ההבנות בין רוסיה לישראל בגזרת גבול הגולן - הרחקת הכוחות האיראניים ושותפיהם והחזרת שליטתו של צבא סוריה למרחב הגובל באזור החיץ וההפרדה, שנוסד ב-1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים - נותנות לכל צד את עיקר שאיפתו. ישראל תיחלץ מסכנת חיכוך תמידי עם כוח קודס של משמרות המהפכה, במישרין או באמצעות מיליציה שיעית הסרה למרותו. רוסיה מקבלת הסכמה ישראלית, מוצהרת או אילמת, להימנע מתקיפת מטרות סוריות, שהמאחזים האיראניים יורחקו מהן.
למעשה, זאת עסקת ביטחון תמורת שלטון. הרחקת איראן מהגולן תביא רגיעה ליישובים הישראלים הסמוכים לקו הפסקת האש, ואם אכן יגברו כוחות המשטר על המורדים בגזרה זו ,תפסק גם הזליגה המאיימת לעתים על תושבי הקיבוצים והמושבים. והעיקר, תפחת סכנת ההסלמה למערכה ישראלית-איראנית גדולה. ישראל תהיה בטוחה יותר.
יתנו - יקבלו. מעתה, ישראל ערבה בפועל להמשך שלטונו של בשאר אסד. לכל אורכן של שבע שנות מלחמת האזרחים העדיפה ישראל את אסד על המורדים. בלי נחת, בעקימת-אף, בהבעת זעזוע מהטבח המתמשך - אבל בהשלמה ואף בשביעות רצון. מוטב אסד, החליטו בירושלים ובמיוחד בקרייה בתל אביב, כי המורדים יביאו תוהו ובוהו וסיכון תמידי.
לפני ארבע שנים אכן צץ כוח חדש ומרושע מכל קודמיו - דאעש. האמריקנים, הרוסים ועוד עשרות שותפים התאחדו להביסו, בחלוקת משימות וגזרות. ההצלחה, יחד עם מדיניותו הבדלנית של דונלד טראמפ, השאירה את הבכורה בסוריה לרוסיה לבדה.
השליט האמיתי בדמשק הוא ולדימיר פוטין. הנציב העליון, מטעמו, הוא אסד. שימור משטר אסד נחוץ לפוטין כדי להגן על נכסיו הביטחוניים (בסיסי ים ואוויר במזרח הים התיכון) ואולי גם הכלכליים. כל עוד סיכנו את אסד דאעש וכוחות מורדים, כמו הכורדים בצפון-מערב, נזקק פוטין למשקל נגד בדמות חיזבאללה ואיראן. אם סוריה הולכת ומתייצבת על בסיס נוסחה פוליטית כלשהי, בין בתיווך האו"ם ובין בתהליך הרוסי-טורקי-איראני, כוח קודס הופך מנכס לנטל, כי בגללו עלולה המעורבות הישראלית להסלים עד כדי הפלת אסד.
בלי איראן, אין לישראל סיבה למוטט את אסד. הרחקת איראן, בשלב ראשון מטווח המגע עם ישראל ובשלב שני אל מחוץ לסוריה, מאפשרת לפוטין להחתים את ישראל על ערובה לשלטון אסד.
על רקע זה מותר לגחך כשנזכרים בסיפורי האימים של אמ"ן והמוסד, עד לפני חודשים מעטים, כאילו אסד ייעלב עד עמקי נשמתו מהכרה רשמית באחריות ישראל לתקיפת הכור הצפון-קוריאני בספטמבר 2017, כדי כך שישגר טילים לעבר ישראל ויסתכן בתגובה מוחצת. אסד יודע להבליג על מעשים, לא רק על סיפורים, ועל המתג שלו יש עוד אצבע, רוסית.
ירושלים ומוסקבה עברו דרך פתלתלה מאז שהשגריר דימיטרי צ'ובאחין הזהיר את ראש הממשלה לוי אשכול, ב-1967, מפני התקפה של צה"ל על סוריה; לא הועילו הכחשות אשכול. בשבוע שעבר כתב אנטולי ויקטורוב, השגריר הרוסי החדש בתל אביב (כן, תל אביב ולא ירושלים, אף שרוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, לצד מזרח ירושלים כבירה עתידית לפלסטין), באגרת בכורה ל"ישראלים יקרים", שיחסי המדינות כיום מאופיינים ב"ידידות ואמון ונטולי אידיאולוגיה". יחסים קרים ותכליתיים: 35-F ישראלי לצד סוחוי-35 רוסי במרחבים נפרדים בשמי סוריה, הקפדה להימנע מהתנגשויות אוויריות, סילוק מטרדים.
בצה"ל זכאים לחוש סיפוק. המשבר היזום עם קאסם סולימאני מכוח קודס רתח אך לא גלש. קצין בכיר במטכ"ל חייך לאחרונה ואמר שסילוק סולימאני מסוריה הוא יעד משותף לפוטין ולאסד, לטראמפ ולנתניהו ואף לחסן רוחאני. המתיחות הצבאית חוללה את הפעילות המדינית ודומה שההבנות משקפות הישג. המחיר הוא שלטון אסד, מה שאמנם היה רצוי לישראל בלאו הכי, עם כוכבית קטנה אחת: יומרה ישראלית להקדים ולפעול נגד כוחות המשטר, אם יתגלו סימנים להתקפה ממשמשת ובאה בנשק כימי - לא נגד ישראל, אלא נגד אוכלוסיה סורית. ההבנות עם רוסיה מעמידות בספק פעולה ישראלית, גם במקרה זה.
פוטין הוכיח לישראל, לאסד ולכל מי שעוקב באזור, שהוא ולא טראמפ משיג תוצאות מעשיות. כרגע, לנוכח הסכנה הדועכת של עימות עם איראן בחזית הצפונית, זה נוח לישראל. המבחן יגיע כשהאינטרסים יתנגשו והאמריקנים שוב לא יהיו כאן, פטרון מול פטרון.