פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שרה וחנה נמלטו מפתח המשרפות בבירקנאו: "עדיף שיירו בנו בגב מלהישרף"

      כשהובלה שרה ביקל עם בתה חנה בת ה-6 לתאי הגזים, הבינה מהר כי פניהן מועדות למוות - והשתיים הצליחו לברוח דרך חור בגדר. במשך שנה ברחו והסתתרו, ובהגיען לארץ במשך שנים לא דיברו על אירועי המלחמה. את הספר שכתבה לבסוף חנה לא זכו השתיים לראות

      מיקי רוזנשטיין (ראובן קסטרו)
      מיקי רוזנשטיין עם ספרה של אמו (צילום: ראובן קסטרו)

      שרה ביקל ובתה חנה, בת שבע בלבד בימי מלחמת העולם השנייה, הצליחו להינצל ממוות כמה פעמים רגע לפני שנורו. אפילו רגע לפני שנכנסו למשרפות, אחזה שרה בידי בתה והצילה אותה - במעשה גבורה נדיר בעודן עומדות על המדרגות שאמורות היו להובילן אל מותן.

      שרה וחנה נולדו בצ'כוסלובקיה, ובאפריל 1944 פרצו שוטרים הונגרים לביתן בשעות הלילה ולקחו אותן לאחת מערי המחוז שבו גרו. ב-17 במאי של אותה שנה, הן הוסעו ברכבת למחנה ההשמדה אוושוויץ-בירקנאו. "אחרי שהן לא אכלו ולא שתו, אימא שלי, אז בת שש, ראתה קסדה שהתמלאה במי גשם והחלה לשתות אותם", מספר בנה של חנה, מיקי רוזנשטיין. "החייל הנאצי שראה זאת סטר לה וצרח עליה בגרמנית 'מלוכלכת'". לאחר מכן, עברו השתיים סלקציה והופנו לתאי הגזים. "הן הלכו כמעט יום שלם והגרמנים אמרו להן שהולכים להתקלח. הן הגיעו למרגלות של המשרפות. זה היה קמטוריום 4, מהחדשים יחסית שנבנו לא רחוק מהגדר, והחלו לשרוף שם בקצב מהיר".

      כשהתבקשו להתפשט יחד עם יהודים רבים שהוכנסו למקום, שרה הבחינה בארובות המשרפות - והבינה שהיא ובתה עומדות למות. במקום מתחילה מהומה, אז שרה לקחה את חנה בידיה ואמרה לאחותה, שהגיעה עמן למחנה, כי היא "לוקחת את בתה לעשות פיפי". בעדותה, סיפרה שרה כי "העדפתי למות כשהנאצים יורים לי בגב מאשר להישרף ביחד עם הבת שלי".

      מיקי רוזנשטיין (ראובן קסטרו)
      תיעדה את הסיפור בעזרת עיתונאית. ספרה של חנה רוזנשטיין (צילום: ראובן קסטרו)

      שרה הרימה את חנה על ידיה ולקחה אותה לכיוון העצים, שם הצליחה להימלט דרך הגדר. כשיצאה, ביקשה אחייניתה שתיקח אותה, ואילו שרה ביקשה ממנה להיות בשקט. מאז, היא נושאת את תחושת האשמה על כך שלא הצילה את אחותה ואת ילדיה, ואף היסתה את האחיינית שביקשה להצטרף אליהן ולחיות. "בדקנו את זה גם אחרי זה, ב'יד ושם', ולא ידוע שום סיפור על בריחה מהמדרגות של הקרמטוריום. היה כנראה חור בגדר והיא פשוט יצאה החוצה מבירקנאו", סיפר מיקי. "משם מתחיל הסיפור האמיתי, הרגע של הבריחה הוא שילוב של אומץ, אי-מוכנות למות בצורה מסוימת והחלטה מופרעת. בבירקנאו נשרפו שני מיליון יהודים ואף אחד לא עשה את זה".

      בנקודה זו החל מסע הבריחה של האם והבת, שהכפר שממנו באו נמצאה מאות קילומטרים מבירקנאו - ועדיין תחת שלטון נאצי. מאחר שהובלו ישר לתאי הגזים, לא הוטבע מספר על ידיהן, מה שעזר להן בהימלטותן הממושכת. "הן התחבאו ביום וברחו בלילה. את אימא שלי (חנה - י"נ) גילחו במחנה, וסבתא הבינה שיוכלו לעלות עליהן בעקבות זאת. היא אמרה לה 'מעכשיו קוראים לך אגון, את בן אילם. אסור שישמעו את הקול שלך, את מדברת רק איתי כשאנחנו לבד'. גם החצאית שלבשה הפכה למכנסיים", סיפר הנכד.

