בין מיליוני הזכרים האמריקאים הנולדים מדי שנה, יש רבבות רבות הנושאים את השם הנפוץ ג'ון. אין בו כל ייחוד, אף שהוא שכיח ואופנתי פחות, בדורות האחרונים, ממייקל - יש יותר מייק פנס ומייק פומפיאו וקרטיס מייקל סקפרוטי, מפקד כוחות נאט"ו שנועד לפני שבוע עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואלופיו, מאשר דונלד ג'ון טראמפ.
אך כשהורים אמריקאים מחליטים לקרוא לרך הנולד לא סתם ג'ון, אלא ג'ון ויין, הם טוענים אותו במחסנית של משמעות כוחנית ומאלצים אותו לפרוק אותה, קליע אחר קליע, כל חייו. כך הרוצח הסדרתי ג'ון ויין גייסי וכך, אם גם קצת אחרת, ג'ון ויין בוביט, שהתעלל באשתו גופנית, נפשית ומינית עד שקצה, קפצה וקצצה לו את הבוביט.
ג'ון ויין טרוקסל מצא לעצמו נתיב חברתי חיובי: חיי צבא. זה 45 שנה, מאז סוף המעורבות בווייטנאם, פטור הנוער האמריקאי מגיוס חובה: החרדים בברוקלין אינם צריכים להשתמט, דין אחד להם ולכל השאר. יש רק רישום בפנקס הכשירים לחיול לשעת חירום, והמצב איום ונורא: אחד בלבד מששה בני 18 מגיע לתנאי הסף. במלחמת העולם השנייה תפח הצבא האמריקאי, בתוך שלוש שנים, יותר מששים מונים, מ-250 אלף ל-16 מיליון. זו הייתה תקופה תעשייתית, עתירת רובאים. במלחמה הבאה לא יהיה צורך בהמון כה גדול, אך אם יהיה - מיליונים ייפסלו בסעיפי בריאות, משקל וסמים.
טרוקסל הוא בן השנתון של גל הירש, אביב כוכבי, סמי תורג'מן, וגם - אף שהחשבון האמריקאי הוא ממועד ההסמכה לקצונה ולא מיום הכניסה לאקדמיה הצבאית - של שר החוץ המיועד מייק פומפיאו (ווסט פוינט, הבוגר המצטיין של מחזורו) ושל גנרל ריצ'רד קלארק (אקדמיית חיל האוויר בקולורדו ספרינגס), מפקד "כוח-המשימה הבין זרועי ישראל", שהשתתף בשבועות האחרונים בתרגיל ג'וניפר קוברה עם מערך ההגנה האווירית של צה"ל.
שלא כמותם, טרוקסל אינו קצין. הוא התגייס ב-1982 לסיירת שריון, הוכשר כריינג'ר והשתתף בצניחה קרבית בפנמה. הוא בחר במסלול של מש"ק, "עמוד השדרה של הצבא", כרב-סמל גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס והתקדם בדרגות הנגדים עד לקומה העליונה, רב-נגד בכיר, ולתפקיד החשוב ביותר של בד"א, בעלי דרגות אחרות - יועץ יו"ר המטות המשולבים לחוגרים, מש"קים ונגדים. אף שבינתיים רכש השכלה, תואר שני במנהל עסקים, העדיף שלא לצאת לקצונה; ביטוי לגאווה מקצועית דומה לזו של רב-מלחים שאינו שואף להיות רב-חובל, או של מדריך הצוערים המחשל את ריצ'רד גיר ב"קצין וג'נטלמן". לאחר 35 שנות שירות, שכרו החודשי של רב-נגד בכיר כטרוקסל - בסיסי, לפני תוספות רבות - הוא כ-8300 דולר, מקביל לסגן-אלוף אמריקאי לאחר 15 שנות שירות (ועוד ארבע שנות לימודים באקדמיה צבאית או בעתודה במכללה אזרחית).
