ב-70 השנים האחרונות היו באיטליה 65 ממשלות שונות, נתון המלמד לכאורה על חוסר יציבות המובנה בשיטה. עם זאת, הנתון נכון - אבל מטעה. עד לעלייתה של מפלגת "פורצה איטליה" בראשות סילביו ברלוסקוני בתחילת שנות ה-90, ממשלות אמנם קמו ונפלו בקצב מסחרר - אבל אלה היו בעצם אותה ממשלה ששיחקה כיסאות מוזיקליים עם עצמה.
התפקידים התחלפו אבל האישים לא - וכך גם המפלגה: המפלגה הנוצרית-דמוקרטית שלטה במדינה מאז 1948 יותר מ-40 שנה. ג'וליו אנדריאוטי היה ראש ממשלה שלוש פעמים, אלדו מורו פעמיים וכך הלאה.
אבל הפעם המצב אכן שונה. והוא שונה לא רק באיטליה. זו המחלה של הפוליטיקה החדשה, שהיכתה בישראל עוד קודם: מפלגות קטנות ובינוניות המפצלות את הבחירה; עייפו?ת ומיאוס מהשיטה; הקריאה "כולם מושחתים"; הכמיהה למשיח חדש שינקה את האורוות; רדיקלזיציה של המערכת ועליית השוליים; בעיות שאכן קשות לפיתרון - כמו העלייה בתוחלת החיים, הילודה הנמוכה, ההגירה, הקשיים באיחוד האירופי, פערים כלכליים אדירים בין הצפון לדרום, בדלנות כלפי אירופה ומה לא.
וכך בתום מערכת הבחירות הזו אין מנצח ברור, לשום מפלגה אין רוב מוחלט - כצפוי, כמובן. על פי התוצאות המוקדמות שפורסמו עד כה - תוצאות סופיות יתקבלו רק לקראת הערב - המפלגה הבודדת שזכתה בשיעור הקולות הרב ביותר היא "חמישה כוכבים" הפופוליסטית שקיבלה 32.1%. גוש המרכז-ימין זכה ב-36.9% מהקולות - כאשר מפלגת "לגה" (לשעבר הליגה הצפונית) הקיצונית קיבלה 17.7% מהקולות ו"פורצה איטליה" של ברלוסקוני 13.9%.
מפלגת "אחיי איטליה" הקיצונית קיבלה 4.3% מהקולות. גוש המרכז-שמאל זכה ב-23.1% מהקולות, כשהמפלגה הדמוקרטית של ראש הממשלה לשעבר מתאו רנצי זכתה ב-18.9%. מפלגת השמאל הקטנה "חופש ושוויון", שאינה חלק מהגוש, זכתה ב-3.3%.
כאילו להוסיף סיבוך על סיבוך, תנועת "חמישה כוכבים" מכריזה שלא תשב בקואליציה עם איש. הכרזות דומות לאלה שנשמעו בעבר במערכות בחירות אחרות. אולם, ישנו גורם חשוב בהרבה - התנועה שבראשה עומד סילביו ברלוסקוני אינה בעצם תנועתו של ברלסוקוני. הכוונה אינה רק לכך שהוא אמנם עומד בראש מפלגת "פורצה איטליה" אבל מנוע מלהתמנות לראש ממשלה עד לשנת 2019, בשל הרשעתו בעבירות מסים.
מדובר בעצם בקואליציה של שלוש מפלגות - "פורצה איטליה" שהיא מפלגת ימין מתונה - ואיתה עוד שתי מפלגות ימין פופוליסטי: "אחיי איטליה" ובעיקר הליגה הצפונית, המפלגה הבדלנית מהצפון שבמערכת הבחירות הזו החלה בדרך שהיא מקווה שתביא אותה אל מוקדי הכוח.
המפלגה, בראשות מתאו סלביני, דומה בערכיה לחזית הלאומית של מארין לה פן בצרפת - התנגדות עזה לאיחוד האירופי ושאיפה לפרק את גוש האירו ובעצם את איטליה עצמה.
