(נתניהו מגיב להגשת ההמלצות נגדו, שלשום)
לפני 20 שנה, ערב חג הפסח 1998, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר מאת שלמה אברמוביץ וענת טל-שיר על ראש הממשלה בנימין נתניהו. תמציתו: "מדינת ישראל קונה לנתניהו סיגרים ב-11,700 שקל לחודש". שווה קריאה מחודשת: כמעט תריסר אלפי שקלים לחודש הוצאו מאוצר המדינה באותה תקופה למימון תאוות העישון של נתניהו.
זה היה מסריח אבל חוקי, כנראה, כי שום פקיד או מחוקק לא העלה בדעתו שנחוץ איסור מפורש על בזבוז מגונה כזה. אף שהעניין לא נחקר כפלילי, הסידור המקומם נפסק. נתניהו נתפס בקלקלתו והמדינה חדלה לשלם ליבואני "קוהיבה" ושות'.
וזהו, בדיוק, העוקץ של תיק 1000 בחקירה הנוכחית נגד נתניהו. ההרגל נשאר, המממן השתנה. אותה עלות, הפעם עם תלות. מאחר שנתניהו חש צורך לאו בר-כיבוש לעשן סיגרים, ואשתו שרה מוכרחה לשתות שמפניה, והמדינה חזרה בה מנכונותה לשאת בהוצאות, מישהו מוכרח לשלם. התרעת ספוילר: המישהו הזה אינו נתניהו.
ההמלצות בתיקי נתניהו | סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
רק הראיות ידברו: כשהיועמ"ש סימן את הקו האדום בתיקי נתניהו
היועמ"ש מגבה את המלצות המשטרה: "תיקי נתניהו נוהלו לפי הספר"
שקד לוואלה! TALK: "מעריכה שההחלטה בתיקי נתניהו - תוך חודשים"
האיש שהתרברב שהוא משיג כל מה שהוא רוצה, נקרע בין שני כוחות אדירים - התאוותנות והקמצנות. הוא להוט לסיגרים ונרתע מהחלופה המקובלת בשוק החופשי, קנייתם בכספו. ההברקה - והכל הרי משבחים את שכלו החד, כאילו הוא פוטר מציות לחוק - הייתה מציאת מקור חיצוני להמשך המימון. זה היה תפקידו של ארנון מילצ'ן, כביכול חבר, למעשה תורם, או משלם מס - ממש מס, לא מס שפתיים - למרות יעדם של הסיגרים. זאת לא הייתה חברות, אלא ארנונה. במעלה הדרך, כשהנטל הכביד גם על מילצ'ן, הצטרף אליו מתחת לאלונקה ג'יימס פאקר.
יש המכורים לקפה או לגלידה. לרוב, אין נפגעים, אין נזק. יש גם המכורים להימורים. היה לפחות שר אחד כזה בממשלה. במשפטו של סמנכ"ל משרד ראש הממשלה עזרא סיידוף, שזוכה מחמת הספק משיחוד המוביל אבנר עמדי, סופר שאשתו של סיידוף התמכרה להימורים, בין השאר בקזינו ביריחו. זה היה אחד ההסברים להתנהגותו של סיידוף באותה פרשה, כשעמדי הגיש למדינה חשבון מנופח וכלל בו גם הובלות ועבודות פרטיות בשירות משפחת נתניהו.
אילו נתניהו הזריק לעצמו סם, היה נכון לתארו כג'אנקי התלוי בדילרים שלו. אילו נזקק לאלכוהול, היה שתיין המתחנן למי שיואיל לתת לו כוס או בקבוק. המקרה שלו קל יותר: הוא אינו מסוגל להיפטר מהכמיהה לסיגרים - "לבעוט בהרגל", כמאמר האמריקאים; ההרגל החזיר בעיטה חזקה יותר - ובה בעת אינו מסוגל לקנות אותם. לכן הוא תלוי בספקים.
כשהם קונים לו סיגרים ושמפניה, היא זה הוא, במאות אלפי שקלים, הם בעצם קונים אותו - גם אם אינם משתמשים בו, אלא רק שמים אותו על המדף לראווה - או מציגים את ראשו באוסף בעלי הקרניים שצדו.
הלוגיסטיקה שולית. באותה מידה היו בנימין ושרה נתניהו יכולים למשוך בעצמם את הטובין מהחנות ולהסדיר עם המוכר שישלח את החשבון למילצ'ן. כסף הוא כסף, בין במזומן ובין בהמחאה, בין באשראי ובין בביטקוין.
ראש ממשלה השבוי בתשוקותיו אינו חופשי בהחלטותיו
התלות אינה מאפשרת לסרב. מכור הופך לקנוי. כשעמדי רצה משהו, נתניהו התמלא רצון טוב וטיפל. לא תמיד הטיפול הועיל, לעתים נחוץ מכרז ויש מלשינים בכל פינה, אך די בכך שראש הממשלה חייב למטיבו ומשדר לסביבתו שישמח אם משאלתו תתמלא. לשלדון אדלסון חייב נתניהו עיתון שלם. אם אדלסון ישרוק, נתניהו לא יקפוץ לדום?
ואם מילצ'ן מבקש משהו, נתניהו יכול להעז ולהסתכסך איתו, כשאינו מצליח בלעדיו להשיג את הסיגרים האהובים ואת השמפניה המרגיעה את שרה? נוצרה, והתממשה, תלות הגוברת על המחויבות של נתניהו למדינה. אם ראש ממשלה שבוי בתשוקותיו ולכן גם אסיר תודה למי שמפרנס אותן, הוא אינו חופשי בהחלטותיו, אינו עצמאי, והמצב החמור אינו כלום. זה כלוב.
לא רק נתניהו תלותי. ישראל כולה תלויה בסיוע מוושינגטון. אגדת הכלכלה הישראלית החסונה נשענת על ארבעת מיליארדי הדולרים לשנה במתת הנשק האמריקאי. בלעדיהם, איש את אחיו חיים יאכלו. לא יהיו שקלים לנכים ואולי אף להתנחלויות.
זה עניין לאומי, שפתרונו אינו מותנה בזהותם של ראשי הממשלה. לעומת זאת, ראש ממשלה התלוי בזולתו אינו הכרח. ישראל אינה תלויה בנתניהו. היא התקיימה לפניו ותתקיים אחריו. להיפך, חיוני להיגמל ממנו.
חוקרי המשטרה רשמו לפניהם את דעתו השלילית של נתניהו על איכות הדוח שהגישו. הוא מדרבן אותם לחתור לשלמות, וכך יעשו. המימון הממלכתי הנשכח ההוא, המוכיח דפוס התנהגות ותלות המתחזה לחברות, צפוי לקום לתחייה ממשכבו בארכיון ולעבות את הראיות נגדו.
