גם אתם תישברו בסוף: מה מביא חפים מפשע להודות בעבירות הגרועות ביותר?

מותה של קיטי ג'נובזה הוא כנראה אחד ממקרי הרצח המפורסמים בתולדות ארצות הברית. ג'נובזה בת ה-29 נרצחה בדקירות סכין בליל 13 במרץ 1964, כשהייתה בדרך לביתה בשכונת קווינס שבניו יורק, אך הזעזוע מעצם המעשה היה משני ביחס לעובדה ש-38 עדים שמעו או ראו חלק מההתרחשות - ואף אחד מהם לא עשה דבר. כך, לפחות, נצרב המקרה בתודעה האמריקנית. שנים מאוחר יותר יתברר כי מספר העדים היה מוגזם, וייתכן שאף נולד כניסיון משטרתי להסיט את תשומת הלב משאלות קשות שהעלתה החקירה - אך הנראטיב כבר נולד, ועשרות מחקרים פסיכולוגיים שנערכו בעקבות המקרה ביססו את מה שכונה מאוחר יותר "אפקט הצופה מהצד".

פרופ' סול קאסין, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום הודאות השווא, החל עם זאת להתעניין במקרה מסיבה אחרת לחלוטין. חמישה ימים לאחר הרצח, נתפס במהלך פריצה לבית אדם בשם וינסטון מוזלי. לאחר חקירה קצרה במשטרה, הודה מוזלי ברצח ג'נובזה, ואף הוביל את המשטרה למקום שבו השליך את המפתחות והארנק שלה.

השוטרים, ששמחו על התיק שפוצח כמעט ללא מאמץ, שאלו את מוזלי אם ביצע פשעים נוספים. הוא השיב בחיוב, ולתדהמתם סיפר על שתי נשים נוספות שרצח - אנני מיי ג'ונסון בת ה-24 וברברה קראליק בת ה-15. הוא גם חזר על ההודאה בפני פרקליטו ובפני פסיכיאטר, ופעמיים נוספות בבית המשפט. עדותו הייתה מפורטת וכללה פרטים שלא פורסמו לציבור, ובהם מידע שהמשטרה לא הכירה עד אז, שאותו אימתה מאוחר יותר. הייתה רק בעיה אחת: באותו הזמן המתין למשפטו אלווין מיטשל בן ה-18, שהודה גם הוא ברצח של קראליק.

בניגוד למוזלי, הודאתו של מיטשל לא נגבתה בקלות. הוא נחקר שבע פעמים, ובמצטבר מעל ל-50 שעות, וחתם על ההודאה רק לאחר כ-13 שעות של חקירה רצופה. מיד לאחר מכן חזר בו וטען שהשוטרים התעללו בו פיזית ופסיכולוגית, אך משטרת ניו יורק והתביעה לא רצו להודות בטעותם.

מיטשל הועמד לדין למרות הווידוי של מוזלי, אך המושבעים לא הצליחו להגיע להכרעה. במשפטו השני, התביעה לא לקחה שום סיכון: עד שהעניק למיטשל אליבי נעצר על עבירת תנועה כדי שלא יוכל להעיד שוב, ועד נוסף, שחיזק מנגד את עמדת התביעה, טען מאוחר יותר שהשוטרים והתובע איימו עליו כדי שלא יחזור בו. גם מוזלי, שבמשפט הראשון תיאר על דוכן העדים כיצד הרג את קראליק בעצמו, סירב לעלות שוב לדוכן. עד יום מותו בכלא במרץ 2016, הוא לא גילה מדוע סירב דווקא בפעם הזו לחזור על עדותו.

כך, החליטו המושבעים להרשיע דווקא את מיטשל, בהריגה ולא ברצח. הוא ריצה 12 שנות מאסר, ואף שיכול היה להשתחרר מוקדם יותר, סירב להודות ולהביע חרטה.

פרופ' קאסין החל להתעניין בתיק כששמע שהרוצח הודה, וחשב שאולי מדובר בהודאת שווא. כשעבר על החומרים, הוא השתכנע עד מהרה שמוזלי אכן רצח את גנ'ובזה, אך תוך כדי התחקיר הוא נחשף גם לרצח של קראליק ולהודאתו של מיטשל. "דיברתי עם אנשים שהיו מעורבים בתיק, ובהם עורכי דין שכבר הפכו מאז לשופטים", סיפר לוואלה! NEWS. "כל אחד מהם השתמש בביטויים כמו 'זה רודף אותי', 'זה מטריד אותי', או 'זה התיק הכי גרוע שראיתי'".