סלביני כבר רמז שאם המפלגה תקבל יותר קולות ומושבים מ"פורצה איטליה" - כפי שמסתמן מספירת הקלפיות עד כה - היא לא תקבל את מנהיגותו של ברלסוקוני. אז ייתכן תרחיש שבו שתי המפלגות הימניות יותר יקימו ברית עם "חמישה כוכבים". חלום הבלהות של האיחוד האירופי, שבו הכלכלה השלישית בגודלה בגוש האירו - למעשה, אחרי יציאת בריטניה הכלכלה השלישית בגודלה באיחוד האירופי כולו - תתחיל בהליך יציאה מהאיחוד.
החלום הרטוב של ולדימיר פוטין, התומך במפלגות הימין הפופוליסטי ברחבי אירופה שחזונן הוא חזונו - פירוק האיחוד האירופי, הקוץ בבשרו. גם בבחירות לבית העליון, הסנאט, קיבלה התנועה הפופוליסטית יותר קולות מהצפוי, וגם שם אין רוב מוחלט לשום מפלגה.
המבוגר האחראי - ברלוסקוני אפוף השחיתות
כעת מתחיל תהליך ארוך ומייגע של הרכבת קואליציה, שלעומתו הליך הקמת קואליציה בישראל נראה כמו פיקניק שליו. כדאי לזכור שרק אתמול, חמישה חודשים אחרי הבחירות בגרמניה סוף סוף קמה הקואליציה שהיה כמעט ברור מראש שהיא היחידה שיכולה לקום. מפלגת האופוזיציה הראשית בגרמניה תהיה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית.
איטליה הולכת לתקופת אי-ודאות, כשאירופה מחזיקה אצבעות שבסופו של דבר מי שיתמרן מאחורי הקלעים יהיה האדם שבעצם החל את התנועות הפופוליסטיות האירופיות בעידן המודרני - סילביו ברלוסקוני. האיש המזוהה עם ה"בונגה בונגה", עם מסיבות בווילה המפוארת בסרדיניה בהשתתפות קטינות ומנהיגים מהעולם - האדם שתמיד אפוף אבק של שחיתות - הפך עם השנים למבוגר האחראי. קצת בגלל שהוא התמתן, הרבה בגלל שהאחרים נראים מסוכנים ובלתי אחראים בהרבה.
הקואליציה שאירופה היתה רוצה לראות היא של תנועתו של ברלוסקוני עם המפלגה הדמוקרטית. האם המפלגה הדמוקרטית המובסת תרצה להיות בקואליציה שבה היא תימחק? האם היא יכולה לשבת בקואליציה עם "הליגה", כשבכל תחום הן חלוקות לחלוטין? כרגע זה לא נראה סביר.
אולי התרחיש הסביר ביותר הבוקר הוא שאחרי כמה חודשים של ניסיון לרבע את המעגל יהיו בחירות חדשות. שוב - לא דבר חריג בהיסטוריה האיטלקית. איך שהוא עד כה המדינה שרדה את כל התהפוכות האלה במין סוג של תפקוד בלתי ברור, כלומר בלתי ברור לכל מי שאינו איטלקי.
אחד הציטוטים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע שייך לדמותו של הארי פלמר, הוא אורסון וולס, בסרט הנפלא "האדם השלישי". בתשובה לשאלה המזועזעת של חברו הטוב כיצד הוא יכול לחיות עם עצמו אחרי שמכר פניצילין מקולקל לילדים שעלולים למות בעקבות כך הוא משיב:
"באיטליה בזמן הרנסנס היו בגידות, רציחות, ניאופים וגילוי עריות וזה רק בארמון האפיפיור והם נתנו לעולם את מיכלאנג'לו, רפאל וליאונרדו דה-וינצ'י. לשווייץ היו 500 שנה של שקט ושלווה ומה הם תרמו לעולם? את שעון הקוקיה".
איך שהוא עד כה הממשלות קמו והלכו אבל התיירים באו, המעצבים היו נפלאים, והמדינה שרדה. אבל האתגרים רק הולכים ומתרבים, בקיץ הקרוב יגיעו לאיטליה עוד מאות אלפי מבקשי מקלט נוספים, המתחים מתרבים, הבנקים מתנדנדים. לא בדיוק הזמן לממשלות של טירונים פופוליסטים. אבל אלטרנטיבה קבילה אחרת בינתיים אין.