לפני כשנה התלווה טרוקסל ליו"ר המטות, גנרל המארינס ג'וזף דנפורד, שהגיע לשיחות עם איזנקוט ובכירים ישראלים אחרים. עוד דנפורד עסוק בקריה ובסיורים, יצא טרוקסל לצפות באימונים משותפים במחנה אדם ("קמפ אדאמס", כינה אותו בטעות) ובבסיס חיל האוויר נבטים. לא בהכרח ידע שהאלוף יקותיאל אדם נהרג בלבנון בשנת חיולו של טרוקסל וכי באותה שנה פינה חיל האוויר את בסיסיו בסיני ואכלס את שלושת הבסיסים שבנו למענו חיל ההנדסה האמריקאי וקבלניו, נבטים, עובדה ורמון.
התרגיל שטרוקסל ביקש לראות היה ג'וניפר פלקון, אחיו הקטן של ג'וניפר קוברה. למשפחת ג'וניפר אזרחות כפולה, ישראלית-אמריקאית, והיא מתגוררת בשכונת יוקו"ם, פיקוד אירופה של הצבא האמריקאי. מפקד יוקו"ם הוא גם מפקד כוחות ברית נאט"ו, לעולם גנרל (או אדמירל) אמריקאי. לג'וניפר פלקון, אשתקד, נשלחו מיוקו"ם צנחנים המוצבים בבסיס באיטליה, סיירת שריון מבסיס בגרמניה וטייסת תובלה מבסיס אחר בגרמניה.
לדברי הפנטגון, ג'וניפר פלקון נועד ללמידה הדדית של לקחי הלחימה ב"קיצוניות אלימה", כלומר באירגונים איסלמיסטים מסוגו של דאעש. ברמת הפרט והיחידה, המטרה היא הגברת הכשירות והמיומנות, אך בעיני הדרג הפוקד, הכוונה בתרגילים המשותפים עם צבאות ידידותיים היא העלאת רמתם לזו של הצבא האמריקאי, כדי שיוכלו להילחם במקומו ובלעדיו. הפנטגון אבחן מחסור מחמיר בלוחמים. יש די אנשי מנהלה ותחזוקה, תומכי לחימה וסמוכי לחימה. לקו הראשון עצמו, אחרי 16 שנות מעורבות רצופה באפגניסטן ובעיראק, קשה לזקק מתוך המיליונים את הרבבות הרצופות. הצבות חוזרות ונשנות הרחק מהבית גורמות להתמרמרות ולגירושין. "מגייסים חיילים, מחתימים משפחות," מקובל לומר על הצורך להתחשב במצב שהשתנה, לאחר שלוש-ארבע השנים הראשונות בשירות, כדי לשמר את חיילי הקבע ולהימנע מאובדן מחזורי של ההכשרה והניסיון שצברו.
הפתרון כפול. מבית, מיצוי הכוח - שחרור כפוי של מי שאינם כשירים להצבה קרבית במרחקים, למעט נפגעים מבצעיים, כדי לפנות תקנים למי שמסוגלים לשאת בעול הלחימה. שר ההגנה ג'יימס מאטיס, גם הוא גנרל מארינס, מוביל קו קשוח ושוויוני. אם רק תשעה מעשרה חיילים בכיתה חולקים בנטל, כי העשירי נשאר מאחור, כל אחד מהם יישאר בחזית, בבסיס הפריסה של הטייסת או באנייה, כי בחיל-הים מקפידים על שירות חצי-חצי, סיפון-חוף, עוד שבועיים, עוד חודש. לא טוב להם ולא טוב לצבא.
בחוץ, אם הצבא המזרח-תיכוני המתאמן עם האמריקאים יתקרב לרמתם, ייחסכו כוחות משלוח וכמובן גם נפגעים. לא שזה המקרה הישראלי: לצה"ל רוחשים יראת כבוד, וגם תחושת האחווה קרובה יותר מאשר כלפי כל צבא שאינו דובר אנגלית ברמת חמש יחידות איי-בי-סי (אוסטרליה, בריטניה, קנדה). כאן, המשימה היא בניית שפה משותפת, המזרזת את חיבור התקע לשקע בשעת חירום, ובהרגעת המארחים - אם צריך, נבוא וניטיב לפעול ביחד.
