פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשנורקין רמז לסורוביקין: הצופים החשובים באמת של ה"אדירוויזיון"

      עסקת השקרירות הסיבובית שנתניהו הוציא לפועל שימחה ודאי את טראמפ, אך ההצהרות המשמעותיות ביותר השבוע יצאו דווקא מהחיילים בחאקי

      מחזור 64 של פו"ם (דובר צה"ל)
      צניעות צבאית. טקס סיום המחזור בפו"ם (תצלום: דובר צה"ל)

      מאז שמפקדו המייסד של הפלמ"ח, יצחק שדה, חבק את כתפי צמד מפקדי הפלוגות הראשונות שלו, בתמונה הנבואית של שני אנשי הביטחון המובהקים של שנות ה-40 עד ה-70, לא היה מי שהפגיש את היריבים יגאל אלון ומשה דיין באווירה כה נוחה, עד שבא צה"ל של 2018. אתמול, במחנה גלילות על שם דיין, הרמטכ"ל שהשיק את בית הספר לפיקוד ומטה, הסתיים המחזור ה-64 של פו"ם - עכשיו, ברוח הזמן, כבר מכללה - והתברר שהקורס נקרא מעתה על שם אלון. קורס אלון במחנה דיין, הרי זו הצהרה מתוחכמת, המסמנת שהמחלוקות הנושנות על דקויות חשובות פחות מהמורשת הבסיסית של הקו הביטחוניסטי, הבן-גוריוני, החותר למיצוי הכוח כדי להשיג את הגנת הקיום וליבת השאיפות אך מבחין בין אשליות למציאות ונזהר מ"תפסת מרובה" לא תפסת.

      הצניעות הצבאית בגלילות הבליטה את הרהב והראווה בשכונת ארנונה בירושלים, שבוע לפני כן, באירוע השקת משרדו של עו"ד דייוויד פרידמן, בתפאורה של השגרירות האמריקנית. בו ביום נוספה לבניין השגרירות בתל אביב הכתובת "סניף". ברשימת הנציגויות האמריקאיות בעולם, הסניפים הם תמיד הזנבות ולא הכלבים. רק בישראל, מעתה, בסניף יעבדו 800 פקידים ובמשרד הראשי שניים. הדבר דומה לעסק הקובע לצורכי מיסוי את מטהו השלדי באיי הבתולה, בעוד פעילותו האמיתית, עתירת העובדים, מתנהלת ביבשות מרוחקות.

      הלהט המשיחי של האוונגליסטים המעודדים את ישראל להילחם, בעודם ספונים ביוסטון ובבוסטון, נדף מארנונה אך נעדר מגלילות. בפו"ם, המכשיר רבי-סרנים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות "ביבשה, באוויר, בים ובסבר" - סביבה רשתית, סייבר - כפי שהדגיש הרמטכ"ל גדי איזנקוט, בשדרוג ברור של הממד הרביעי, לא נראה השנה ולו אוונגליסט אחד לרפואה, או לכמורה. פרידמן, שגריר המתנחלים, היה גם מתאכזב להיווכח שבמחזור הנוכחי קטן עד קרוב לאפסי משקלה של קצונת הכיפות. אולי אין זה שנתון מייצג, ואחד מתחתיו או אחד מעליו ישקפו עוצמה רבה יותר של בוגרי המכינות הקדם-צבאיות בשטחים, אך לפי צילום המצב הנוכחי אפשר לשלוח לאחסנה יבשה בימ"ח את החשש המושמע לעתים מפני השתלטות כת הדת, העלולה להעדיף צו רבני על פקודת רמטכ"ל.

      עמיקם נורקין בועידת ישראל לתעופה, גלבוע 4, איירפורט סיטי, 2 במאי 2018 (ראובן קסטרו)
      רמז לרוסים. נורקין (תצלום: ראובן קסטרו)

      את המחקר המצטיין של המחזור חיבר נ"ד, טייס, רב-סרן על מפתן סגן-אלוף שהתעמק ב"הספקי התקיפה" של חיל-האוויר ובשינויים המבניים שהכניסו שני המפקדים האחרונים של החיל, אמיר אשל ועמיקם נורקין, במטה המבצעי, מרכז העצבים של אגרופי הטייסות. זו הייתה השלמה נאה לאדירו-ויזיון, המופע של נורקין, ביום הקודם, בכנס העולמי של מפקדי האוויריות. כשנפנף בכנפי ה"אדיר" דיבר נורקין במישרין אל קציני צוות האוויר מ-20 מדינות ובעקיפין אל מקבילו מהמדינה ה-21, שכלל אינו טייס - סרגיי סורוביקין, מפקד כוחות האוויר והחלל של רוסיה, קצין יבשה שחזר הביתה מפיקוד על הכוחות בסוריה.