ביוני 2014 הצליח קאסין לאתר את מיטשל, והאחרון הסכים להיפגש איתו ולדבר על המקרה. "ישבנו בחצר האחורית שלו, הוא חי בבית חווה צנוע בוורמונט, עם שטח אדמה יפה ואגם לא רחוק. כבר כמה שנים יש לו אישה שניכר שהיא אוהבת אותו, והיא אמרה לי: 'הוא רק רוצה לנקות את שמו'".

"זה היה מעניין בעיני", תיאר קאסין. "אני עובד עם אסירים בכלא שרוצים להשתחרר. בדרך כלל יש אינטרס מאוד מוחשי למישהו לספר את הסיפור שלו, אבל הנה יושב מולי אלווין מיטשל, משוחרר מאז שנות ה-70 שהקים משפחה ויש לו חברים. הוא לא צריך אותי, הוא רק רוצה לנקות את שמו. כל כך פשוט".

השיחה ביניהם נעה בין שני קטבים - שכחה וזכרון. "העניין הכי גדול שלי היה בחקירות שלו. עד שנפגשנו כבר ידעתי הרבה על טענותיו, על מה שהוא אמר במשפט, על זה שהוא סיפר שאולץ למסור הודאה, אבל רציתי לקבל פרטים על טקטיקות חקירה ספציפיות שהשתמשו בהן".

קאסין שאל, ומיטשל הרים את ראשו, הביט רחוק וניסה להיזכר בתשובות ובעובדות - לרוב ללא הצלחה. "אני יכול להבין שהכול התערפל לו. הוא נחקר עשרות שעות", הסביר קאסין. "הוא פרץ מדי פעם בבכי, בעיקר כשנזכר בהורים שלו שנאלצו למשכן את הבית כדי לשכור לו עורך דין, ואיך הם שלחו את אחותו לגור במקום אחר. זה ריסק את המשפחה. ההורים התגרשו. החברה שהייתה לו אז, שאיתה קיווה להתחתן, נפרדה ממנו. בין העובדות שהוא נאבק לזכור ובין הרגש שזרם ממנו כאילו הכול קרה אתמול - הייתה דואליות".

אתה חושב שמשהו כזה יכול לקרות היום?

"הייתי שמח להגיד שלא, אבל התשובה היא כן. ואני אומר את זה כי זה קורה".

פרופ' קאסין, בן 65, שהשתתף השבוע בישראל בכנס של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, עוסק בהודאות שווא כבר יותר משלושה עשורים. הוא פרסם עשרות מאמרים בנושא ונחשב למרצה מבוקש ואורח קבוע בתוכניות טלוויזיה בארצות הברית. כפסיכולוג, שמלבד כמה קורסים לא למד מעולם משפטים, הוא הגיע לתחום די במקרה.

"כשסיימתי את הדוקטורט לא היה לי עניין מיוחד במשפט, והתחלתי לעבוד עם אדם בשם לארי רייטסמן באוניברסיטת טקסס, שהשיג מימון כדי לחקור קבלת החלטות של מושבעים. התחלתי לאסוף מידע, ואחרי 3-4 חודשים לא יכולתי שלא לשים לב שכל משפט עם מושבעים שהייתה בו הודאה - הסתיים בהרשעה. לא הייתה שאלה בכלל.

"שאלתי את לארי אם נוכל להסיט את המחקר ולבדוק הודאות, או איך מושבעים מתייחסים להודאות. הוא אדם מאוד סקרן, ולזכותו ייאמר שלמרות שהוא כבר היה פסיכולוג חברתי מוכר ואני הייתי ילד, הוא אמר 'כן, זה נשמע טוב', והוא נתן לי לעשות את זה. הדבר הבא שעשיתי היה לקרוא מדריך חקירות. נחרדתי - מההנחות שהיו שם על התנהגות אנושית, מחוסר ההתייחסות להשפעה החברתית על אנשים. הבנתי שמצד אחד כולם מאמינים להודאות, ומצד שני הודאות בעצם אינן מה שכולם חושבים, וזה מה שהכניס אותי לתחום".