בשיחה עם כתב אתר הפנטגון, בתום אותו ג'וניפר פלקון לפני שנה, אמר רב-נגד טרוקסל שבתרגיל בלט השוני בגישות שני הצבאות. בצה"ל מפעילים מהר כוח לתכלית, בעוד ש"אנחנו מעדיפים קודם כל לראות, להבין ורק אז לנקוט בפעולה החלטית". שולפים, אבל לאט. מי ייגול עפר מאקדחיך, ג'ון ויין.
התרבות האירגונית בשני הצבאות שונה, איבחן טרוקסל: "אצלנו יש למש"ק יותר סמכות פיקוד מאשר בכל צבא בעולם, כי הוא נוקט ביוזמה ממושמעת, במסגרת כוונת המפקד למילוי המשימה. לכן גם הפיקוד מוכן להבליג על שגיאות בביצוע". בצה"ל, לדעתו, הקצונה היא היוזמת והמדרבנת את חיילי החובה, ואילו הצבא האמריקאי נשען על מאגר ניסיונם של המפקדים שאינם קצינים, כי הם מתמידים בפלוגותיהם בעוד הקצינים עוברים ושבים. "קח, למשל, מפקד כיתה בחטיבת הצנחנים (המוצבת באיטליה, שלא במסגרת אוגדה). הוא 10-12 שנה בצבא, אחרי שתיים-שלוש פריסות מבצעיות, והודות לתרגולת מתמדת - מקצוען. בגלל השטחים הנרחבים בעיראק ובאפגניסטן, נדרש ביזור של האחריות לכוחות קטנים. מוכרחים לסמוך על המש"ק" - מפקד הכיתה הרובאית, התותח או הטנק, הסמל והרב-סמל.
החיילים האמריקאים שהוצבו בשבועות האחרונים בבסיס חצור, כנף 4 של חיל האוויר הישראלי, הסכימו עם טרוקסל. אחד מהם, קולבי מחיל-הים, מסופח למטה יוקו"ם, נימק את החלטתו להתגייס - "לצאת מהעיירה שלי בפלורידה, לראות עולם - ובאמת הייתי כבר בכל מקום, סינגפור ויפן ואוסטרליה ודרום אמריקה וכל אירופה ועכשיו גם בישראל - ואחרי ארבע שנות שירות ליהנות ממילגה מלאה ללימודים במכללה" - ובהמשך גם להישאר בקבע: "אני כבר 13 שנה במדים. עוד שבע ואוכל לפרוש ולקבל גימלה, חצי משכורת".
יותר מתריסר דרגות מעליו נמצא גנרל (שלושה כוכבים, רב-אלוף) קלארק. הוא כפוף מבצעית למפקד יוקו"ם סקפרוטי ומקצועית למפקד חיל האוויר - שאינו סמכות פיקודית, אלא ראש מטה החיל או קצין אוויר ראשי - דייויד גולדפיין. לפני שבועות מעטים נפגשו באירופה איזנקוט, סקפרוטי וגנרל ג'וזף ווטל, מפקד סנטקו"ם, פיקוד המרכז האמריקאי. עכשיו, בהמחשה של קירבה, ולפני המראתו לביקור באניית הפיקוד של הצי הששי, שעגנה בחיפה, צולם סקפרוטי לצד איזנקוט מעברו האחד של שולחן הרמטכ"ל, כשמולם כל המטה המיבצעי של איזנקוט - סגנו כוכבי, ראשי האגפים (מודיעין, מבצעים, תיכנון) ומפקד חיל האוויר. גנרל גולדפיין, היהודי השני בתפקידו, יבוא ארצה בקרוב וישתתף יחד עם מפקדי חילות אוויר מרחבי תבל באירועי 70 שנה לחיל האוויר הישראלי.
