פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נגד המנהיג העליון, בלב טהראן: ההפגנות באיראן הן לא "עוד מחאה"

      משטר האייתוללות לא עומד ליפול, אך בסיומו של היום השלישי להפגנות ברחבי הרפובליקה האסלאמית, ניכר שאיש בשלטון לא מקל ראש במחאה, כשלראשונה מאז 2009 שירותי סלולר הושבתו כמו גם הגישה לרשתות חברתיות. המפגינים משתייכים לשלל קבוצות עם מטרות רבות, וזו חולשתם הגדולה

      נגד המנהיג העליון, בלב טהראן: ההפגנות באיראן הן לא "עוד מחאה"
      צילום:רויטרס, CNN עריכת וידאו:ניר חן

      אפשר לצפות שבשלטון דיקטטורי, או לכל הפחות סמכותני, הורדת רשתות חברתיות ושירותי סלולארי מהאוויר תהיה דבר שבשגרה. אלא שהמשטר האיראני לא נזקק לאמצעים כאלה מאז דיכוי המפגינים שדרשו דמוקרטיה בשנת 2009, לפני כמעט עשור. ואתמול (שבת) זה קרה.

      הסימן בה"א הידיעה ללחץ מצד המשטר הוא הסרת ערוץ הטלגרם של אתר האופוזיציה "אמד ניוז". לפי החוקר יוסי מנשרוף ממרכז עזרי לחקר איראן, ערוץ זה דיווח בלעדית על השימוש שאיראן עושה בחברת התעופה שלה על מנת להטיס לוחמים שיעים לסוריה וללבנון.

      עוד בוואלה! NEWS:
      המחאה באיראן מחריפה: "הרוגים במערב המדינה, עימותים בטהראן"
      קומיקאים הפילו את היילי בפח: "בודקת מעורבות רוסית" במדינה בדיונית
      בתגובה לירי לעוטף עזה: צה"ל תקף עמדת תצפית של חמאס

      מחאות נגד הממשל, טהרן, איראן, 30 בדצמבר 2017 (רויטרס)
      ההפגנות מהוות הפתעה, אך לא איום ממשי על השלטון. הפגנות בטהראן (צילום: רויטרס)

      לא, השלטון לא עומד ליפול. מספר המפגינים על שלל גווניהם שמחו היום נגד המשטר באיראן כולה - מדינה בת יותר משמונים מיליון תושבים - היה אולי עשירית ממספר המפגינים במחאה החברתית שהייתה ב-2011 בישראל, מדינה שאוכלוסייתה היא כעשירית מכך. ולא, ההמונים לא עומדים להפיל את חומת ברלין המטאפורית ולנהור למערב. אבל, וזה אבל חשוב מאוד - אלה הן מחאות שלא נראו באיראן זה זמן מה. מאז 2009, למעשה.

      כואב הלב כשחושבים מה היה קורה אילו הבחירות לנשיאות איראן באותה השנה היו, נניח, שנתיים לאחר מכן, בזמן שמחאות האביב הערבי הפילו שליט אחרי שליט בעולם המוסלמי. אבל הבחירות היו ב-2009, אחמדינג'אד ניצח, ויריבו מיר חוסיין מוסאווי, שהיה המועמד הרפורמיסטי האחרון באמת, הושלך למאסר בית עם אחרים. מחאת דורשי הדמוקרטיה נמחצה והמשטר המשיך בדרכו הבוטחת, רק שהוא הקפיד לסנן טוב יותר את המועמדים העתידיים לנשיאות על מנת שלא להיקלע פעם נוספת לתסבוכת הזאת.

      עימותים בטהראן הפגנות נגד יוקר המחיה באיראן (רויטרס)
      קשה לדעת כמה מהמפגינים תומכים בשינוי המשטר. עימותים בטהראן (צילום: רויטרס)

      חשוב גם לזכור שאיראן איננה קוריאה הצפונית. יש בה רשתות חברתיות משגשגות, סוג מסוים של חופש להביע דעות פוליטיות וגם בחירות - אמנם בחסות שליטת האייתוללות ועם זכות וטו שלהן, אך זו עדיין לא קוריאה הצפונית. כך למתנגדי המשטר, השקטים ברובם, ניתן פיתחון פה מסוים ותחושה שהם בוחרים את "האיש שלהם". שמרן מתון כמו רוחאני, למשל.

      כמה הם מונים? זו השאלה הגדולה, וכל תשובה לא תהיה אלא הערכה. "כשמתקיימת עכשיו הפגנה בטהראן או במשהד או בתבריז, אי אפשר לדעת באמת כמה מהמשתתפים באמת תומכים בשינוי המשטר וכמה תומכים רק בשיפור המצב הכלכלי תחת המשטר הקיים", הסביר ד"ר רז צימט, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובאוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ולשעבר עורך הפרסום "זרקור לאיראן".