      אם לשפוט לפי כן השיגור של הורי הוריו, נורקין הוא שלושה רבעים רוסי ורבע (סבתו מצד אביו) פרסי; ומה שנורקין רמז לסורוביקין, כדבר יליד סתיו 1966 אחד למשנהו, השתמע בעדינות של נהמת מנוע סילון: חבל להיגרר להסלמה ישראלית-איראנית בסוריה, כי בהתמודדות בין אף-35 מתוצרת אמריקאית המוטס, מתוכנן ומפוקד בידי ישראלים, ובין מערכות ההגנה האווירית המשוכללות ביותר מתוצרת רוסית, עלולה התוצאה לפגוע קשות ביוקרה הצבאית והתעשייתית של רוסיה.

      אמיר, תמיר וזמיר

      לא על האוויר לבדו בנוי צה"ל, כמובן, ודומה שבעיקר למפקדי היבשה כיוון איזנקוט בהדגישו פעם ופעמיים, בברכת הדרך לחניכים, שאחריותם הכפולה היא למלא בשלמות את משימותיהם המבצעיות ולהחזיר הביתה את חייליהם בשלום. גרונו השתנק, ולא רק בגלל צרידות לאה, בדברו על הדאגה לשלום החיילים.

      איזנקוט ישאיר מטכ"ל של - בין השאר - אמיר, תמיר וזמיר - שני אמיר (אבולעפיה באגף התכנון, ברעם במכללות ובגיס 479), שני תמיר (הימן באמ"ן, ידעי בפיקוד העורף) ואחד איל זמיר, הממתין לראות אם בתפקידו השלישי כאלוף, לאחר המזכירות הצבאית של ראש הממשלה ופיקוד הדרום, יתמנה לסגנו של הרמטכ"ל הבא. זמיר יסרב באדיבות להצעה לפיקוד על זרוע היבשה; הוא כבר היה שם, כראש מטה.

      האלוף שיפרוש מצה"ל בתום הפיקוד על מז"י, קובי ברק, ממשיך לחתור להתאמת מבנה הכוחות למשימות ולטכנולוגיות של העידן הנוכחי. למשל, צק"ח גדעון - חטיבת העתיד של צה"ל, צוות קרב חטיבתי ברוח התוכנית הרב-שנתית "גדעון" - עם תמהיל שונה של רכיבים חיליים. הגדודים המסורתיים, על פלוגותיהם, יפשטו צורה וילבשו צורה אחרת, שתכלול גורמי איסוף ותקיפה רשתית במקום סיור ויהלומים קטנים, כוחות פריצה זמינים של חיל ההנדסה שיחסכו את הצורך בהמתנה ליחידת יהלום.

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בפתח פגישתו עם נשיא קוריאה הדרומית מון ג'ה-אין בבית הלבן, 22 במאי 2018 (רויטרס)
      סטיית תקן מצמררת. טראמפ (תצלום: רויטרס)

      כל אלה, האנשים והכלים, התכנון והארגון, ניתנים להקבצה בסעיף אמל"ח, אמצעי לחימה. שם מתבצעת הפעילות השקטה, היסודית, לשימור היכולת הצבאית, ההכרחית אך המוגבלת בתועלתה בהיעדר יוזמה מדינית לקביעה סופית של גבולות ישראל, האפשרית רק בהסכמי שלום. אלא שהעוצמה הצבאית העומדת לרשות ההנהלה האזרחית של ישראל בע"מ מתבזבזת, עשור אחר עשור, כשהדרג הפוליטי משתמט מהכרעות ומתרפק על מפגנים מגושמים ונבובים.

      זה, נכון לומר השבוע, סעיף אמל"ט, אמריקה הלטינית. שגרירות גואטמלה עברה לירושלים! גם פרגוואי! "ההחלטה ההיסטורית של הנשיא טראמפ פתחה את השערים", התמוגג ראש הליכוד והממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת סיעתו.

