סוף השבוע האחרון של חודש פברואר 1988 היה קשה במיוחד עבור נציגי ישראל באירופה ובארצות הברית. שיחות טלפון זועמות לא הפסיקו לזרום לשגרירויות ישראל השונות, וחלקן הגדול לווה באיומים ובקללות. כלי התקשורת ברחבי העולם תקפו את ישראל בחמת זעם, עד כדי כותרת מחרידה שהתפרסמה בעיתון הספרדי "אל פאיס"; "בניו של היטלר", נכתב שם על חיילי צה"ל.
גם ישראל סערה כל אותו סוף שבוע קר וחורפי. צילום של צוות חדשות שתיעד מסכת מכות קשה של חיילי צה"ל בשני פלסטינים צעירים, גרם לזעזוע עמוק. זמן רב נמשכו המכות שכללו בעיטות, חבטות והטחת אבנים בשני הצעירים המתגוננים, שנחשדו על ידי החיילים בהשלכת אבנים.
חודשיים וחצי לפני כן החלה ההתקוממות של הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה, וכעת היה ברור שלא מדובר באירוע חולף. לראשונה חיילי צה"ל היו צריכים להתמודד מול הפגנות גדולות ואין סוף אירועים אליהם אף אחד לא הכין אותם. נשים, ילדים ונערים היו היריבים של אותם חיילים צעירים שאומנו לכבוש יעד מבוצר ולהסתער מול חיילים חמושים.
הצבא הישראלי המתוחכם נותר חסר אונים מול גל רחב כל כך של מרי אזרחי. אחרי כמה שבועות הוחלט כי הפתרון שהצבא ינקוט בו יהיה הפעלת יד קשה. האלות הפכו לפריט הלחימה העיקרי והחיילים חבטו ללא רחם.
צלם ישראלי של רשת CBS האמריקנית נשלח ביום שישי, 26 בפברואר ליום צילומים בשטחים, ביחד עם הכתב בישראל, בוב סיימון. מצויד בעדשה מקרבת הבחין משה אלפרט, צלם טבע מחונן, בהתרחשות חריגה כ-300 מטרים ממנו. דרך עדשת המצלמה ראה מרדף של ארבעה חיילים אחרי שני פלסטינים והוא החל לצלם. אלא שהפעם העלילה הייתה שונה מתקריות דומות. אחרי מעצר החשודים החיילים חבטו זמן ממושך בוואאל ואוסאמה ג'ודה, שני בני דודים.
ישראל נקלעה למתקפה אדירה. דובר משרד החוץ הבריטי הביע את "הזעזוע והזוועה" של ממשלתו ועיתון "דיילי מייל" הבריטי כתב ש"יחידת עינויים ישראלית נתפסה בידי צוות טלוויזיה". בפינלנד קריינית החדשות הזהירה את ההורים להרחיק את הילדים מהמסך ומול שגרירות ישראל בהלסינקי מפגינים צעקו "רוצחי ילדים". גם בישראל גרר האירוע תגובות וויכוחים קשים. אלוף פיקוד מרכז דאז עמרם מצנע אמר אחרי שראה את הצילומים: "לא יכולתי לתפקד במשך זמן מה והייתי בהלם מוחלט".
הוא הורה לפעול במהירות וכבר בסוף השבוע ארבעת החיילים נעצרו בידי המשטרה הצבאית. "אינני תמים", אמר מצנע והודה: "אני יודע שזה אינו האירוע היחידי, אבל זה אינו קורה לעיני המפקדים. הפעם ראינו והזדעזענו. זה אירוע שחורג מהתחום האפור".
איומים הופנו לצלם הישראלי, היו שהגדירו אותו בוגד ושני שומרי ראש הוצמדו אליו. דודו שוויפל ויקי עובד, חוקרי משטרה בדימוס, לא לקחו סיכונים. "אנחנו שומרים עליו שמירה צמודה 24 שעות ביממה, כמו ששמרנו על סילבסטר סטאלונה כשהיה בישראל", אמרו.
הטיפול של צה"ל בחיילים היה מהיר ונחוש, אבל כמו בפרשות כאלה, גם התקשורת הפכה לנאשמת. חברת תעופה בבעלות קיבוצים הודיעה כי לא תטיס את אלפרט לצורך צילומי אוויר. גזבר החברה אמר: "הוא הגיע למרחק שתי אצבעות מבגידה". הוויכוחים סביב פרשת אלאור אזריה היו זהים לחלוטין לאלו של חורף 1988. ממשלת האחדות הלאומית, בראשות יצחק שמיר, שהייתה מסוכסכת בתוך עצמה, סערה וישיבת הממשלה התנהלה תחת רושם התקרית. שרי הליכוד אמרו כי על צה"ל להכביד את ידיו ודרשו כי אזורי המהומות ייסגרו בפני התקשורת.
הצלם מצדו הסביר למי שלא הבין מה היא עבודתו של עיתונאי: "לצערי הרב הייתה זו סיטואציה מחורבנת, אבל אנו חיים במדינה דמוקרטית, כשהשטח פתוח לעיתונאים. אני נשלחתי לבצע את משימתי העיתונאית וביצעתי אותה". זה היה אירוע תקשורתי עצום, שבמובנים רבים לא הכירו כמותו בצה"ל. ישראל הייתה צריכה להתמודד עם מקרה הסברתי בו רואים את חייליה מול אזרחים.
