"הקיר הזה ידבר לאנשים": פרויקט הנצחת המטפס שנפל אל מותו

שקמה נחמן שאבדה בחודש נובמבר האחרון את בן זוגה סלע דויטש בתאונת טיפוס בגליל העליון, ביקשה להקים לזכרו קיר טיפוס בכפר הנוער אלוני יצחק שבו שימש כסגן המנהלת. אלא שגיוס הכספים תקוע. נחמן, בחודש התשיעי להיריונה, הייתה רוצה מאוד לסיים את הפרויקט עד הלידה, אולם היא חוששת שלא תספיק. עד כה גויסו רק כרבע מתוך מאה אלף השקלים הנדרשים למטרה. דויטש חלם בעצמו להקים את קיר הטיפוס בכפר, שיאפשר לנערים שאהב לטפס ולהגשים חלומות. "איש חינוך אהוב, ספורטאי ואיש משפחה", מתארים אותו חבריו, "הוא נהרג כשהוא בשיא המימוש העצמי שלו".

"הדבר הזה חייב לקרות, מבחינתי", אמרה נחמן בשיחה עם וואלה! NEWS. "אני לא יכולה לחשוב שזה לא יקרה. אני מוכנה למכור את הנשמה שלי עבורו". את העובדה שהגיוס לא מתרומם היא מייחסת לכך שהקמפיין פונה לשכל הישר ותו לא. "התחמקתי די בהצלחה מלשתף ברגש ולפנות לרגש, ואני חוששת שהדרך הזו לא תוביל אותי למטרה".

על פי התכנון, קיר הטיפוס אמור להיות מוצב בתוך כפר הנוער שבו מתחנכים ומתגוררים תלמידים המגיעים לישראל ללא הוריהם במסגרת תכנית "נעלה" של הסוכנות היהודית, וכן נוער בסיכון. כך כתב דויטש על הטיפול בבני נוער בסיכון בעבודה סמינריונית במהלך לימודי התואר השני: "בני הנוער המוגדרים בסיכון עשויים לחוות העדר בתחושת מסוגלות, בשל כישלונות שהם חוו בעבר".

דויטש אבחן בעבר כי התופעה "גורמת להם להימנע מפעילויות, שכן הם פוחדים להיכשל גם בהן, כפי שקרה בעבר. דווקא הטיפוס מהווה זירה חדשה ומושכת להעצמה. התכנית שמכונה בעבודתי 'אימוני טיפוס' מאפשרת להשיב לאותם בני נוער את האמונה בעצמם, על ידי אוסף של חוויות הצלחה, הערכה עצמית חיובית, חיזוקים ועידוד. בחשיבה לעתיד, ניתן להרחיב את התכנית בצורה מתוכננת וכלל ארצית".

כפר הנוער אלוני יצחק הוקם בשנת 1948. כיום לומדים בו 470 תלמידים מכיתה ז´ ועד כיתה י"ב, מישראל ומעבר לים, רובם ככולם בתנאי פנימיה. המוסד ממוקם בתוך שמורת טבע מרהיבה שצומחים בה אלונים עבותים ועתיקי יומין ומרבדים של פרחי בר בשלל צבעים. צוות ההדרכה לוקח חלק פעיל בחיי התלמידים מחוץ לשעות הלימודים, ובכל הפעילות הבלתי פורמלית הענפה בכפר.

לדברי נחמן הצבת הקיר במוסד תיעשה על פי נהלי משרד החינוך. "זה קיר בגובה שלושה-ארבעה מטרים. קיר קטן ונמוך שלא דורש אמצעי אבטחה או טיפוס בשניים", תיארה. "אחד מטפס ואחד מאבטח. היעד הוא להגיע למעלה, דרך מסלול שמסומן לפי צבעים ויש דרגות קושי. בקיר כזה ככל שהאחיזה יותר קטנה והשיפוע שלילי יותר אתה מפעיל יותר השרירים".

נחמן מדגישה כי קיר הטיפוס שהיא מבקשת להקים במקום הוא לא "סתם הנצחה". לדבריה, "זו הצבת אתגרים שהצלחה בהם מקנה תחושת סיפוק והגשמה, או במילים אחרות - העצמת בני נוער באמצעות טיפוס. כן, טיפוס מחזק את השרירים ואת הכוח המנטלי אבל זה להנציח את הדרך של סלע להתחבר לנוער, ולחבר אותו אליו ולדרך שלו. להתמודד כך עם פחד. להפוך כך לחזק יותר מול הכול. צריך לזכור שלנוער פה יש הרבה התמודדויות. הקיר הזה חד-משמעית ידבר לאנשים פה. אתה מטפס למטרה. אתה לא חוזר על אותה תנועה. טיפוס מדבר לאנשים שסוגי ספורט אחרים לא מדברים אליהם. אנשים שחדר כושר משעמם אותם מוצאים עניין בטיפוס".