      כרגיל אצל נתניהו, קשה לבחור בין החלופות, אחת או יותר - לא יודע את האמת, ידע פעם אך לא זוכר, או יודע וזוכר אך לא טורח לדייק. טראמפ, סטיית תקן כה מצמררת עד שאמריקנים החרדים לגורל ארצם והעולם מקווים שיישאר בבית הלבן גם לאחר שיפסיד בנובמבר לדמוקרטים את השליטה בקונגרס, כדי שסגנו השפוי ממנו מייק פנס לא יגיע לבחירות 2020 כמועמד הרפובליקנים, לא פתח שום שער, לא את שער שכם או האריות לעיר העתיקה ולא את שערי מיקום שגרירויות זרות בבירת ישראל.

      שבוע לאחר העברת משרדו של פרידמן יכול כל אחד מ-7.62 מיליארד תושבי תבל, כולל טראמפ ונתניהו, להציץ במפות הרשמיות של הממשל האמריקני ולראות שדבר לא השתנה: ירושלים המזרחית על שכונותיה הערביות והעבריות כאחת, הגדה המערבית עד לאחרון המילימטרים שממזרח לקו הירוק, רמת הגולן - כולן מחוץ לריבונות הישראלית. ההכרה האמריקנית בירושלים מאוחדת - מילה שנתניהו הוסיף כנדבה דחויה - היא אחיזת עיניים.

      ההשתמטות

      טראמפ, המתעלם מהמונח "בלתי מחולקת", המופיע בחוק השגרירות בירושלים, מופיע כגיבור ישראל, משחרר הכותל, מוטה גור אמריקני, בעת שבפועל הוא חלש בהקשר זה מביל קלינטון. הרקע לחוק השגרירות היה המאבק המתעצם בין הנשיא המכהן קלינטון לבין מועמד הרפובליקנים ומנהיג סיעתם בסנאט, בוב דול, לקראת בחירות 1996. באוקטובר 1995 הגיש דול את הצעת החוק, שני בתי הקונגרס אישרו אותה, בתקווה שהמצביעים והתורמים היהודים יקלטו את הקידה לעברם, ושלושה ימים לאחר שקלינטון חזר מהלוויית רבין בירושלים - דול היה אחד הטרמפיסטים במטוסו לשם - נחתם החוק. חלקו הביצועי, שנדחה שוב ושוב, עסק בהעתקת השגרירות מתל אביב. חלקו ההצהרתי התיימר לקבוע שהעיר לא תחולק. שום הצגה אינה יכולה להסתיר את העובדה: טראמפ משתמט מחלק זה.

      איך, גם במוחו הייחודי של טראמפ, יכולה להתקיים סתירה כזו? הסבר אפשרי ניתן לחפש במחוזות הגיאוגרפיה הפוליטית של אמריקה. יש מדינה ושמה וירג'יניה ולצידה יש מדינה אחרת, נפרדת (ועד למלחמת האזרחים חלק ממנה), ושמה מערב וירג'יניה. אם כך, לו תהי ירושלים, היא בירת ישראל, ולצידה מזרח ירושלים, שאינה בישראל, ולעתיד לבוא תהיה בירת פלסטין.

      מהזווית הישראלית, טראמפ לא רק אינו כל-ירושלמי; הוא גם אינו הראשון בציון, החלוץ לפני מחנה אמל"ט של גואטמלה ופרגוואי. היו כבר תשע-עשר שגרירויות זרות בירושלים. ישראל היא ששיחדה את מקצתן לשבת שם והיא שדחפה אותן החוצה, כשאזלו הכסף או השכל.

      מבצע מ"מ

      בסיום פו"ם אתמול אזכר איזנקוט את הקרבות הקשים בגזרות שונות, השבוע לפני 70 שנה, במלחמת הקוממיות - ההקמה והקיום - של ישראל. הוא התייחס ללחימה ולהקרבה בחזיתות. לכך ראוי להוסיף עוד שני מאמצים, רכש הנשק, שהגיע במועד גורלי, והמבצע המדיני להשגת תמיכה.
      "מדיני" הוא תואר נכון להישג הנדרש, להצבעה בעד רעיון המדינה היהודית (לצד מדינה ערבית) ולהכרה בה עם ההכרזה על ייסודה, אך התואר אינו משקף במדויק את אופי המבצע. זה היה מבצע מ"מ, מודיעיני מיוחד, ואולי גם מין וממון. אף שהפרטים המלאים נשמרו אצל המעורבים בפעילות החשאית, נודע עם השנים שסידרה קדחתנית של פיתויים ולחצים הקנתה לישראל את הניצחון הדיפלומטי, שהיווה תשתית הכרחית אם גם בלתי מספקת לניצחון הצבאי.