      ההערכה עוד יותר בעייתית, לדבריו, כשהיא מתייחסת למי שלוקח חלק בהפגנות המונות בסופו של דבר אלפי עד עשרות אלפי בני אדם לכל היותר, מספר קטן אפילו ביחס לאותן מהומות ב-2009. "ברור שכשאזרח נושא שלט שבו כתוב 'מוות לחמינאי', עמדתו ברורה לחלוטין. אבל האם הוא משקף בהכרח את עמדת רוב המפגינים?" הוסיף צימט.

      לא רק נגד רוחאני: המפגינים מאשימים גם את המנהיג העליון

      כל העולם, ובמיוחד השלטון האיראני, מודע היטב לכוחו של הרחוב. הם נחושים שהרחוב יהיה שלהם - ושלהם בלבד. הם זוכרים את הפגנות הענק שמוטטו את שלטון השאה, את ההפגנות בתוניסיה שהפילו את שלטונו של זין אל-עבדין בן עלי בתוך שלושה שבועות בלבד, ואת נפילת שלטון מובארק במצרים. הם ראו את ההפגנות מכיכר וצלב ב-1989 ועד לקייב ב-2004 שהפילו משטרים, והם מוכנים לאתגר הזה. נכון לעכשיו, האתגר אינו מהווה סכנה ברורה ומידית למשטר.

      מחאות נגד השלטון בטהראן (צלמים זמניים מורשים , -)
      בשלטון מודעים לכוחו של הרוב. כוחות הביטחון מונעים התפשטות ההפגנות

      היום זהו היום השלישי למחאות נגד המצב הכלכלי במדינה, נגד המחירים העולים, נגד האינפלציה והאבטלה, נגד הקושי של הצעירים למצוא עבודה, ואולי בעיקר נגד הפער בין הציפייה לכך שהמצב הכלכלי ישתפר בין לילה לאחר חתימת הסכם הגרעין - לבין המציאות, שבה הכלכלה האיראנית עדיין חנוקה, מחיר הנפט זול, עדיין אין השקעות ענק וגם הכסף שמגיע לא הולך למוצרי הצריכה שהעם רוצה אלא לצרכים אחרים. על כן הקריאה "לא לסוריה, לא לבנון, אלא לאיראן" בפי המפגינים. סביר להניח שמשמרות המהפכה, האייתוללות, היו אף מרוצים מההפגנות שהחלו בקריאות גנאי לנושאים באחריות, הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף, מי שהבטיחו כלכלה פורחת וסוף לסנקציות עם חתימת ההסכם הגרעין, אך לא סיפקו את הסחורה.

      אלא שההפגנות התפשטו והקריאות החלו להיות לא רק נגד רוחאני אלא גם נגד המנהיג העליון עלי חמינאי, וכאן זאת כבר אופרה אחרת לגמרי. קריאות נגד חמינאי הן סיכון ענק ויש, מעטים אמנם, שמוכנים לקחת אותו. כרגע יש ברחובות שילוב של מפגינים עם סדרי יום שונים ומטרות שונות. זה מגדיל את מספר המפגינים, אך מקטין את האפקטיביות ואת מידת הרדיקליות של העימות עם השלטון.

      המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, נובמבר 2017 (רויטרס)
      מעטים מוכנים לקחת את הסיכון שביציאה נגדו. חמינאי (צילום: רויטרס)

      לפי צימט, "ברור לחלוטין שיש באיראן גרעין קשה של תומכי משטר, שמתייצב להפגנות בעדו ולתפילות יום השישי במסגדים, ולא, כפי שלפעמים טוענים, כי 'משלמים להם'. חלקם עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות וחלקם מפני שהם תלויים בצורה כזאת או אחרת במשטר, למשל אם הם מועסקים במגזר הממשלתי או נהנים ממערך התמיכה הסוציאלית הממשלתית".

      "בנוסף", המשיך, "יש גרעין קשה של מתנגדי משטר שאותם אנחנו רואים באירועים חריגים כמו הפגנות, ופחות בעת שגרה, שקוראים סיסמאות המאתגרות לא רק את מדיניות המשטר - אלא את עצם קיומו - 'מוות לחמינאי', 'לא רוצים את שלטון אנשי הדת'. יש גם את כל האזרחים 'הפשוטים' שקמים בבוקר, לא בהכרח מרוצים מהמצב, אבל גם לא יעשו דבר משמעותי כדי לחולל שינוי אלים ואולי גם חושבים ששינוי אלים ומהפכני לא יוביל בהכרח למשהו טוב יותר".

