצי האחד הם שונאי האחר, ולהיפך.
השאלה הגדולה היא מי מהם הוא התאונה ההיסטורית ומי מוביל לדרך החדשה של אמריקה. האם טראמפ הוא חזרה אחורה לנתיב הקודם, או סטייה זמנית מהמסלול הליברלי. ועל השאלה הזו אין תשובה כעת.
אנו צריכים להשאיר מקום למחשבה המפכחת שלפיה טראמפ מבצע בדיוק את האידיאולוגיה שנבחר לבצע, ויתרה מכך - שייתכן שבתחומים מסוימים, איראן וקוריאה הצפונית, למשל, דווקא הגישה הכוחנית, הבנויה על האינסטינקטים של הנשיא היא זו שתביא את התוצאות הטובות ביותר.