      פעולה מאומצת של קומץ נציגים - משה שרת, גולדה מאיר, אבא אבן, גדעון רפאל, טדי קולק ועמיתיהם, במשלחת לניו יורק - והסתייעות ביהודים מקומיים, בעלי קשרים פוליטיים וכנראה גם עם גורמים מפוקפקים יותר, הפכה את הקערה והביאה בנובמבר 1947 לאישור תכנית החלוקה בעצרת האו"ם, ברוב הנחוץ, יותר משני שלישים; הנמנעים אינם נחשבים. בהצבעה השתתפו 56 חברות ומתוכן נמנעו 10. ישראל, טרום הקמתה, ניצחה 33-13. אילו עברו לצד הערבי שלוש מדינות והתוצאה הייתה 30-16, לא הייתה תכנית החלוקה מאושרת.

      לא בכדי מציינים בישראל את כ"ט בנובמבר. כ"ב או כ"ו בנובמבר לא הספיקו - באותם ימים הייתה ההצבעה נוחה לערבים, שהאמינו שהמיעוט החוסם, השליש ועוד אחד בכיסם. הייתה להם סיבה לכך: התמיכה האמריקנית בחלוקה הונחתה מהבית הלבן, בהוראה ישירה של הנשיא טרומן, שעמד להתמודד בבחירות עם המושל הרפובליקני של ניו יורק, טום דיואי, ונזקק נואשות לתמיכת יהודי המקום, בקולות ובארנקים. משרד החוץ של טרומן פעל נגדו. למדינות שהתלבטו איך להצביע נאמר שהעמדה האמריקנית אינה מחייבת אותן ושהן חופשיות להחליט אחרת, כלומר להכשיל את המדיניות המוצהרת. יועציו הפוליטיים של טרומן עקפו את הדיפלומטים והפעילו לחץ כבד על הבירות המהססות.

      דיון בעצרת הכללית נגד ההכרה בירושלים, 21 בדצמבר 2017 (AP)
      התמרון הבין-זרועי השפיע. עצרת האו"ם (תצלום: AP)

      כולם שיחקו משחק כפול ומשולש: נשיאים באמריקה הלטינית ובאסיה, שנלחצו מכל הכיוונים - נגד החלוקה התסיסו גם קהילות ערביות וציבורים מוסלמיים - התלוננו, לאחר מעשה מוגמר, שהוטעו לחשוב שהסיוע האמריקני יקוצץ אם לא יצביעו בעד החלוקה. אחד מהם טען ששיחת טלפון מהבית הלבן גרמה לו להאמין שטרומן בכבודו ובעצמו מדבר אתו ומשדל אותו לתמוך בחלוקה. טרומן, בדצמבר, כשלא הייתה לכך חשיבות, הביע תמיהה וביקש שהסיפור ייבדק. המתחזה, האשימו הערביסטים במשרד החוץ, היה יועץ הנשיא, רוברט נייתן. טרומן הגיב באדישות - כל הבחירות לפניו, וגם ההתגוששות הפנימית הבאה בממשל, עם ממסדי החוץ והביטחון, סביב ההכרה בישראל, בלי ירושלים.

      התמרון הבין-זרועי המשולב פיתוי-פיצוי של משלחת שרת, יהודי ניו יורק, פעילי הדמוקרטים ובשוליים גם קונסול או שניים בתפוצות, השפיע על הממשלות לשנות את הוראותיהן לנציגים, ולחילופין על נציגים שממשלותיהן היו אדישות למתרחש באו"ם. אם מישהו דיווח במפורט על מה שאירע בסתר, כמה דולרים הופקדו בחשבונות הנכונים וכמה נשים (או גברים) נידבו (או השכירו) חסדים, התיעוד גנוז במקום בטוח עוד יותר מהארכיון האטומי באיראן.

      20 מדינות מאמריקה הלטינית ומהאזור הקריבי - יותר משליש מחברות האו"ם אז, שנתיים לאחר הקמת הארגון - השתתפו בהצבעה על החלטת החלוקה. לעמדתן היה משקל מכריע. שש מהן נמנעו. אחת, קובה, הצביעה נגד. 13 הצביעו בעד והקפיצו את ישראל-שבדרך אל מעל למשוכה. הן האמינו במגע הקסם של היהדות האמריקנית, הניתן להמרה באמצעות החלפנים הפוליטיים ליחסים טובים עם וושינגטון.

