אורי לוברני היה השריד האחרון מהאסכולה המדינית-ביטחונית של דוד בן גוריון. הוא היה חבר מן המניין בחוג מייסדי הארץ, שומרי ושליחיה - האנשים שהפכו את מדינת ישראל מתקווה מתנדנדת על קצה תהום לעובדה משגשגת בשנת ה-70.
היו ביניהם בעלי שאיפות אישיות, שדילגו מהקצונה ומהפקידות אל הפוליטיקה - משה דיין, שמעון פרס, יצחק נבון. לוברני השתייך למחצית השנייה, שהתמידה במשרדי החוץ והביטחון, הצבא או המוסד, ולעיתים גם וגם. התככים שראה מקרוב, בלשכת בן גוריון ובתצפית על מפא"י, לא פיתו אותו לטבול בהם. הוא העדיף למצות בשירות המדינה את כישרונותיו ואת הניסיון העשיר שצבר.
יותר מכל הזדמן ללוברני להיות "מר פריפריה", המייצג המובהק ביותר של תורת הטבעת החיצונית, הלא-ערבית או הלא-מוסלמית (המארונים בלבנון - א"א), הסובבת את ליבת האיבה ששכנותיה של ישראל רחשו כלפיה. אוגנדה, אתיופיה, איראן - בכולן כיהן כשגריר בשנים חשובות לטיפול הקשרים. רק טורקיה נעדרה מרשימה זו, שהתהפכה עם הזמן.
זיהה את זרמי המהפכה באיראן
כשגריר הכמעט-אחרון בטהראן של השאה, הקדים לוברני את עמיתיו מהמערב ואת שולחיו בירושלים באבחון זרמי המעמקים שהלכו והתגעשו נגד השאה. הוא היה מפוכח וממולח מדיפלומטים אחרים, משום שהכיר את המושחתים והחנפנים, מקומיים כזרים, שהשניאו על עצמם את האוכלוסייה.
את התוצאה הקטלנית ביותר של המהפכה האסלאמית פגש בלבנון, עם עליית השיעים ממעמד נחות של עדה מדוכאת למיליציה מפלגתית חזקה ואכזרית ככל השאר. כמשרת ציבור ומדיניות, נאבק תחת ממשלות שונות ושרי ביטחון מתחלפים לעדכון הקו הלבנוני ובה בעת לשימור גחלת התמיכה במתנגדי המשטר החומייניסטי.
איש פיקח היה, מטעה בהימומו הכמו-בריטי, מסווה לרעיונותיו הממזריים. לעצותיו שיחרו גם בשנים האחרונות, כשחבריו לאסכולה - לא האחווה- הבן גוריוניסטית הלכו והסתלקו.