בגרמניה אין כל חדש - אבל שובה של מרקל הוא בשורה טובה לישראל

ניתן לברך על המוגמר. נכון, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית צריכים לאשר את העסקה שנחתמה השבוע, וחלקם ודאי לא יאשרו אותה, אבל נראה שהיא תעבור. ארבעה וחצי חודשים אחרי הבחירות יש לגרמניה ממשלה. מעט במונחים בלגיים, שבהם כבר הייתה תקופה של שנה וחצי ממשלת מעבר, אבל גרמניה היא אינה בלגיה.

אחרי האישור הרשמי יתחילו לזרום מברקי הברכה ואיחולים טלפוניים לקנצלרית אנגלה מרקל, שתשבור את שיאו של המנטור שלה, הלמוט קוהל, במשך זמן כהונתה קנצלר. חלק ממברקי הברכה והשיחות יהיו אותנטיים, והשמחה - ובעיקר אנחת הרווחה שתעלה מהם תהיה אמיתית לחלוטין, כמו זו מפריז, למשל. חלקם, בהנחה שבכלל יתקיימו, יהיו לצורכי הפרוטוקול בלבד - אלו ממוסקבה, ווושינגטון ומירושלים.

לקריאה נוספת בנושא
מרקל התפשרה - ולגרמניה תהיה ממשלה אחרי ארבעה חודשים

הקואליציה המתגבשת לא הייתה משאת הנפש של מרקל. או של שותפה החדש, מרטין שולץ. הסוציאל-דמוקרטים, אחרי שנים באופוזיציה או כשותפים זוטרים בממשלת מרקל רצו לנצח. לשם כך הרי הובא שולץ מהפרלמנט האירופי. אבל אחרי ימים ראשונים של אופוריה, אפקט שולץ נמוג.

בעימותים הפומביים מול מרקל הוא לא הציב אלטרנטיבה מעשית - הרי אי-אפשר כיום לדבר ברצינות על הלאמת התעשייה, וכשהכלכלה מתפקדת והמדינה במצב טוב בסך הכול, מדוע לבחור באופוזיציה המציעה לעשות את מה שעושה הממשלה.

בנושאים שכן שנויים במחלוקת - בראשם ההגירה וקליטת פליטים מהמזרח התיכון - כאן המחלוקת לא הייתה בין השמרנים לסוציאל-דמוקרטים, המחויבת עקרונית להומניזם, אלא בין השמרנים למפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה", שתהיה מעתה מנהיגת האופוזיציה. ואין שום ספק שקולה יישמע, והיא לא הולכת להיעלם.

מרקל רצתה בתחילה ממשלה עם הליברלים והירוקים, בכמה שמכונה קואליציית ג'מייקה על שם צבעי שלוש המפלגות המרכיבים גם את דגל מולדת הרגאיי. ואולם, מהר מאוד התברר שההבדלים בין המפלגות האלה אכן גדולים מדי, ונותרו שתי ברירות מעשיות - קואליציה גדולה עם הסוציאל-דמוקרטים, כפי שהיה בעבר, או בחירות, שוב.

אז הסוציאל-דמוקרטים מכרו את נשמתם לשטן המשרות הרשמיות ותחושת השפעה, מצד אחד. זו תמיד דילמה אכזרית, ותמיד יש נימוקים מעולים מדוע להיכנס לממשלה - להשפיע מבפנים, טובת האומה בימים קשים אלה וכו'. אנו הרי מכירים זאת מצוין מקואליציות ישראל לדורותיהן. והדילמה הפעם קשה עוד יותר, כי העולם, ודאי הפוליטי, השתנה.

אלה לא הימים ההם שבהם היו שתי מפלגות בלבד ששלטו בנוף הפוליטי האירופי - אחת מעט מימין למרכז ואחת מעט משמאל - השמרנים מול הלייבור בבריטניה, נוצרים-דמוקרטים מול סוציאל-דמוקרטים במרבית אירופה. המפה מפוצלת. במדינות רבות השמאל המתון קרס, וימין קיצוני בצרפת ואיטליה, וביוון גם שמאל קיצוני - מגיעים להישגים מפתיעים ומפחידים.

שולץ ועמיתיו הגיעו להחלטה, שאת נכונותה יגלו בבחירות הבאות. ייתכן שזה המשחק הקר שלהם: בבחירות הבאות מרקל כנראה לא תתמודד. כש"מוטי" - אימא - כבר לא תטיל את צלה הענק על הפוליטיקה הגרמנית אולי זה יהיה הזמן למנהיגות חדשה, גם אם לא צעירה (שולץ צעיר בשנה בלבד ממרקל, הוא בן 63 והיא 64), ולמפלגה שהוכיחה בגרות כשותפה בקואליציה, אבל מציעה גם מדיניות מעט שונה.