בשיחה בחדר האוכל של בסיס חצור ("האוכל בצבא כאן טעים אבל לא מגוון", אמר אחד הקצינים האמריקאים, "התפריט לא השתנה כל השבוע") קל להתרשם מחביבותו של קלארק. מוצק כשחקן הפוטבול שהיה בנעוריו, כולל כעוזר מאמן הנבחרת באקדמיה של חיל האוויר; חייכן; נעים הליכות ומגעים אנושיים, כיאה למי שתפקידיו כללו קישור עם הקונגרס ושנתיים בקהיר, כראש משלחת הפנטגון; שופע ידידות כנה לשותפו המקומי, מפקד ההגנה האווירית, תא"ל צביקה חיימוביץ, הפורש בסתיו.
בעדות לקונגרס על אמצעי המשמעת הננקטים כלפי קצינים בכירים שסרחו - והתקנון הנוקשה אינו יודע רחמים, עד כדי הדחה ללא זכויות נצברות, גם ממש ערב פרישה לגמלאות - דווח בחודש שעבר כי מתוך כל 4,500 סגני-משנה טריים צפויים 40 להגיע לדרגת תת-אלוף, גנרל עם כוכב אחד. פחות מאחוז.
כדי לשרוד ולנצח את 99 האחוזים שיצאו אתו לדרך לפני 36 שנה כצוער או 32 שנה כקצין, היה על קלארק, טייס מפציץ בי-1 עם התמחות בתקיפה גרעינית ("מבצעי הרתעה גרעינית", במינוח הרשמי) ו- 4200 שעות טיסה, לעבור מקולורדו לטקסס לנברסקה לקנזס לטקסס לרוד איילנד לאלבמה לוושינגטון הבירה לדרום דקוטה לוושינגטון לטקסס לבגדד ללואיזיאנה לקולורדו למצרים ללואיזיאנה לנברסקה לגרמניה. 18 תחנות, בממוצע פחות משנתיים בכל אחת (כי חמש השנים הראשונות כולן בקולורדו ספרינגס, כחניך וכמדריך), לפני האריזה וההובלה והפריקה בתחנה הבאה; ובקיץ הקרוב, שוב לוושינגטון, כעוזר מיוחד לנושאי גרעין לשר ההגנה. יש לו סיכוי לקידום נוסף, אם יתפנה תפקיד מתוך מכסת הגנרלים בעלי ארבעת הכוכבים של חיל האוויר. עניין של עיתוי ונסיבות. קודמו באירופה, טימותי ריי, זכה בתפקיד שאליו נכסף קלארק בפיקוד האסטרטגי; ולעומת זאת קודמו של ריי, קרייג פרנקלין, אף הוא ידיד לישראלים ממהדורות עבר של ג'וניפר קוברה, הוטס החוצה על לא עוול בכפו האישית ובלחץ סנאטוריות שאיימו לחסום את תהליך השיבוצים כולו, רק משום שכמפקד שניהל הליך משמעתי נהג בסלחנות באחד מטייסי-הקרב שלו, שהואשם בהטרדה מינית.
מסלולו של קצין כקלארק חייב התמדה סבלנית גם בתקופות שפל וקיצוצים. כשהמלחמה הקרה הסתיימה ועיראק הובסה, לא נראו באופק איומים שיצדיקו השקעות בצבא. במחצית השנייה של שנות ה-80' היה סג"מ קלארק בתום שנתיים לסגן ולאחר עוד שנתיים לסרן; אבל בשנות ה-90' נאלץ לחנות בדרגה זו לקידום שבע שנים ורבע. הוא נשאר וזכה, אולי גם נהנה מהטיסה. לעומתו מאס בהמתנה מקבילו מזרוע היבשה, סרן פומפיאו, שהסתפק בהתחייבות הראשונה שלו לחמש שנים לאחר ווסט פוינט ופרש לחיים אזרחיים של עסקים, פוליטיקה רפובליקאית ועכשיו צמרת מימשל טראמפ.
