לאחר תשע שנים שבהן ראש הממשלה בנימין נתניהו שב ומצהיר כי "אין פרטנר", שלשום התקבלה הוכחה שהקוסם מרחוב בלפור צדק שוב. בשלב זה אין פרטנר וגרוע מכך, לא נראה באופק אף אחד שיוכל להיות שותף לתהליך שלום. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הצליח בנאומו האחרון לייצר קונצנזוס נדיר בצד הישראלי ולהבהיר לכלל את מה שאנשי הימין אומרים תחת כל עץ רענן במשך שנים: הסיפור אינו גבולות 1967 אלא הנכונות לקבל את קיומה של מדינת היהודים במרחב.
אלא שבשלב זה, עולה השאלה אם מישהו מקרב אותם "צודקים" מטריח עצמו במחשבות בנוגע לחלופות לאבו מאזן או מה יקרה ביום שאחריו. האם מישהו בממשלת ישראל מחזיק בתוכנית ברורה על מה הצעד הישראלי הבא, מול העולם ומול הפלסטינים?
לקריאה נוספת:
נתניהו על נאום אבו מאזן: "אם לא ישנה עמדותיו - לא יהיה שלום"
השראה מטראמפ וייאוש עמוק: הנאום שסימן את סוף דרכו של אבו מאזן
אבו מאזן תקף את נשיא ארה"ב בנאום חריג: "טראמפ – ייחרב ביתך"
יש לא מעט סוגיות שעולות בעקבות דבריו של אבו מאזן בפני חברי המועצה המרכזית של אש"ף וההבנה שפתרון שתי המדינות מת. מדינה פלסטינית לא תקום לצד מדינת ישראל בעתיד הנראה לעין. לנוכח המצב, ניצבת ההנהגה בירושלים בפני פרשת דרכים. האם ישראל מעוניינת לשמר את המצב כמות שהוא, כלומר שליטה מוגבלת בפלסטינים, תלות כלכלית גוברת בצד הישראלי ובנייה בהתנחלויות מתוך תקווה שהפלסטינים יישבו בשקט גם ביום שאחרי אבו מאזן? כיבוש נאור או משהו בסגנון? או אולי בישראל מתכוונים לספח את שטחי C ולתת אוטונומיה לתושבי הערים הפלסטיניות, תוכנית שהציג בזמנו יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. גם תוכנית זו מתבססת על התקווה שהפלסטינים יהיו "ערבים טובים" ולא ישתוללו יתר על המידה.
במילים אחרות, השאלה המרכזית שעולה לאחר נאומו של אבו מאזן היא מה מתכננת לנו ממשלת נתניהו לעשר השנים הבאות. האם ישראל תמשיך לשלוט בחייהם של 2.8 מיליון פלסטינים? האם המדינה תספק להם מקומות עבודה, פרנסה, תשתיות, אך תמנע מהם הגדרה עצמית כמדינה או לאום? מה בדיוק התוכנית?
סיומו של עידן אבו מאזן, גם אם ברמה הסמלית בלבד, אינו מהווה סיבה לחגיגות שמחה בצד הישראלי אפילו לא לחסידי סיפוח השטחים. להיפך. יש כאן יותר סיבות לדאגה. הרשות ואבו מאזן היו בשנים האחרונות הבלם המרכזי בפני התפרצות עממית או לא עממית, אלימה ומדממת נגד ישראל. מנגנוני הביטחון הפלסטינים מנעו מאות פיגועים בשנים הללו, עצרו הפגנות המוניות ודאגו לנטרל אירועים בעלי פוטנציאל נפיצות גבוה במיוחד.
מלבד הנושאים הביטחוניים, הרשות הפלסטינית הצליחה לשמור על יציבות כלכלית יחסית בגדה המערבית משום שפרנסה את רוב אזרחיה. בעזרת מנגנון ממשלתי מנופח ביחס לאוכלוסייה, נמנעה קריסה נוסח רצועת עזה. אלא שביום שאחרי אבו מאזן לא בטוח שהמצב יישאר כך, ושמנהיגה הבא של הרשות יוביל מדיניות דומה לזו של הנוכחי, היוצאת נגד אלימות.
אבו מאזן כנראה כבר לא יוביל את עמו לשלום ולהקמת מדינה. אך דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו. הוא פעל נגד השימוש בטרור ובאלימות. הוא היה המנהיג היחיד שיצא נגד אינתיפאדת אל-אקצא, למעט ג'יבריל רג'וב. בקמפיין הבחירות שלו לנשיאות בשנת 2005 יצא מעל כל במה אפשרית נגד ירי הרקטות מרצועת עזה בצעד מאוד לא פופוליסטי שיכול היה להיעשות באותה תקופה בשטחים. הוא דחף את מפקדי המנגנונים שלו לעצור פעילים של חמאס, ג'יהאד אסלאמי ואפילו של פתח שתכננו פיגועים נגד מטרות ישראליות.
לא בטוח שיורשו של אבו מאזן יפעל כמו קודמו. מסקירה של התרחישים האפשריים ל"יום שאחרי" והמנהיגים השונים שיכולים להוביל את פתח, הרשות הפלסטינית, אש"ף או הציבור בגדה, קשה להאמין שיימצא אדם שכזה. אבל אולי בכל זאת הקוסם מרחוב בלפור ימציא לנו אחד.