למרות צעקות ארדואן והגינויים הקבועים - לא כל העולם שונא אותנו

רק לפני כמה ימים הסביר שגריר ישראלי, אדם שבא מהפוליטיקה וישוב אליה, שאירופה הצביעה עבור נטע ברזילי כי הם מבינים את צדקת ישראל. הם רואים את הטרור האסאלמיסטי, הם רואים את העולם והם מבינים שאנו הטובים, הערבים הם הרעים ועל כן הם נהרו בהמוניהם לקלפיות ההצבעה ונתנו את קולותיהם לנטע, שאכן זכתה באירוויזיון.

כמה ימים לאחר מכן ואנו שומעים שהאירופים, ולא רק הם, אנטישמים, אוהבי ערבים כי הם מגנים את ישראל על האירועים בגדר עזה.

ראשית, נטע ברזילי ניצחה באירוויזיון בזכות, עם שיר מעולה והופעה מדהימה. היא הייתה האדם הנכון עם השיר הנכון, והמסע של הפלסטינים ותומכיהם למנוע ממנה את הזכייה נכשל לחלוטין. עם זאת יש תחושה שטוב שהתחרות התקיימה בסוף השבוע שעבר ולא בסוף השבוע הזה. אולי זה היה משנה את ההצבעה של ולו חלק מהמצביעים, השופטים המקצועיים וגם הקהל.

המערכה המתמשכת בין ישראל לפלסטינים מתנהלת בזירות רבות, אחת מהן היא על דעת הקהל באירופה, בארצות הברית, בעולם המוסלמי, ברוסיה, בסין, בהודו ובאפריקה. בזירה הזו ישראל לא ניצחה השבוע. בזמן שראינו בשידור חי את הטקס החגיגי והמרגש שבו ארצות הברית חונכת את שגרירותה בירושלים, בעולם ראו באותו זמן עצמו במקרה הטוב שני שידורים, שתי תמונות - האחת מירושלים והאחרת מהגדר בעזה. במקרה הרע, ראו רק את התמונות מעזה.

לקריאה נוספת בנושא
אחרי שגורש מטורקיה: שגריר ישראל הושפל בנמל התעופה

למעט מומחים וחובבים נלהבים איש לא ממש מתעמק בתולדות סכסוכים. וגם אם אנו מסבירים, ואפילו אם זה נכון שהצעירים המתקרבים לגדר אינם פעילי תנועות זכויות אדם נוסח מרטין לותר קינג וזו לא מחאה אזרחית של מבקשי שיוויון וצדק - העולם רואה צעירים הנאבקים מול כוח עדיף בהרבה.

כשזו התמונה והמסגור הם אינם נתפסים כמחבלים הזהים לטרוריסטים של דאעש או אל-קעאדה - הם נתפסים כצעירים המבקשים עתיד טוב יותר ונאבקים בכיבוש. ניואנסים זה לחלשים.

העולם, או חלקים ממנו, ואפילו ישראלים, חשים חמלה כלפי העזתים חסרי הישע, הנמצאים תחת שלטון הטרור של החמאס, בלא תוחלת, בלא עתיד, בלא תקווה, בתנאים כלכליים ואנושיים נוראים. הייאוש העזתי אינו עוזר לישראל, הוא רע לישראל, ורע לעזה.

מספר ההרוגים משמעותי גם הוא. כשיש יותר מ-60 הרוגים, שאת כולם הרג צה"ל לפני שחצה את הגדר, מסיבות ברורות, ויש יותר מאלף פצועים, אי אפשר לנצח בקרב התעמולתי ובקרב על ההסברה, שבמבטא אמריקני הפכה למושג בפני עצמו.

וכשזה המצב, חנוכת השגרירות אינה מאזנת את התמונה, פשוטו כמשמעו - היא מחריפה את הקיטוב. היא מראה לכאורה שהנה, במקום אחד ישראל וארצות הברית חוגגות, וכמה עשרות קילומטרים משם הפלסטינים מנסים להיאבק על זכויותיהם. זו לא כל האמת, אלא האמת של המצלמה.