20 שנה אחרי שישראל כבשה את הגדה המערבית ועזה, צילום המכות היווה עבור רבים בישראל ובעולם זיקוק של המציאות הקשה בשטחים. במקביל החלה גם להשתנות זירת התקשורת והטכנולוגיה המשרתת אותה - יותר ויותר צוותי טלוויזיה ועיתונות זרים וזריזים החלו להסתובב בשטח ונחשפו גם למקורות פלסטינים. הצורך במהירות התגובה הלך וגדל. דובר צה"ל הקים נציגויות בפיקודים וגייס חיילי מילואים רבים. היה ברור ששדה תקשורת ההמונים מהווה מרכיב מרכזי במאבק ההסברתי בו תמיד לילד או לאישה יהיה יתרון על פני החייל שמולו.
הצילום שהפך לסמל
אלפרט הצלם החל לעסוק יותר ויותר בצילומי טבע מרתקים. השקנאים והזאבים שתיעד בשעות צילום אינסופיות, היו טובים אליו בהרבה מבני האדם הסוערים. אבל במקום העדשה שלו החלו להיכנס לשטח יותר ויותר מצלמות. ובינתיים כבר הגיעה אינתיפאדה שנייה ואתה הצילום שהפך לסמל שלה: הירי בילד מוחמד א-דורה. בסרט רואים את הילד בן ה-12 ואת אביו יושבים מאחורי מחסה, תקועים בטווח חילופי אש בין חיילי צה"ל לכוח פלסטיני.
האב נראה מגונן על ילדו ומנופף בתחנונים כי הירי ייפסק, אבל כמו בטרגדיה שסופה ידוע - האירוע הסתיים במותו של הילד. ישראל הואשמה בירי בא-דורה ובמהירות קיבלה אחריות על המקרה. כדיווח חדשותי היו חסרים הרבה פרטים בסיפור, אבל זה כבר לא שינה לצופים.
בשנים שיבואו אחר כך נערכו תחקירים רבים מאוד שהעלו ספקות עמוקים לגבי אשמת חיילי צה"ל במותו של הילד ואפילו נטען כי הסרט היה מבויים. אבל למרות הכרסום בגרסה הפלסטינית, במובנים רבים זה כבר היה מאוחר. הצילום הזה נצרב כסמל במאבק הישראלי-פלסטיני וקיבע את דימוי העם הכבוש והחלש שהתגלמה בילד המת, מול הכובש הישראלי.
הכול מצולם ומופץ
ההתפתחות הטכנולוגית המואצת מזערה והוזילה את מצלמות הווידאו ולמעשה כל אדם הפך לצלם חדשות. לשיא של נוכחות המצלמות בשטחים הגיעו הדברים באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, כשארגון "בצלם" הקים מחלקת וידיאו שתפקידה היה להוסיף לעבודת התיעוד של הארגון את הממד החזותי.
המחלקה החלה לצלם סרטונים תיעודיים קצרים ולהפיצם. מהר מאוד הרחיבו את המחלקה ויזמו את "פרויקט המצלמות", שבמסגרתו חילק "בצלם" מצלמות וידיאו לפלסטינים החיים בגדה המערבית והכשיר אותם להיות צלמי עיתונות. צילומים אלו הלכו וכבשו להם מקום בתוך התקשורת המסורתית, שאימצה אותם אל לבה.
מאות סרטים צולמו ועלו מאז, סרטים שבהם מתועדת זווית הראיה של האזרח הפלסטיני מול צה"ל והמתנחלים. סרטים רבים זכו לחשיפה רבה ולעניין ציבורי גדול. סרט כזה היה של הנערה רג'אא אבו עיישה בת ה-16 מחברון שתיעדה מתנחלת שתובעת ממנה להיכנס לביתה, תוך שהיא מתגרה בה ושבה וקוראת לנערה "שרמוטה". או צילום של חיילים חמושים ועטויי מסכות כשבידיהם עצור בן שבע, צילום שגם חטיבות של דובר צה"ל יתקשו להתמודד אתו.
אבל הצילום המפורסם ביותר שסיפקו צלמי "בצלם" היה בחודש מרץ 2016; צלם הארגון תיעד את חייל צה"ל, אלאור אזריה, יורה למוות בראשו של מחבל ששכב גוסס על הכביש, אחרי שכבר לא היווה כל סכנה. המקרה עורר ויכוח עמוק בתוך החברה הישראלית וסימניו עדיין נוכחים במציאות הישראלית. גם המקרה של "דוד הנחלאווי" הפך לאירוע סוער בציבוריות הישראלית; נער פלסטיני הצליח להתגרות ולעצבן חייל מחטיבת הנח"ל. החייל הסוער כיוון את הנשק לראשו של הנער והוסיף מטר קללות. הכול צולם והופץ.
ככל שהמצלמות הלכו וקטנו, עד שהפכו פריט אישי בכל טלפון שאנשים נושאים עמם, ועם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, הולכת ועולה תדירות הצילומים של חיילי צה"ל במפגשים עם אוכלוסייה פלסטינית. לעתים הפיתוי לסלפי באמצעות הטלפון החכם כה חזק, שהחייל הוא שמנציח רגע בחיים שעדיף היה שלא היה קורה ושלא היה מצטלם; כזה היה הצילום של החיילת עדן אברג'יל בשנת 2010 שצילמה את עצמה כשמאחורי גבה פלסטיני שעיניו מכוסות וידיו כפותות.
במפגש בין חיילים לבין אוכלוסייה אזרחית, כפי שהיא משתקפת בצילומים בתקשורת ההמונים, כמעט תמיד תהיה ידו של החייל על התחתונה. כל שנשאר הוא לנסות ולמזער את הנזק. כך היה גם המפגש של החיילים עם הנערה עהד תמימי. שלא כמו "דוד הנחלאווי", במקרה הזה החיילים הבליגו נוכח ההתגרות. את הוויכוח הקבוע "איך צריך לנהוג", החיילים לא הצליחו לחסוך, וגם הדימוי של חייל כובש מול נערה נכבשת הוסיף לעצמו נדבך נוסף.