התופעה של הודאות שווא - כלומר, חשודים שמודים בפשעים שלא ביצעו - קשה מאוד להוכחה מטבעה. חשוד שיודה בפשע בחקירתו בדרך כלל יורשע בבית המשפט, ורק בנסיבות יוצאות דופן ניתן יהיה להוכיח שמדובר בהודאת שווא. הכרה בתופעה מחייבת למעשה את מערכת המשפט להודות כי ייתכן וחפים מפשע יושבים בכלא. יותר מכך, היא דורשת ממנה להתמודד עם העובדה שאותם מקרים עברו את כל המסננות - מהמשטרה, דרך הפרקליטות ועד בית המשפט ולפעמים גם ערכאת הערעור - ועדיין לא התגלו.

בעשורים האחרונים נפתח עם זאת צוהר שמאפשר בכל זאת לקבל תמונה, גם אם חלקית. "פרויקט החפות" בבית הספר למשפטים קרדוזו ב-Yeshiva University בניו יורק מאתר תיקים ישנים שבהם ניתן למצוא ראיות DNA, שמסיבות טכנולוגיות או אחרות לא נבדקו במהלך המשפט. אנשי הפרויקט כבר הביאו לזיכויים של מאות מורשעים בארצות הברית, כשהוכיחו באמצעות אותן ראיות כי אין כל ספק שהם אינם העבריינים האמיתיים. בחלק מהתיקים רק נשללה מעורבותו של האדם שהורשע, אך ב-152 מקרים הובילה בדיקת ה-DNA לתפיסת העבריין האמיתי למרות השנים הרבות שחלפו מאז.

החוקרים הופתעו לגלות שמתוך 353 זיכויים מאוחרים שהושגו במסגרת הפרויקט, בכמעט 30% מהם התבססה ההרשעה לפחות בחלקה על כך שהנאשם הודה. מדובר בעבירות החמורות ביותר - אונס, רצח או תקיפה חמורה, וכשמבודדים את הבדיקה למקרי הרצח בלבד, שיעור הודאות השווא עולה על 50%.

המאגר הלאומי של הזיכויים המאוחרים, שאוסף נתונים מפרויקטים דומים ברחבי ארצות הברית, מצא ש-12% מתוך 2,155 הרשעות שווא כללו גם הודאות של הנאשמים - שהתבררו כמובן כהודאות שווא. גם כאן, כאשר בוחנים את מקרי הרצח בלבד, שיעור הודאות השווא מזנק בחדות - ל-71%.

ניתן היה לחשוב שדווקא בעבירות החמורות ביותר, כאשר על כף המאזניים נמצאת אפשרות הענישה של מאסר עולם או אפילו עונש מוות, אף אדם לא יודה בפשע שלא ביצע. המציאות מוכיחה כי ההיפך הוא הנכון, וההסבר לכך טמון כנראה בזהות החוקרים.

"לא בחנתי את זה במעבדה אז אני יכול רק לשער", אמר קאסין, "אבל מה שקורה במקרי רצח הוא שמביאים חוקר הרבה יותר מנוסה ומיומן, ומקבלים רמה אחרת לגמרי של חקירה. אני חושב שהחוקר המיומן הוא שמביא לעלייה הזו בשיעור הודאות השווא. אלו המקצוענים, וההצלחה והכישלון שלהם תלויים בשאלה אם הם מקבלים הודאה".

קאסין מחלק את הודאות השווא לשלושה סוגים. הראשון הוא הודאת שווא רצונית לגמרי. כל תיק בפרופיל תקשורתי גבוה מוביל אנשים להתקשר מסיבות שונות לתחנות המשטרה, ולומר שהם העבריינים. אלא שזה, לדברי קאסין, החלק הפחות מעניין. שני הסוגים החשובים יותר הם הודאות השווא שנגרמות כתוצאה מלחץ משטרתי.

את הסוג השני מכנה קאסין הודאות שווא "כפויות מתוך ציות". אלו חשודים שיודעים שלא ביצעו את המעשה, אך מרגישים שהדרך היחידה שלהם לצאת מהמצב אליו נקלעו היא להודות בפשע - גם אם לא ביצעו אותו.