"עוד בשבעה חזרתי לטפס. זה הדבר שהכי עזר לי בתקופה הקשה הזו מאז האסון", הוסיפה נחמן. "הדבר היחידי שיכולתי להגיד שכאילו נתן לי משמעות ואיזשהו הגיון לדברים. כן, הרבה בנות מטפסות, וגם בהריון. לא יכולתי לקבל את זה שהאסון יגרום גם לי להפסיק לטפס ובעצם למות. אני חייבת לטפס כדי לחיות במלוא מובן המילה. כשאני מדלגת על אימון אחד ולא מטפסת כמה ימים אני מרגישה בטיפוס הבא כמה הגוף והנשמה שלי חיכו לזה והיו צריכים את זה".

את הטיפוס היא מדמה ל"נשימה אחרי שהחזקת את הראש מתחת למים". לדבריה, "סלע הנחיל את האהבה לטיפוס להרבה אנשים ולהרבה חניכים. היינו מין זוג של דוגמה אישית, של כושר, בריאות והתמדה. ביום שישי האחרון הייתה קבלת שבת בכפר ואחריה אמרתי להם שזו שבת אחרונה שלי ושאני מצפה מהם להמשיך להתאמן וסיפרתי להם על ההנצחה של קיר הטיפוס לזכרו של סלע".

"אני רוצה שיישאר עוד משהו מהאדם שהיה כל עולמי", הוסיפה. "אני רוצה להנציח את סלע באמצעות קיר הטיפוס בכפר הנוער שהיה עד אתמול הבית שלנו, באמצעות החזון שלו. טיפוס היה בשבילנו הדרך להתמודד עם קשיי החיים. סלע האמין בזה וזה מה שהוא עשה כדי לשמור על שפיות. גם אני. עם האסון, עם ההיריון ועם מעבר הדירה, הטיפוס עוזר לי להתאזן. מחזיק אותי. במובן הכי עמוק של זה".

"אני התאהבתי בסלע, בכל שערה מראשו", שיתפה נחמן מסגור לבה על סיפור האהבה שנגדע באיבו. "התמכרתי לקמטי הצחוק ולריח האוויר שנשם. אדם מסתורי אפילו במותו. סלע נהרג על ידי סלע, בשדה הקרב של החלום שלו - טיפוס. כשמו, הוא היה מוצק ויציב, עם נוכחות דומיננטית גם כששתק. הפעם הראשונה שסלע התרכך מאדישותו והתרגש באמת הייתה לפני כמה חודשים - כשגילינו שאנחנו בהיריון. אני יכולה לדמיין איך הוא מתבונן בי עכשיו כשאני בהיריון מתקדם. הוא מחויך, הוא מאושר שתיכף ייוולד הילד שלנו. דמעות של אושר ועצב מתערבבות עם הזיכרונות המתוקים".

"זה משהו בלתי נתפס", שחזרה את האירוע הטרגי במצוק כבשים ליד היישוב לבון, שבגליל. "אני הייתי בשבוע העשירי, הכל היה בשיא. שיא החיים שלו. האופן שבו הוא נהרג היה הכי הזוי כי זה לא משהו שקורה בעולם הטיפוס בכלל. המצוק כנראה לא היה מתוחזק ולא פקדו אותו מטפסים הרבה זמן. דבר כזה לא קורה. שנינו הכרנו את כל טעויות הטיפוס האפשריות בעולם וטיפסנו בכל העולם. קרה דבר שהוא כל כך נדיר".

נחמן הוסיפה כי היא זוכרת את דמותו של דויטש שוכב ללא רוח חיים, כשהוא עדיין לבוש בבגדי טיפוס ומחובר לחבל האבטחה. "הוא לא הרגיש אשמה או צער או כאב. מת במקום בלי לדעת מזה", הוסיפה. "יש לו את כל הציוד לטפס גם בעולם הבא. זו בטח הייתה הדרך שבה הוא רצה למות. בלי לדאוג מה יהיה, מה יהיה איתנו. יש בזה משהו מדהים. טוב שיהיה לו את קיר הטיפוס".

השבוע נאלצה נחמן לעזוב את כפר הנוער למושב גן שורק, קרוב למשפחתה. "עזבתי את הכפר כי לא הייתה לי ברירה. זה המקום שהכי היה קשה לי לעזוב בחיים", אמרה. "גרנו שם שנתיים וחצי ביחד והמשכתי לגור שם עוד חצי שנה. זה מקום קסום. מהפנט שם. אבל עם קיר הטיפוס שנקים, סלע בדרכו יישאר בעצם שם, בכפר. עם הנוער. לא נשאיר אותם בלי קיר טיפוס".

לפרויקט גיוס המימון להקמת קיר הטיפוס בכפר הנוער