      אותו פרץ פתאומי של אהבת ציון אפיין גם רבות מהשגרירויות בירושלים, שממשלת ישראל מימנה את ישיבתה בהן, במיוחד בקטמון בואכה המושבה הגרמנית. פעילות מדינית ערה לא התרחשה שם והשפעה מהותית על מעמד ישראל בכלל וירושלים בפרט לא אובחנה; העיקר הסמליות. מי כנתניהו, שבית הוריו שכן בקרבת שגרירות קוסטה ריקה, אמור לדעת זאת. משכירי נכסים, כשהבניין לא נקנה והיה לרכוש המדינה האורחת, למדו לנצל את הלהיטות הישראלית לשמר את השגרירויות בבירה בכל מחיר והפקיעו את השכירות - מה אכפת לשגריר ולשולחיו, משרד החוץ הישראלי ישלם. כשפקעה סבלנותו של הסמנכ"ל למנהל דאז במשרד, נסים בן-שטרית, שהודיע שהחגיגה הסתיימה, היו שגרירויות שמצאו לעצמן פתרון - הן עקרו למבשרת ירושלים, עדיין 02, שכר דירה סביר, ולמרבה השמחה ברחוב מגוריו של בן-שטרית.

      לא רק אמל"טיות היו בירושלים, גם אחרות, כגון הולנד וחוף השנהב (שבמחלוקת על גובה המימון הישראלי של הוצאותיה בבירה פנתה, כנראה לתומה, לעו"ד אמנון רפאל, בנו של מנכ"ל משרד החוץ לשעבר גדעון רפאל; עוד לפני שהחלו הליכים משפטיים נכנע משרד החוץ ושילם). כמעט כולן יצאו במחאה על חוק יסוד: ירושלים מ-1980, כשמנחם בגין נכנע ללחצה של גאולה כהן ותמך בחקיקה ריקנית בהפגנתיותה. החוק גירש את השגרירויות. אחרונות, ב-2006, על רקע הלחימה בלבנון, היו אל-סלבדור וקוסטה ריקה.

      בתנודת המטוטלת, תריסר שנים אחר כך, גואטמלה - שהייתה ראשונה, באמצע שנות ה-50 - ופרגוואי שוב שם. גם הפעם, יש לכך מחיר. עלות ההפרה של חוזה השכירות הגואטמלי בהרצליה והמעבר לירושלים נאמדת ב-300 אלף שקלים. פרגוואי תמומן בוודאי בסכום דומה. בעצם, זו עסקה סיבובית. ישראל חיה מהסיוע האמריקני, המפרנס את תקציב הביטחון בכ-14 מיליארד שקלים בשנה, ומפרישה מתוכו חמישית פרומיל לקניית נוכחות מחודשת של נציגויות זרות בירושלים. טראמפ, שנהנה כל כך מהצלחת פרידמן לחנוך את משרדו במחיר מציאה, בוודאי מברך על החוש המסחרי הממולח של נתניהו, בסיורו בין דוכניו הזולים של שוק אמל"ט. אילו ניצבו בצד הנגדי של הדיון, כבר היו מתמרמרים על פייק דיפלומטיה, שקרירויות.

      צמד-שמד

      או"ם ופו"ם אמורים להשלים זה את זה, כמאמצים מדיניים וצבאיים בתמיכה הדדית ולתכלית משותפת. בפועל, הזרוע הצבאית, הנחבאת לרוב אל הכלים, האמל"ח, ושולפת את ה"אדיר" מהדיר רק כשמתגלע צורך מיוחד, חזקה יותר, ולא שומעים בצמרת הדרג המדיני השתוקקות ליוזמה שתשכין שלום ותחזיר את החיילים הביתה ללא פגע. לפער זה לא נדרשות ראיות רבות. נתניהו, המרחרח דעת קהל במיומנות רבה, ראה לנכון לשבח את איזנקוט, בהיעדרו, במסיבה של פרידמן. חלף שבוע, איזנקוט ערער בעדינות על התיקון לחוק יסוד: הממשלה המסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לשמש צמד-שמד הפותח במלחמה ללא אישור שרים נוספים, והתיקון בוטל.