      אחרי שנה של בריחה, הגיעו בחזרה למקום שממנו נלקחו, שם סיפרה שרה את סיפורן. העדות הגיעה למוזיאון בטורקיה ונמצאה בידי עובד במכון מורשת, שהתחיל לחפש את שרה בשנות ה-70. "אימא שלי הגיעה באפריל 1949 לחיפה, שם הפקיד אמר שצריך לבחור שם עברי. הנערה שעמדה לפניה אמרה ששמה הוא חנה, ולכן קראה לעצמה גם היא באותו השם", סיפר. "היא לקחה את השם של זאת לפניה, ולפעמים אנחנו חושבים שאולי לקחה את השם של בת הדודה שנשארה באושוויץ, זו שסבתא שלי סימנה לה להיות בשקט".

      אושוויץ (רויטרס)
      לא נמצאו עדויות נוספות על אנשים שברחו ממדרגות המשרפות. מחנה אושוויץ (צילום: רויטרס)

      עם הגעתה לארץ התיישבה חנה בקיבוץ עברון. לאחר מכן, האם שרה הגיעה גם היא לישראל, אך גילתה שלבתה יש כינים - מה שהזכיר לה את המחנה ואת תקופת המלחמה. "היא פשוט לא הרשתה לה להישאר שם, ואימא שלי הייתה מאושרת שם ורצתה להישאר", סיפר הנכד. "משם הן עברו לצפת ולעפולה, שם היא התחתנה עם עולה מקובה שמשפחתו נספתה בשואה. קראו לו מיכאל, הוא נפטר אחרי שנה וחצי ממחלת לב, ואני קרוי על שמו. זה היה בית שקט ונטול שמחה", הוסיף.

      במשך שנים, שרה לא רצתה לדבר על מה שקרה במלחמה. היא אמרה לבתה כי "מה שהיה שם, נשאר שם". "במהלך השנה הזו שבה ברחו, אלוהים יודע מה הן עברו. כשסבתא שלי הייתה בחיים, הן דיברו מעט מאוד. היא נפטרה ב-1976", הרחיב מיקי. "הן שתי נשים דומיננטיות ולא היה קל לחיות בבית הזה. כשסבתא נפטרה, אימא התחילה יותר לדבר ולכתוב, ואז גם הגיעה העדות מטורקיה. ידענו את הסיפור אבל לא את הפרטים. כשהנכדים התחילו לנסוע למסעות בפולין, אימא שלי התחילה לדבר, הסיפור שלה התפרסם והיא הדליקה משואה ביד מרדכי".

      "בשנה האחרונה לחייה, כשחגגנו לה 80, היא ביקשה לכתוב את הסיפור שלה", סיפר. "חיברנו לה עיתונאית שישבה איתה ימים וכתבה ספר. הוא הגיע שלושה ימים לפני שהלכה לעומה, כשכבר הייתה ללא הכרה".

      אינפו טקסי יום השואה 2018 (רויטרס , --)

      "בשנה האחרונה לחייה, כשחגגנו לה 80, היא ביקשה לכתוב את הסיפור שלה", סיפר מיקי. "חיברנו לה עיתונאית שישבה איתה ימים וכתבה ספר. הוא הגיע שלושה ימים לפני שהלכה לעולמה, כשכבר הייתה ללא הכרה".

      את ההשפעה של מה שקרה לאמו ולסבתו מיקי מרגיש בקרב כל המשפחה. "מצד אחד, יש לנו אתוס חזק של הישרדות, אנחנו משפחה חזקה ושורדת. האתוס האחר הוא שעושים הכול למען הילדים, גדלנו לתוך ההבנה שההורים למען הילדים ושהמשפחה חשובה מהכול. בנוסף לזה יש גם אשמה, לא אומרים הכול ולא מדברים על דברים - כמו למשל על סבא שלי ועל מה שקרה בשואה. לאימא שלי כתוב בתעודת הזהות שלאביה קוראים אברהם, אבל שמו היה ברוך. לאורך השנים היא חלמה חלומות שחזרו על עצמם, על השואה ועל הגרמני שסטר לה. זה נכח בבית, היה דיבור על עובדות - אבל לא רגשות. סבתי בחרה בחיים בבירקנאו, ואמי בהקמת המשפחה ודור ההמשך שכל כך הייתה גאה בו".

      סיפורה של משפחת ביקל נמצא בארכיון מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', השותף בארגון עצרת יד מרדכי.

      (עדכון ראשון: 8:57)