הסוציאל-דמוקרטים מקבלים תיקים חשובים ובעלי נראות. מפלגתו של שולץ תקבל את תיקי האוצר והעבודה. הראשון שבהם הוא ברכה שהיא גם קללה. מנגד, המפלגה האחות של הנוצרים דמוקרטים הבווארית תחזיק בתיק הפנים עם סמכויות מורחבות. זה אולי אחד התיקים המשמעותיים בעתיד הקרוב, ונתינתו למפלגה שהיא הסמן הימני התקיף של הקואליציה מאותתת לגבי היחס העתידי, שכבר החל, למבקשי מקלט ולפליטים מהמזרח התיכון.

המדיניות ברובה לא תשתנה. תפיסת העולם של מרקל נשארת בעינה. היא מנהיגת האיחוד האירופי עם גיבוי מלא - והדדי - בין ברלין לפריז ומכאן בין שתיהן לבין בריסל. תפיסתה גלובלית. היא מאמינה בכל לבה בהסכמים רב-לאומיים, היא מתנגדת נחושה להרחבת ההשפעה הרוסית, היא מאמינה באיחוד האירופי, בדמוקרטיה, בזכויות אדם, במאבק נגד שינוי האקלים הגלובלי.

בכל אלה היא נמצאת לא רק במסלול התנגשות עם האיש ממזרח - ולדימיר פוטין - אלא גם האיש ממערב - דונלד טראמפ. ועל הנושא הזה - יחסי האיחוד האירופי עם ארצות הברית - בשורת נושאים, בעצם בכולם, תעמוד או תתנדנד העוצמה המערבית.

לא שבתוך האיחוד הכול פתור, רחוק מזה. שאלת הברקזיט תעמוד במרכז תשומת הלב. המשבר הכלכלי היווני, ובסמוך מאוד לו האיטלקי, הספרדי וכל השאר לא הולכים לשום מקום. מרובע וישגראד, במיוחד הונגריה ופולין מציבות מדיניות אלטרנטיבית, במיוחד בנושא ההגירה והזהות הלאומית החדשה ישנה. בנוסף לכך, מרקל עצמה חזרה בה למעשה מהחזון של 2015, קבלה ללא תנאי של כל הפליטים מסוריה. לא עוד. יש מכסות, ויש בקרה ויש החזרה. פיגועי הטרור, אי-השתלבות ודיווחים על הטרדות מיניות המוניות ועליית הימין הקיצוני שינו מהר את עמדתה של מרקל בסוגיה.

במזרח התיכון, עומדים קודם כל היחסים בין גרמניה לישראל. אלו לעולם יחסו תחת הצל הכבד והנורא של השואה. לעולם לא יהיו יחסים נורמליים כמו נניח בין הולנד לקנדה. ובכלל ישראל באמת ייחודית, וכן גרמניה. מרקל מחוייבת לחלוטין לביטחון ישראל. וגם על פי הצהרותיו, כולל בעימות לפני הבחירות, גם שולץ מחויב.

סביר להניח ששולץ זוכר היטב כיצד עלבו בו חברי הבית היהודי כשיצאו בהפגנתיות מנאומו בכנסת כשמתח ביקורת על ישראל - אבל גרמניה פעם אחר פעם סייעה ומסייעת לישראל בתוך האיחוד האירופי מול החלטות אנטי-ישראליות, נלחמת באנטישמיות, נלחמת ב-BDS, מספקת לישראל כלי נשק מתוחכמים - בראשם הצוללות.

גרמניה תמשיך למתוח ביקורת על מדיניות ישראל בנוגע לפלסטינים, לא תכיר בהתנחלויות (כמו אגב כל מדינה אחרת בעולם, כולל ארצות הברית), תקרא למשא ומתן ישיר - אבל גם תביע התנגדות תקיפה לטרור והכרה חד-משמעית בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון. בסופו של דבר, גרמניה תחת מרקל היא ידידת אמת לישראל, גם כאשר היא מותחת ביקורת.

בסופו של דבר, מרקל החוזרת ללשכה בברלין כקנצלרית, אמנם לא עם רוב מוחלט ועם צורך לתמרן בקואליציה עם חריקות, היא בשורה טובה לגרמניה, לאיחוד האירופי ולמערב.