קאסין מדגים את את סוג ההודאות הזה באמצעות מקרה שעסק בו רבות - "חמישיית הסנטרל פארק", חמישה נערים בני 14-16 שהואשמו ב-1989 באונס צעירה שיצאה לרוץ בפארק הניו יורקי המפורסם. לאחר חקירה ממושכת, כל החמישה הודו, הפלילו את עצמם ואחד את השני, ואף שחזרו את הפשע לפרטיו. הם גם התנצלו. "זה היה האונס הראשון שלי, ולעולם לא אעשה את זה שוב", אמר קורי ווייז, אחד מהחמישה.

אף שבדיקת ה-DNA של הצעירה לא התאימה להם - החמישה הורשעו על בסיס הודאותיהם המפורטות. רק ב-2002 נמצא כי אותה בדיקה מתאימה לאדם בשם מתיאס רייס. בזמן שהחמישה ישבו בכלא, אנס רייס שלוש נשים נוספות, רצח אחת מהן, נלכד ונידון למאסר עולם. בעקבות בדיקת ה-DNA המחודשת, הוא הודה גם באונס בסנטרל פארק, והחמישה שוחררו.

"אני רואה במקרה הזה מעין אב טיפוס", הסביר קאסין. "אלו וידויים שבהם החוקר שם את החשוד בלחץ קיצוני. הוא חש שאחרי כל הכחשה קוראים לו שקרן, וזה לא מה שיוציא אותו מהמצב הזה. הוא מנסה למצוא דרך החוצה, ובשלב מסוים הוא מקבל את הרעיון שמה שישרת את האינטרס הזה הוא להודות, ולא להמשיך להכחיש. במדריך החקירות המוביל בארצות הברית כתוב שמבחינה פסיכולוגית, גורמים לאדם להודות באמצעות הפיכת ההכחשה למלחיצה יותר מההודאה".

וזה יעבוד על אדם חף מפשע לא פחות טוב מאשר על אדם שבאמת ביצע את העבירה

"בדיוק. ברגע שהם עושים את החשבון ומבינים שהאינטרס שלהם הוא להודות - זה מה שהם יעשו. הרוב המוחלט של הודאות השווא מתקבל לאחר שאדם נחקר במשך שעות ארוכות. הוא לחוץ, ובמקרה של ילדים, הם הרבה פעמים מבקשים להתקשר להורים. הם רוצים קשר הביתה, ומגיעים לרמה כזו של ייאוש, שברור להם - בגלל הטקטיקות המשטרתיות - שעדיף להודות ולא להכחיש. זה אומר לך משהו על תהליך החקירה. אדם חף מפשע, שיודע שהוא חף מפשע, מודה בפשע שהוא לא עשה כדי להוריד ממנו את הלחץ. ולכולם יש נקודת שבירה כזו".

הסוג האחרון של הודאות שווא הוא אלו שקאסין מכנה "כפויות מתוך הפנמה" - מקרים שבהם החשוד נשבר תחת לחץ החקירה, עד כדי כך שהוא מאמין בעצמו שהוא ביצע את הפשע. ב-1985, כשכתב לראשונה על סוג ההודאות האמור, הן נחשבו שנויות במחלוקת, אך מאז התפתחה ספרות מחקרית ומדעית נרחבת שתומכת בו.

"אלו מקרים שבהם כשמגיע עורך דין ושואל את החשודים מה קרה, הם בדרך כלל עונים 'אני לא ממש יודע, אני חושב שאולי עשיתי את זה. אני לא בטוח'. מה? מה זאת אומרת אתה לא בטוח? היום אנחנו מבינים איך זה יכול לקרות". גורם הסיכון הראשון, לפי קאסין, הוא היותו של האדם פגיע יותר בשל תכונות כמו איי.קיו נמוך, גיל צעיר, מגבלה נפשית או טראומה. אבל זה לא הכול. "אתה יכול להפוך אותו בעצמך לפגיע", הוא מוסיף. "למנוע ממנו שינה, לחקור אותו בארבע בבוקר, לעצור אותו זמן קצר אחרי שהורה שלו מת והוא חש אשמה.

"מה שאתה רואה בכל אחד מהתיקים האלה - השמות, התאריכים והמקומות משתנים, אבל התסריט תמיד זהה - זה שאחרי שהפכת את החשוד לפגיע, בכל תיק שראיתי, הבלש מתחיל לשקר לגבי הראיות. הם יכולים לטעון שיש להם טביעות אצבעות או DNA, עד ראיה או צילומי אבטחה. אם החשוד עבר פוליגרף, הם יכולים לטעון שהוא נמצא דובר שקר".

