"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה" - הגדרת המשימה הזו לקוחה מפסקת הפתיחה של הקוד האתי של צה"ל. את הרוח הזו אימצנו, חבריי ואני, הרבה לפני שהתגייסנו לצבא. גדלתי והתחנכתי עם הידיעה שיום אחד יגיע תורי ללבוש מדים, האמנתי שזו זכות לשרת את החברה שבה גדלתי ולקחת חלק בהגנה על הבית הפרטי שלי והקולקטיבי שלנו.
אני זוכר שיחות עם חברים על "צו ראשון" ו"צו שני", ואת הציפייה לרגע שבו נתפוס אנחנו את המקום של הדורות שקדמו לנו ונהפוך להיות הכח המגן. ועכשיו, שנים אחרי, אני מביט על הסרטון של עהד תמימי ונעצב מאוד. בשבילה, בשביל החיילים שמולה, וגם בשבילנו - על השקר שמכרו לנו ועל הפער שבינו לבין המציאות כיום. כי מה שרואים בסרטון אלה שתי נערות העומדות בחצר ביתן ומבקשות להוציא ממנה חיילים חמושים של צבא כובש. הן משתמשות בידיהן, בפיהן, במכשירי הטלפון שלהן. האם קיימת כאן סכנה לקיומה של המדינה ולעצמאותה? לא. לאורחות חייה? ודאי שכן.
מי ששלח את החייל והקצין לביתה של משפחת תמימי לא דאג לביטחון ישראל. הקיום והעצמאות שלנו אינם תלויים במתרחש בסמטאות הכפר נבי סאלח. המשימה אליה נשלחו החיילים, ביום המתועד הזה ובימים האחרים, היא השלטת הכיבוש והעמקת השליטה הצבאית על אזרחים. זו אינה פעולה חד-פעמית. למעשה, היא לעולם לא מסתיימת. כדי לתחזק דיכוי נדרשות אינספור פעולות יומיומיות, שגרתיות. בצה"לית יש לכך קודים ושמות, כמו "הפגנת נוכחות" ויצירת "תחושת נרדפות". כך לדוגמה, העיד בפנינו חייל ששירת לפני כמה שנים באזור שכם: "כל השגרה שם התאפיינה בנוכחות ישראלית בשביל להפחיד. היינו הרבה פעמים מבלים אחר הצהריים בצומת הביתות או באזור של צומת הביתות, כדי לשבת שם, כשהמטרה הייתה יצירת תחושת נרדפות. זו הייתה המטרה על דף המשימה: יצירת תחושת נרדפות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית".
עוד בוואלה! NEWS:
בין מוחמד א-דורה לתמימי: חיילי צה"ל בעדשת המצלמה
"תקפה והסיתה לפגיעה בכוחות": כתב אישום הוגש נגד עהד תמימי
תקפה חייל וקצין: כתב אישום נגד בת דודתה של עהד תמימי
וזה היה ונותר חטאה הגדול של עהד תמימי. היא אינה מוכנה לנהוג כרדופה ולא תסכים כנראה להיכנע, גם כשכוחותינו פולשים שוב ושוב אל תוך ביתה. גם שעה קלה לאחר שבן דודה נורה בראשו - עשרות מטרים בלבד מהחצר שבה הייתה, תמימי עמדה מול החיילים וכמו התריסה - לא משנה כמה אלימות תפעילו, ואין זה חשוב כמה שנים תישארו, את ההכנעה הגמורה של אוכלוסייה אזרחית אף פעם לא תשיגו. את הציות המוחלט, שמשטר של דיכוי מזהה כיציבות, תמשיכו אתם ובניכם לרדוף גם בעוד 50 שנה.
האיפוק שהפגינו הסרן והסמ"ר שעמדו מולה מעוררים הערכה. אני לא משוכנע שברגעי התסכול והכעס הייתי מצליח לנהוג בצורה דומה. אולי השניים הצליחו לכבוש את יצר התגובה האוטומטית משום שידעו והרגישו שהנערות לא היוו עבורם סכנה. אולי הם גם הבינו שהאיום היחידי בסיטואציה נבע מכוחה של המצלמה.
כך או כך, את שיקול הדעת שהפעילו בזמן אמת לא הצליחה המערכת להכיל בימים שלאחר פרסום סרטון. דעת הקהל והלחצים השונים הביאו למעצרה ולדרישה להאריכו עד לתום ההליכים. תמימי כמו מוכיחה אותנו ולנו בהתעקשות הזועמת לכלוא אותה ולהגיש נגדה כתב אישום מלא כרימון (שניים עשר סעיפים הוא כולל, ובראשם "איום על חייל" ו"תקיפת חייל בנסיבות מחמירות"), שאין דרך גם לכבוש ולדכא וגם להיות חכם, או צודק.
הפרשה הנוכחית לימדה שוב שהבעיה אף פעם לא טמונה בהתנהגות החייל הבודד שבשטח. למעשה, זו כמו תמונת מראה לסיפורי ה"תפוח הרקוב" שמתפרסמים לעתים. בסיפורים אלו נופלת האחריות על כתפיהם של החיילים הזוטרים, ואילו הפעם בולטת התפיסה של השליטה וההכנעה כשורש הרע.
אחרי עשרות שנים שבהן הלכנו ושלחנו אחרים לרחובות עריהם וסמטאות כפריהם, מותר וצריך להכיר בכך שדרך הכיבוש הוכחה כפסולה מוסרית וכושלת מבצעית. היום כדאי להביט בסרטון של תמימי ובעמידתה הגאה בבית המשפט ולזכור: גם הדור שמתבגר עכשיו בשטחים אינו מתכוון לוותר. אפשר וצריך לחתום את הפרק הזה ולפתוח אחר. פרק שיאפשר קיום, עצמאות וכבוד - לנו ולנערים ולנערות של העם השכן.
יהודה שאול הוא מייסד הארגון "שוברים שתיקה"