למרות זאת, מצבנו לא אבוד על אף שלא ימים קלים בזירה המדינית. שגריר דרום אפריקה הוחזר לארצו, בלגיה ולוקסמבורג קראו לשגריר ישראל לנזיפה - ויש גם את טורקיה. ארדואן דיבר על טבח הפלסטינים, שגריר ישראל באנקרה התבקש בנימוס לצאת לישראל לזמן מה ובדרכו נערך לו זובור קטן ומשפיל בנמל התעופה לעיני מצלמות הטלוויזיה שהזדמנו לשם באורח פלא, וישראל משיבה בטקסי השפלה מקבילים.

ואולם, כשמפלגת האופוזיציה החילונית ביקשה להעלות חוק המנתק את כל הקשרים של טורקיה עם ישראל, הי,תה זו מפלגתו של ארדואן עצמו, מפלגת הצדק והפיתוח, שהתנגדה לחוק וקברה אותו. כלומר, ארדואן, בראייתו עת עצמו כמנהיג העולם הסוני, מנהיג המדינה המוסלמית סונית הגדולה והחזקה במזרח התיכון, חייב היה לאמר אמירה ערכית, לנקוט פעולה - אבל פעולה סמלית והצהרתית. לא מעבר לכך.

בנוסף לכך, במסיבת העיתונאים המשותפת לו ולמארחת, תרזה מיי ראשת ממשלת בריטניה, היא הדגישה שלישראל מלוא הזכות להגן על עצמה. היא לא לבד: הקריאה לשמור על איפוק חזרה על עצמה בווריאציות שונות ברחבי העולם, אבל הופנתה לשני הצדדים. מרוסיה עד בריטניה, לא היה הטקס הקבוע של הלקאת ישראל בלבד.

כך, במדינות החשובות לנו ביותר רוסיה, סין, הודו, האיחוד האירופי, וגם ארצות הברית, המדינה החזקה, הגדולה, החשובה בעולם, מתייצבת חד-משמעית ובמוצהר לצד ישראל בכל עימות בתקופת טראמפ - וזה משליך על מדינות נוספות, ממתן או אף מעלים ביקורת אפשרית על ישראל לצד ביקורת על ההתנהלות של חמאס.

מה שעומד לטובתנו הוא שהתגובות מתונות בהרבה מבעבר, כולל תגובות הגינוי לישראל. בעיקר בקרב המדינות החשובות לנו - רוסיה, סין, הודו והאיחוד האירופי. ארצות הברית, המדינה החזקה והחשובה בעולם, מגבה לחלוטין את ישראל, בכל תחום. הגיבוי הזה גם משליך על תגובה של מדינות אחרות.

כל המדינות הרלוונטיות מסכימות שלישראל הזכות להגן על עצמה ולהגן על גבולה. חמאס מוגדר בפי כמעט כולם, כולל האיחוד האירופי, ארגון טרור. לא רק הזרוע הצבאית, גם הזרוע המדינית ולא מתנהל עמו שום שיג ושיח. למעט נשיא טורקיה ארדואן - הנתפס כאדם לא רציני, גם אם הוא מנהיג חשוב של מדינה חשובה - אין קריאות לנקוט צעדים משמעותיים נגד ישראל.

עזה הקריבה עשרות צעירים, מחבלים ואחרים ולא קיבלה את העלאת הבעיה לראש סדר היום העולמי. היא כן הצליחה למסגר את היום החגיגי הזה בישראל כחלק מהמאבק המתמשך, לקשר בין פתיחת השגרירות להפגנות ולירי, להעיב מעט על תמונת הניצחון של נתניהו וטראמפ.

גם היום, כמו בכל נקודת זמן במאה האחרונה ואף יותר, עדיף בהרבה להיות ישראלי מאשר עזתי. ומעניין מה מהשבוע הזה יישאר בזיכרון בעוד עשור: טקס פתיחת השגרירות האמריקנית או עוד יום מדמם בגבול עזה.

סביר להניח ששניהם יישארו בזיכרון כחלק מהמערכה בת מאה השנים ויותר על הארץ, המערכה שבה קמה מדינת ישראל המשגשגת, והמפסידים, הפלסטינים מנסים להפוך את הקערה על פיה בשורת ניסיונות בשורת זירות - כולל טרור - ובמעשיהם ומחדליהם מובסים שוב ושוב.