בישראל מותר לחוקרים לשקר לגבי ראיות, אבל אסור לזייף ממצאים. למשל, מותר להגיד לנחקר שנמצא DNA שלו בזירת פשע, אבל אסור לזייף דוח מז"פ שמציין את זה

זה המצב גם בארצות הברית. בשנות השמונים, בגלל כמה מקרים של הודאות שווא, הטקטיקה הזו נאסרה באנגליה, וכיום היא אסורה בין היתר גם בשוודיה, נורווגיה, דנמרק, בלגיה, גרמניה, ניו זילנד, הולנד ואיסלנד. רוב מדינות האיחוד האירופי אוסרות על השיטה הזו, בגלל שהן מבינות את הסכנה שהיא מציבה לחפים מפשע".

נקודה נוספת שקאסין מדגיש היא שרוב האנשים מאמינים שלמשטרה אסור לשקר. "בהרצאות שאני מעביר בארצות הברית, אחת השאלות הקבועות שלי לקהל היא האם לדעתם למשטרה מותר לשקר לחשודים על ראיות. רוב האנשים מאמינים שהתשובה היא לא. התוצאה היא חשוד שמעומת עם מקור שמבחינתו לא יכול לשקר, ומציג ראיות בלתי ניתנות לערעור לכאורה".

ומה קורה אחרי הצגת הראיות המזויפות?

"התגובה הראשונה של החשוד, וראיתי את זה בכל תיק שעסקתי בו, היא 'זה לא יכול להיות, כי לא עשיתי את זה'. אבל ככל שנמשכת ההתעקשות שיש ראיות, וככל שהראיות נראות בלתי ניתנות לערעור, לרוב החשודים אין ברירה אלא להאמין שזו האמת. מצד שני, לנחקר אין זיכרון של זה. לכן תמיד, בכל המקרים, מה שמגיע אחרי זה הוא שיחה על איך ייתכן שמישהו יבצע מעשה כזה ולא יזכור.

"בארצות הברית ראיתי מקרים שבהם החוקר מעלה אפשרות שאולי החשוד סובל מ'בלקאאוט אלכוהולי'. או אפשרות של פיצול אישיות - 'מייקל הטוב נשאר לישון בזמן שמייקל הרע הרג את אחותך'. או שבתיק אחר נאמר 'אולי ביצעת את הרצח מתוך שינה, ואז חזרת לישון ולא זכרת את זה'. הבלשים והחשוד נכנסים לשיחה הזו כדי לגשר על הפער בין הראיות שלכאורה יש להם וזה שלחשוד אין זיכרון של זה. ומה שיוצא מהשיחה הזו הם הערות בשפה מסויגת כמו 'אז אני מניח שכנראה עשיתי את זה'. זו לא שפה של זיכרון, אלא של השפעה".

השלב הזה מגיע אחרי שעות חקירה רבות, שבמהלכן בדרך כלל הועברה לחשוד כמות מידע נכבדת על המקרה, על ידי שאלות החוקרים והעובדות שהציגו לו. במקרה של חמישיית הסנטרל פארק, למשל, הם לא נשאלו אם תקפו את הקורבן בכלי נשק, אלא אם תקפו באמצעות אבן או לבנה. "כך, לחשוד שהובל להאמין שהוא מעורב בפשע, יש כבר מושג די טוב מה הפשע ואיך הוא בוצע", אמר קאסין.

לעתים ההפנמה של האשמה היא רגעית, כמו במקרה של מרטין טנקלף בן ה-17, שנחשד ב-1988 ברצח שני הוריו בלונג איילנד. כבר באמצע כתיבת ההודאה שלו על ידי החוקר, חזר בו טנקלף ואמר "רגע, בעצם לא עשיתי את זה". אלא שגם ההודאה הקטועה והלא חתומה הספיקה כדי להרשיע אותו ולשלוח אותו ל-17 שנה בכלא. רק ב-2008 הוא זוכה לחלוטין, שוחרר, ופוצה על ידי מדינת ניו יורק ב-3.4 מיליון דולר.