      נשיא איראן חסן רוחאני בעצרת הכללית של האו"ם, 20 בספטמבר 2017 (רויטרס)
      הבטיח פריחה כלכלית אחרי הסכם הגרעין. רוחאני (צילום: רויטרס)

      "כמה בדיוק נכללים באותו הגרעין הקשה בעד המשטר, כמה בגרעין הקשה נגדו וכמה ב'קולות צפים' שיכולים להצטרף למחאה כזו או אחרת, לקטר, לפרסם פוסטים זועמים בפייסבוק - אך לא לצאת נגד המשטר ולקרוא להפלתו? קשה מאוד לדעת", הסביר צימט. "שנים של מעקב אחרי המתרחש באיראן גורמים לי להניח שחלק ניכר בציבור האיראני היה מעוניין במציאות שונה, אבל גם חלק ניכר ממנו מעדיף שיפור כלכלי ויציבות פוליטית על פני שינוי מהפכני שאף אחד לא יודיע לאן הוא יוביל".

      אפשר לירות במפגינים, אבל עדיף להאשים אותם בהתערבות זרה

      המשטר הוציא את המפגינים שלו לרחובות. זה תוכנן מראש: מדי שנה מתקיימות בתאריך זה הפגנות לציון את יום השנה לסיום המחאה הירוקה, שכונתה גם "מחאת הטוויטר", שבה סטודנטים זעמו על גניבת בחירות ומחאתם דוכאה בברוטליות על ידי המשטר - ולא, הם לא רואים את האירוניה.

      אלפים השתתפו בעצרות תמיכה מסורתיות במשטר ברחבי איראן (רויטרס , צילום: רויטרס)
      לא בהכרח אנשים ש"שילמו להם". עצרת התמיכה המסורתית במשטר (צילום: רויטרס)

      אמש הגיעה המחאה לטהראן, זה בהחלט משמעותי. ההפגנה היא לא רק של אזרחים שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות חולצה ושמחיר הביצים שלהם הוכפל בתוך שבוע, ומצד שני רואים איך המשטר מוציא כספים על הרפתקאות בסוריה ובתימן, ואיך משמרות המהפכה מתעשרות בגלל שליטתן בכלכלה. הם ישמחו להפלת השלטון, אבל אין להם אפשרות מעשית לכך. בניגוד לתוניסיה או למצרים, או לברית המועצות של גורבצ'וב, המשטר האיראני מסרב לקרוס. אנשיו מוכנים בהחלט לפתוח באש לעבר מפגינים או לפצח במידת הצורך גולגולות, אך הם יעדיפו שלא.

      תמיד ניתן לספר לעם שהשטן הגדול וסגנו השטן הקטן, כלומר ארצות הברית וישראל, מנסים להפיל את השלטון ועומדים מאחורי המפגינים. וזה עובד. באיראן, כמו במדינות אחרות, תמיד העם מתאחד סביב מנהיגיו למול התערבות מבחוץ, בין אם אמיתית ובין אם מדומה. ולכן כשנשיא ארצות הברית מאיים על איראן, זה משחק לידיהם. לא ששתיקה טובה יותר כמובן. האיראנים זוכרים היטב את התערבותו של ה-CIAלהפלת ראש הממשלה מוסאדק, והם לא ששים להיחשב לבוגדים, לכלי שרת בידי המפרץ הפרסי או לתומכי ערב הסעודית וישראל, אויבותיה של איראן. בהחלט ניתן לתמוך באופוזיציה האיראנית, אך יש לעשות זאת בעדינות ובחכמה.

      עצרת תמיכה בממשלה בקזבין, איראן. 30 בדצמבר 2017 (מערכת וואלה! NEWS)
      העם מתאחד מאחורי מנהיגיו למול התערבות זרה, אמיתית או מדומה. עצרת תמיכה במשטר

      בשלב זה נראה כי ההפגנות תחת שליטה. כמות המפגינים קטנה, והם מפוזרים בערים שונות, מוחים מסיבות שונות וחלקם אף לא מבקשים להחליף את השלטון, אלא להשמיע את מצוקותיהם ולקבל סיוע. השלטון לא מרגיש צורך בשלב זה להפעיל את מיליציית הבסיג' האימתנית מול המפגינים. עם זאת, הבסיג' נמצאים בכוננות, וכמוהו גם משמרות המהפכה והצבא. הלחץ קיים - הם אכן הופתעו מאותן הפגנות. על אף הרומנטיקה שבמחשבה שהסטודנטים והפועלים יפילו את שלטון הדיכוי שרובם היו ככל הנראה שמחים בנפילתו - זה ככל הנראה לא הולך לקרות כעת. בעתיד הרחוק יותר, ייתכן מאוד.

      הפגנות נגד המשטר באיראן (רויטרס)
      הפגנות נגד המשטר בטהראן (צילום: רויטרס)
      מחאות על יוקר המחיה באיראן מול האוניברסיטה של טהראן 30 בדצמבר 2017 (רויטרס)
      הפגנות נגד המשטר בטהראן (צילום: רויטרס)
      מחאות על יוקר המחיה באיראן מול האוניברסיטה של טהראן 30 בדצמבר 2017 (רויטרס)
      הפגנות נגד המשטר בטהראן (צילום: רויטרס)