פומפיאו יגלה מה שקודמו המודח רקס טילרסון שמע לא אחת ממאטיס: הגנרלים מעדיפים להשאיר את הבכורה לדיפלומטים. הלוחמים רוצים להיות תומכי המדינאים, לא להיפך. הם אינם ששים אלי הדק. גם ג'וניפר קוברה, ברמה האסטרטגית, מעל לטכניקות ולטקטיקות של הפלוגות ולחידוד ההידברות בין הגנרל לתא"ל, הוא מפגן הרתעתי - מסר לאיראן, לא להתערב בהתלקחות בין ישראל לבין סוריה ולבנון/חיזבאללה, שאיתן יסתדר צה"ל בכוחות עצמו, תודה.
למרות ההכרזות, הדם מרתיע
עם כל הכבוד ההדדי בין דרגי הביצוע, צה"ל אינו זקוק לסיוע האמריקאי נגד גורמים מקומיים, ואפילו ירצה בו - לא יקבל אותו במועד סביר. ליוקו"ם הכבד והמסורבל נחוצים כשבועיים כדי לשנע הנה את כוח-המשימה ישראל. שבועיים - פעמיים מלחמת ששת הימים, ועוד יישאר עודף. מלחמה שתיפתח בהפתעה גם תתנהל במהירות, כדי שלא לשחזר את שגיאות המערכות הקודמות. רק בתרחיש של מתיחות גוברת עד לפרוץ הקרבות וסימנים להכנות איראניות לירי טילים תהיה משמעות מעשית לתזוזה אמריקאית שתכליתה הרתעה, הרגעה ובהיכשלן השתתפות - באמצעות אניות הצי השישי וחטיבה קרקעית - ביירוט הטילים מאיראן. זה אפשרי, אך לא צפוי ולא רצוי; למרות ההכרזות, הכול נרתעים מהקזת דם אמריקאי למען הגנת ישראל.
בכל מקרה, מדובר בהגנה, לא בהשתתפות אמריקאית ביוזמה התקפית של ישראל. לכן יש בשיתוף הפעולה גם ביטוי לתלות הישראלית בגיבוי האמריקאי. הצינור הוא גם כבל.
מהשיחות עם בכירי הצבא האמריקאי עולה שהזירה הישראלית אינה חשובה כרגע כל כך; לא לעומת צפון קוריאה בפרט ואסיה בכלל, ביעור שרידי דאעש ועתיד עיראק ותגבור אפגניסטן, היחסים המתוחים עם רוסיה. איראן החותרת והחודרת מטרידה, אך בתימן לא פחות מאשר בלבנון. הפעילות המשותפת נגד איראן ושלוחותיה רכה ולא מוחצת, חרישית ולא מתנפצת: מודיעין, סייבר, תעמולה, לוחמה כלכלית.
ב-70 שנותיו תחת דגל ישראל ראה ושמע בסיס חצור הרבה. את המיסטרים הצרפתים ערב "קדש", את המיג-21 העיראקי שהמוסד הביא ושהסי-איי-אי התאווה ללמוד בתמורה לשדרוג הקשרים, את המסוקים המדווחים על ה"ליברטי" הפגועה. כולם סימנים, לעתים סותרים, לרקמה הסבוכה של היחסים הביטחוניים בין ישראל למעצמות המערב.
ועוד מסימני הזמן, ביום מאובק בכנף 4, כשג'וני ויוני ומייקל ומיכאל וריץ' וצביקה התערבבו אלה באלה כדי לשדר שותפות: מנהלת התרגיל ניפקה למוזמנים כובעי מצחייה, הגנה פעילה נגד השמש היוקדת של שפלת החוף. כמו בכובעים של יחידת שלדג ואף-35 של לוקהיד מרטין ועוד ועוד, הראשים אמנם ישראלים ואמריקאים, אבל הכובעים שכולם חובשים הם מתוצרת סין.