"יש מאמר מצוין שכתב בלש מוושינגטון בשם ג'ים טריינאם", סיפר קאסין. "הוא בחור נהדר, והוא כותב על מקרה שבו הוא גבה הודאה מאישה, ויותר מאוחר היא זוכתה. נמצא שם אליבי, כך שלא ייתכן שהיא העבריינית, והוא היה מבולבל. היא הרי נתנה הודאה מלאה בפרטים שרק המבצע האמיתי היה יכול לדעת. למרבה המזל, בוושינגטון בדיוק התחילו לתעד חקירות במלואן, אז הוא צפה בקלטת - והזדעזע לגלות שכל פרט שהיה בהודאה סופק על ידו. לא במודע או בזדון, אבל הוא נתן לה את המידע שלו היא נזקקה כדי לייצר הודאה משכנעת".

על פי קאסין, "רוב השוטרים עושים מה שהם אמורים, ועושים את זה הכי טוב שהם יכולים, אבל הם אנושיים ולא מושלמים. אנחנו מגבשים דעה. יש לנו השערה, וברגע שיש לנו אותה - תמיד, באופן בלתי מודע, אנחנו מחפשים ומפרשים מידע שמתיישר עם ההשערה הזו, ונוטים לזרוק הצידה מידע שלא מתאים לה. זה לא רע, זה לא בזדון, זה הטבע האנושי".

הפתרון הטוב ביותר, הסביר, הוא פשוט לתעד כל חקירה מתחילתה ועד סופה. בישראל מורה החוק על תיעוד בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל עשר שנות מאסר, אך מחריג עבירות ביטחוניות.

ההתקדמות המשמעותית ביותר שנעשתה ב-50 השנים האחרונות בארצות הברית בתחום דיני הראיות היא ללא ספק פסק הדין בעניין מירנדה, שמחייב שוטרים להקריא לעציר את זכויותיו בעת המעצר. אף שבפועל אין נוסח אחד קבוע ומסכם, כל מי שצופה בסדרות או בסרטי משטרה יכול לדקלם מתוך שינה את הנוסח ששומעים העצורים בדרך לניידת - "יש לך זכות לשמור על שתיקה, כל מה שתאמר יכול לשמש וישמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות לשכור עורך דין, ואם אתה לא מסוגל, המדינה תמנה לך אחד".

גם בישראל יש לנחקרים זכות להיוועץ בעורך דין, והחוקרים חייבים ליידע אותם על כך. אלא שאף אם נניח שהזכות הזו נשמרת בקפדנות, הנחה שמוטלת בספק רב, לדברי קאסין היא לא קידמה במילימטר את זכויות החשודים - ואף הרעה את מצבם.

"באופן שגרתי, בארצות הברית, בריטניה וקנדה, 4 מתוך 5 נחקרים מוותרים על הזכות להיוועץ בעורך דין. רשת הביטחון הגדולה שיצרנו לא מגינה על אף אחד. גרוע מזה, וזו נקודה שגיליתי רק לפני עשור, דווקא אנשים חפים מפשע הם אלה שיוותרו על הזכויות. השאלה הראשונה שלי לכל מי שזוכה לזיכוי מאוחר היא למה הוא הודה. השאלה השנייה היא למה הוא לא לקח עורך דין. אנשים מתחילים לתאר חקירות נוראיות שהם עברו, ואז אני שואל למה הם לא ביקשו עורך דין. הם עונים: 'לא הייתי צריך, לא עשיתי שום דבר רע'".

זה למעשה שם את החפים מפשע במקום מסוכן יותר

"זה יוצר את החפות כגורם סיכון, וגם מקל על המשטרה להגיש לבית המשפט הודאות, כי כל מה שהם צריכים להוכיח זה שהנחקרים ידעו על הזכויות שלהם וויתרו עליהן, ואז זו הודאה מרצון חופשי. פעם השופט היה מנתח את כלל הנסיבות - מי הודה, מי חקר, מה עשתה המשטרה. עכשיו הם שואלים שתי שאלות: הקריאו לו את הזכויות? הוא חתם? אז זו הודאה קבילה מרצון".

