פסגת סינגפור שהתקיימה היום (שלישי) הייתה שיאו הטקסי של תהליך צפוי וכמעט בלתי נמנע. היא מהווה המשך לתכנית ארוכת טווח שאותה הוביל קים בסבלנות, ושל הלחץ הגדול הכלכלי של הסנקציות שדחף ממשל טראמפ על צפון קוריאה. שני המנהיגים משדרים במכוון תדמית של התנהלות בלתי צפויה ומטלטלת, תוך שימוש ברטוריקה מתלהמת. אבל מתחת לאריזה החיצונית המתעתעת יש לשניהם חזון. לפסגה עצמה היתה מעטפת נוצצת, אך למעשה תכניה הוכנו וסוכמו מראש.
המנהיג הקוריאני הצעיר החליט לאחר עלייתו לשלטון בסוף 2011 להשלים את היכולת לאיים בגרעין ישירות על ארצות הברית, ואז להגיע למשא ומתן איתה מעמדת כוח. מטרתו החשובה השנייה היא לשפר את המצב הכלכלי הרעוע במדינה, ולשם כך הוא זקוק להסרת הסנקציות. למזלו מצא בבית הלבן נשיא שובר מוסכמות המתעלם מכללי דיפלומטיה מסורתית, מאמין בשילוב בין הצבת אולטימטום לבין משא ומתן עסקי, ואינו נצמד לאידיאולוגיה.
עוד בוואלה! NEWS:
בדיחות, חיוכים, וסעודת מלכים: הרגעים הבולטים מפסגת טראמפ-קים
פירוז מגרעין וערבויות ביטחוניות: טראמפ וקים חתמו על מסמך הבנות
חוקרי להב 433 הגיעו למעון ראש הממשלה לחקור את נתניהו
קוריאה הצפונית האיצה את הפיתוח ואת כמות הניסויים בשנים האחרונות. בספטמבר 2017 ביצעו ניסוי בפצצת מימן, ובנובמבר 2017 השלימו את יכולת ההרתעה מול אמריקה בניסוי טיל בין-יבשתי. ואז כאשר הגיעה המתיחות לשיאה, ניצל קים את זהות האינטרסים עם נשיא הדרום מון, הרוצה כמוהו להימנע מעימות צבאי, לצורך מהלך דיפלומטי. לקראת אולימפיאדת החורף שהתקיימה בפברואר 2018 החלו שיחות בין שתי הקוריאות, ובהמשך הצטרפו נציגי ממשל אמריקאים. מרגע שקים הגיע תודעתית לאיזון אסטרטגי מול אמריקה, לא נותרה לאמריקאים ברירה אלא לשבת איתו ולנסות להגיע להסכם. הנשיא טראמפ רואה כאן הזדמנות למהלך פורץ דרך, שיקנה לו, ולקים, את פרס נובל לשלום.
תקווה לצפון החשוך
קוריאה הצפונית הקומוניסטית נותרה תקועה תודעתית בתקופת המלחמה הקרה. זו מדינה מפגרת טכנולוגית, חלשה כלכלית, ומנותקת מהעולם. תצפית מהגבול המתוח ותמונות הלוויין הליליות של חצי האי הקוריאני מדגימים זאת היטב: בצפון השטח חשוך, כמעט לא מיושב. בדרום ערים מוארות, גורדי שחקים, ואוטוסטרדות מודרניות. שלושת הדורות של שושלת קים ביצרו בצפון משטר אימים רודני, תוך שהם בונים תרבות מעוותת של כת-מדינה הסוגדת למנהיג. אבי השושלת - קים איל סונג - עוד חלם על איחוד הקוריאות תחתיו. בנו קים ג'ונג איל ונכדו השליט הנוכחי קים ג'ונג און שאפו להימנע מתסריט הפוך - מתקדים איחוד גרמניה שפרושו בליעת הצפון על ידי דרום קוריאה, המעצמה כלכלית היריבה-אחות.
שליטי קוריאה הצפונית מודעים לנחיתותם. מטרתם מאז ומתמיד הייתה להשיג הכרה אמריקאית בלגיטימיות של המדינה ושל המשטר וכך להבטיח את קיומו. הצפון קוריאנים שונים מהותית מהאיראנים, וניהלו מדיניות הפוכה: מדיניות המוצהרת של הנשיא בוש הבן להפיל משטרים סוררים הביאה אותם בשנת 2002 להפר הסכם קודם ולרוץ לפצצה כדי לייצר הרתעה מתאימה. האיראנים לעומתם הקפיאו את הפרויקט לייצור נשק גרעיני בשנת 2003, מחשש שאחרי הכיבוש האמריקאי בעיראק הם יהיו הבאים בתור.
היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון כמעט הביא לביטול הפסגה בסינגפור כאשר השווה בין "המודל הלובי" של פירוק הגרעין לבין התהליך מול קוריאה הצפונית. בולטון מקדם את תפיסת "החלפת המשטרים" עוד מימי הנשיא בוש. הוא הוריד פרופיל מאז, תוך שהוא משאיר את ההובלה בנושא למזכיר המדינה מייק פומפיאו. לא האידיאולוגיה או המחויבות להסכמים קודמים מכתיבים את מהלכי טראמפ אלא האינטרס הקר והמשתנה, ובמקרה זה פרוק הגרעין בלבד ולא שינוי המשטר הקוריאני. טראמפ לא העלה מול מנהיג צפון קוריאה שום דרישה הנוגעת לדיכוי האכזרי של מתנגדי המשטר בקוריאה. הוא מכיר ומקבל את הלגיטימיות של המשטר הדיקטטורי הנוכחי, כל עוד זה יוותר על הנשק הגרעיני. הממשל שואף לחלץ בהקדם את קים מעמדת המצורע של הקהילה הבין-לאומית. את כפיית ה"לחץ מקסימאלי" הוא שואף להעביר מעתה מהצפון קוריאנים לאיראנים, אותם יקווה לדחוף מעתה אל כלוב הבידוד בו היה כלוא עד כה קים. לשם כך הוא צריך עדיין לשכנע את שאר המעצמות לשתף אתו פעולה, כפי שעשו מול קוריאה הצפונית.
דובריו של קים נחרדו מההשוואה האמריקאית למודל הלובי כיוון שהם זוכרים לא רק איך הוא התחיל המהלך אלא גם מה עלה בגורלו של קדאפי: שמונה שנים אחרי שוויתר על שאיפות הגרעין שלו הודח המנהיג הלובי מהשלטון, בסיוע אמריקאי, וגופתו נגררה ברחובות. קים מדגיש שמצבה של קוריאה הצפונית שונה מהותית; בניגוד ללוב, לו יש כבר יכולת גרעינית מוכחת המאיימת על אמריקה. ובעוד שהצעד הראשון של קדאפי היה לוותר ולחשוף את תכניותיו, קים רואה בפירוק הנשק לא מהלך פתיחה אלא תמונת סיום בעוד שנים, אם בכלל. הגרעין הצפון קוריאני הפך לסמל לאומי ויש לו משמעות תעמולתית גדולה. הוא מעוגן בחוקה הקוריאנית, ונמצא במוקד תפיסת הביטחון שלה. ויתור עליו משמעותו שינוי מהותי בתפיסות עולם ובדימוי העוצמה של המשטר, חיצונית ופנימית.
לקוריאה הצפונית ארבע דרישות בסיסיות: הם רוצים להשיג הכרה אמריקאית במשטר בפיונגיאנג ולכונן יחסים דיפלומטים, להסיר את כל הסנקציות החונקות, לסיים את מצב הלוחמה הרשמי, ולהסיג לאחור את הכוחות האמריקאים המוצבים בדרום קוריאה. האמריקאים הציבו כיעד-על את פירוק הנשק הגרעיני, אבל טראמפ יסתפק בינתיים בפרוק יכולת הטילים הבין-יבשתיים המאיימים על אמריקה, בהקפאת המשך הייצור הגרעיני, הפסקת הניסויים בגרעין ובטילים, והצהרה על סיום מצב הלוחמה. אם ירצה להתקדם להסכם מלא יאלץ טראמפ להשלים עם ההנחה שקים יסכים לפרוק הגרעין רק כצעד אחרון. תחילת התהליך תלויה בהסכמת הקוריאנים לחשוף את יכולותיהם המלאות ואת מה שהספיקו לייצר עד כה. זהו פער מידע קריטי שנוצר בהעדר פיקוח חיצוני מאז שנת 2002. ידע הוא כוח, ובמקרה זה הוא נמצא אצל קים.
פסגת סינגפור הייתה רגע סמלי, היסטורי ודרמטי. בסופו של דבר יכריעו האינטרסים הלאומיים והאישיים של הנהגות שני הצדדים לכיוון של התקדמות דיפלומטית הדרגתית, שגם אם תתמהמה בוא תבוא.
