לוחמי גדוד 13 של גולני חשבו שהם יודעים מה קרה שם, באירוע הדרמטי ביותר של "צוק איתן". אבל רק עכשיו, כשהלוחמים ששרדו את הלילה ההוא נפגשים בפעם הראשונה מול מצלמות "עובדה", האמת יוצאת החוצה וסודות גדולים שעד עכשיו נשארו בשג'אעיה, נחשפים: במסגרת הסרט, מגלה אחד הלוחמים ששרדו, שנשאר בלילה שאחרי אסון הנגמ"ש לבד בלב עזה, כשסביבו שלושה כלים משוריינים - אבל איש מחבריו לגדוד לא איפשר לו להיכנס לתוכם. "לנצח את שג'אעיה", סרטם של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, ישודר הערב ב-21:00, בקשת 12.
זה היה אירוע הלחימה הקשה ביותר של מבצע "צוק איתן", ונחשב מאז גם לאחד ממחדליו הקשים. בלילה שבין ה-19 ל-20 ביולי 2014 , ליל הכניסה הקרקעית לעזה, נכנסו לרצועת עזה 19 לוחמי גולני, רכובים על שני נגמ"שים. הם היו בדרכם להילחם במקום הנחשב לקשה ביותר ברצועה, שכונת שג'אעיה. בפאתי השכונה נתקע אחד הנגמ"שים, ותוך זמן קצר פגע בו טיל נ"ט פגיעה ישירה. שישה לוחמי גולני נהרגו: סמל מקס שטיינברג, סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמל שון מונדשיין, סמל בן וענונו, וסמ"ר אורן נח. גופתו של לוחם נוסף, אורון שאול, נחטפה ולא הוחזרה עד היום.
12 לוחמים שרדו את האירוע, אחד מהם הוא שמואל מליקוב, נהג הנגמ"ש השני, זה שלא נפגע מפגיעת הטיל. מליקוב לא היה שייך למחלקה, והצטרף אליה רק בשטחי הכינוס, ערב הכניסה לרצועה. הסיפור שלו מטלטל, ולא סופר עד היום: הוא מתחיל שעות אחרי הפיצוץ, כשהבוקר כבר עולה. לזירת האירוע מגיעה מחלקה חדשה של גולני, אבל הפעם בתוך נמרים, כלים בטוחים בהרבה מהנגמ"שים - מהסוג שנפגע לילה קודם ושבו מליקוב נהג. מליקוב הוא גם היחיד מהכוח המקורי, שמקבל פקודה להישאר בזירה, ולחבור לכוח החדש. כשיורד שוב החושך, מגיעות בקשר התרעות על מחבלים שעלולים להפתיע. למליקוב אין באמת מפקד בשטח, והוא נאלץ לחפש בעצמו מקום בטוח להעביר בו את הלילה. מה שהוא מספר על מה שאירע שם בלילה הזה, בלתי נתפס.
"הגיע אחד הקצינים ואמר לי 'תיכנס לנמר מצד ימין ותמתין שם. אחת המחלקות אמורות להגיע, הקצין שמה מכיר את זה שאתה חובר אליהם. זהו, תמתין שמה. אל תוריד קסדה וזהו. אני זוכר שישבתי בתוך הנמר, אחרי כמה דקות הגיעו המחלקה הזאת, אמרו לי לצאת, שאין מקום בנמר בשבילי כי המחלקה שלהם מספיק גדולה והחיילים שלהם יותר חשובים להם ממני כי אני לא קשור אליהם. מה שקרה בדיעבד שהם הוציאו אותי מהנמר בחוץ וסגרו את הכבש ופשוט נשארתי לבד. שלושה נמרים סגורים ואני עומד לבד בחוץ. בלי אף אחד שיגיד לי מה קורה איתי, אף אחד שכאילו יסתכל על הסיטואציה ההזויה הזו ויגיד לי שזה לא בסדר. שכאילו שזה לא מגיע לי שישאירו אותי בחוץ".
זה מצב בלתי נתפס: לוחם עומד לבד בלילה בלב הסכנה בעזה, 24 שעות אחרי שאיבד שבעה מחבריו. סביבו שלושה כלים משוריינים, ואיש מחבריו לגדוד לא מאפשר לו להיכנס לתוכם. "עד עכשיו נתתי מעצמי 101% כאילו ואתם משאירים אותי ככה למות בחוץ? לא זוכר כמה זמן זה היה, זה היה מאוד ארוך, זה היה יותר מחצי שעה, עמדתי בחוץ לבד. אני שומע את הפיצוצים. והחבר'ה האלה לא פותחים את הנמרים. למרות שהם יודעים שיש בחוץ התרעה של מחבלים, שלושה מחבלים שמתקרבים וירי של פצמ"רים הם לא טרחו אפילו להגיד לי את זה. הם לא פתחו את הנמר, לא הודיעו על כלום.
"פשוט שתקתי והורדתי את הראש"
"מגיע הקצין שאמר לי לשבת שם, ואומר לי 'מה אתה עושה בחוץ מליקוב'? אני אמרתי לך להיכנס פנימה. לא הספקתי אפילו להסביר את עצמי. הוא אמר לי תחזור פנימה, לא מעניין אותי כלום. פשוט שתקתי והורדתי את הראש. פתחתי שוב את הנמר של המחלקה הזאת, אמרתי שאמרו לי להיכנס. והחלטתי שאני יושב על הכבש עם דלת פתוחה. שמעתי אותם כאילו איך הם מתלחששים שאני מסכן אותם ושמעתי שהם אומרים, 'בגללו אנחנו נמות'. אני יושב על הכבש ואומר לעצמי שאני לא יכול לשמוע אותם יותר. יצאתי, והם סגרו את הכבש. עוד פעם הגעתי למצב שאני עומד בחוץ לבד. אי אפשר לתאר את הרגע הזה שאתה עומד בלב עזה, מטרים מהנגמ"ש הבוער לידך שלושה נמרים סגורים ואתה בעצם לבד. אף אחד לא דואג לך".
אחרי כשעה, לבד, בחוץ, מליקוב פונה למקום האחרון שהיה רוצה להיות בו: אותו נגמ"ש לא ממוגן, שבו נהג לילה קודם, בזמן הפיצוץ: "טיפסתי לתוך תא הנהג, ישבתי שם עד הבוקר. וזהו. בשלב מסוים התחלתי לבכות כבר כי הייתי גמור. וזה היה רגע שאיבדתי את עצמי. זה היה רגע שבאמת כאילו איבדתי את העשתונות. לא רציתי להישאר עוד רגע אחד, כי ידעתי שאם יקרה משהו אף אחד לא ידאג לי".