המקרה המפורסם ביותר של הודאת שווא בישראל נרשם בתיק הרצח של החייל אולג שייחט, שאירע ב-2003. השב"כ עצר שלושה תושבי כפר כנא בחשד למעשה - טארק נוג'ידאת, יוסף סביח ושריף עיד. נוג'ידאת הודה בחקירתו, שחזר את המעשה והפליל גם את שני חבריו. הוא טען לאחר מכן כי הודה רק בעקבות לחצי החוקרים, אך נגד השלושה הוגש כתב אישום חמור.

לאחר עשרה חודשים במעצר, בעוד משפטם של השלושה מתנהל, ירתה חוליית מחבלים על מכונית משטרה בצפון הארץ. אחד מחברי החוליה נהרג, ולידו נמצא נשקו האישי של שייחט. שני חברי החוליה הנוספים הודו והורשעו ברצח החייל, בעוד נוג'ידאת ושני חבריו שוחררו, והפרקליטות חזרה בה מכתב האישום נגדם.

השבוע, בכנס בחיפה שבו נאם קאסין, דיבר גם תת-ניצב ערן קמין, ראש חטיבת החקירות במשטרה. קמין, אחד מקציני הארגון המוערכים ביותר, התייחס בהרחבה לתופעה, ומדבריו עלה רושם כי בעוד מדינות מערביות אחרות החלו להתמודד עם הבעיה - ישראל עדיין רחוקה מלהכיר בה.

באשר לאפשרות לשקר לנחקר, שלפי מחקריו של קאסין היא אחד הגורמים העיקריים להודאות שווא, אמר החוקר הישראלי הבכיר ביותר כי "כדי להגיע לאמת אנחנו משקרים. כן, אני מלמד את החוקרים שלי לשקר. אני אומר להם להגיד שבחדר השני מישהו כבר הודה על הפשע שהוא עשה יחד עם הנחקר. מותר לי לשקר, בית המשפט מרשה לי לשקר, ואני אגיד לכם למה. כי המטרה היא לבחון את הנחקר שלך במציאות שהיא לא המציאות הנוחה לו".

קמין דחה מחקרים שהציג קאסין, ולפיהם גם חוקרים מנוסים מתקשים לאבחן אם האדם שמולם דובר אמת. "המציאות היא שחוקר טוב יודע לאבחן אותות של שקר ואמת", הדגיש. "נכון, זה לא מדע מדויק וזה רחוק מלהיות אמפירי באיזושהי צורה, אבל כן יש טכניקות ודרכים להתרשם, ותמיד תמיד תמיד חייב חוקר טוב להזהיר את עצמו - שבהכרח זה יכול להיות גילויים של עצבנות, מתח וחשש. אבל כן, כשאתה מדבר עם בן אדם והוא משקר, תמיד הוא ייגע בפנים שלו. מה לעשות, זה כמעט בלתי ניתן לסתירה. אבל זה לא בהכרח מעיד על שקר, אלא על עצבנות. זה משהו, זו התחלה".

לבסוף, התייחס הקצין הבכיר לתופעת הרשעות השווא באופן כללי. "יש משהו לא הגון בעצם הדיון", אמר. "כי כמה הודאות שווא אנחנו בעצם מכירים? כמה משפטים חוזרים היו במדינת ישראל? וכמה עבריינים שכן ביצעו פשע מסתובבים בחברה שלנו, ומגחכים אל מול שיטת המשפט ושיטת החקירה הנהוגה? אודה וגם אבוש שהיו מקרים שהגיעו לידיעתי שלא נהגנו כפי שהכללים שלנו קובעים, וגם אצלנו יש תקלות. לשמחתי התקלות האלה כולן צפות בשלבים כאלה ואחרים של ההליך המשפטי, שאצלנו עובר מסננות לטעמי מעט יותר מובחנות ומוקפדות ממקומות אחרים".

אכן, בישראל התגלו עד היום מקרים ספורים בלבד של הודאות שווא שהובילו להרשעות, בוודאי כשמדובר בעבירות חמורות. ייתכן, כפי שטוען קמין, שהסיבה היא שמערכת האכיפה בארץ רגישה יותר לתופעה לעומת מקבילותיה בחו"ל. עם זאת, אפשרות נוספת היא שמשום שאין כאן "פרויקט חפות" כחול-לבן, אין גם בנמצא מי שיציג ראיות חד-משמעיות שיכריחו את המערכת להביט במראה ולבדוק את עצמה.

(עדכון ראשון: 17:00, 25/1)