אני עוצם את העיניים ומנסה לדמיין איך יסמין וינטה הקטנה מנסה להסיר את השמיכה שכיסתה את גופה הזעיר והחשיכה באחת את עיניה הגדולות והיפות. אני ממשיך לדמיין מה עבר באותן שניות על הפעוטה שניסתה להדוף עם רגליה הרכות את השמיכה מעליה - יחד עם המפלצת שישבה עליה. אני עוצם את העיניים ומנסה לדמיין כיצד היא נעה בלחץ כשהזיעה, מכסה את פניה ובגופה נאבקת - מנסה אולי לצעוק, למרות שתינוק בן שנה וחודשיים לא יודע לצעוק הצילו.
אני עוצם את העיניים ומנסה לדמיין כיצד עוזרת הגננת הופכת באחת למפלצת מסרט רע כשהיא שוכבת עם כל כובד משקלה על התינוקת ובאדישות מצמררת, כשאוזניות על אוזניה וטלפון נייד בידה היא פועלת במשך עשר דקות ארוכות עד שיסמין הקטנה נכנעת.
אני פוקח את עיני ומתקשה להאמין. במדינה נאורה כמו שלנו יושבים אנשי מערכת המשפט ונראה כי הם מנותקים. מנותקים מהחמלה, מיצר ההישרדות שלנו כבני אנוש, מהכאב של כל אדם. יסמין הקטנה הפכה בשבועות האחרונים לילדה של כולנו. לא רק קציני המשטרה שנחשפו לסרט מצלמות האבטחה בגן שתיעד את הרצח שלה נחרדו.
גם יתר הציבור, שלא צפה בסרטון נחרד, הצטמרר, כאב ובכה. בעצם, לא כולם. נראה כי כמה אנשי מערכת המשפט בישראל העדיפו להמשיך להביט מרחוק ממרומי מגדל השן וקבעו שקודם כל ולפני הכול הם צריכים לדאוג לעוזרת הגננת: עד אתמול הם שמרו על זהותה תחת חיסיון. שמא חלילה שמה הטוב יפגע. זכות הציבור לדעת אם היא הייתה מעורבת במעשי פשיעה נוספים, במקרי התעללות אחרים, היא דבר שולי ולא רלוונטי כנראה מבחינת שופט המעצרים בבית המשפט בפתח תקווה.
כבר בתחילת החקירה, כשצוות החוקרים הגיע לפרקליטות מחוז מרכז, החליטה פרקליטת המחוז לבחור בסעיף אישום של הריגה - ולא באשמת רצח. גם כשהחקירה נמשכה והתברר מעל לכל ספק כי האלימות בגן הילדים הייתה מעשה שבשגרה - שבמסגרתה החשודה, כמו גם גננת נוספת, נהגו להכות, להטיח, להשפיל ולנהוג באלימות קשה בילדי הגן - המשיכו בפרקליטות באותו הקו ובאותה הרוח של העמדה לדין בגין הריגה.
כדי לבסס אישום של רצח צריך לעמוד במספר מבחנים בחופף או במצטבר: ראשית, כוונה תחילה, המשכיות ורצון להמית. מבחן משפטי נוסף הוא אם הפושע ביצע מעשה פשע שהסתבך והוביל ללקיחת חיי אדם. כמו למשל, במקרה שבו שודד שנכנס חמוש לסניף בנק וירה באדם שהתעמת עמו במהלך השוד, כדי להימלט או לקדם את גניבת הכסף, אך התוצאה הייתה מותו של אחד מהנוכחים במקום.
בגן הילדים בפתח תקווה התרחשו שני המבחנים המשפטיים - כך לפחות לדעתי הלא משפטית אך הרציונלית. ראשית, ברור כי ההתעללות לא הייתה מקרה חד פעמי מצד הנאשמת אלא דרך פעולה כמעט יום יומית. כלומר היא ביצעה מעשה פשע שהסתבך מבחינתה - ומבחן השודד בבנק צריך לחול גם עליה.
המבחן השני הוא ההמשכיות והרצון להמית. עשר דקות הן נצח נצחים עבור יסמין הקטנה, ולא רק לה. יסמין נאבקה על חייה ומנגד המטפלת פעלה בקור רוח וחסמה את יכולתה להינצל. היא ידעה, כמו שכל אדם סביר היה יודע, שכשחוסמים את נתיבי האוויר חולפות דקות ספורות עד שבן אדם מאבד את ההכרה והנשימה. לכן גם מבחן זה היה אמור להכריע לאישום ברצח.
בדיוק למקרים כאלה יש צורך בהגדרת עבירה של רצח מדרגה שנייה
שלא נתבלבל לרגע: בעוד כמה שבועות השופטים בבית המשפט המחוזי בלוד ישלחו את הפרקליטות והסנגורים של המטפלת לגישור והאישום יורד מהריגה לגרימת מוות ברשלנות. העונש יהיה בהתאם שלא - נדבר על החנינה שיעניק הנשיא למטפלת המיוסרת שחייבים לשקמה ולהשיב אותה לחברה הישראלית.
אני אעצום את עיני ואדמיין שהמקרה של יסמין יהיה חריג יחיד. אבל כנראה שלא. במדינות נאורות יש בספר החוקים שני סעיפי רצח: דרגה ראשונה ושנייה - בדיוק למקרים כאלה. אבל אצלנו, כבר אמרנו, מערכת המשפט מנותקת מהחברה הישראלית - ואצלנו בפרקליטות מעדיפים ללכת על החפיפניקיות, בדרך הקלה של הרשעה בסעיף המתה וישיבה של כמה שנים בכלא, כי אין טעם לבזבז משאבי מדינה על יסמין הקטנה - הילדה של כולנו.
