"חג מולד שמח, מגי תאצ'ר", כתב אלטון ג'ון באחד השירים מהמחזמר בילי אליוט, והוסיף בחינניות: "אנחנו שמחים עכשיו, מכיוון שכל יום שעובר מקרב אותנו יותר למותך". אלטון ג'ון לא היה היחיד להסית. מוריסי, שבעצמו התפקע מרוב חיבה כלפי אשת הברזל, שר את "מרגרט על הגיליוטינה". אפשר למצוא יותר מגרסה אחת של השיר "דינג דונג, המכשפה מתה" מ"הקוסם מארץ עוץ", כשאת תפקיד מכשפת המזרח המרשעת מגלמת לא אחרת מאותה מגי תאצ'ר.
עמית סגל כתב השבוע בפייסבוק שבארץ כבר הייתה נפתחת חקירה נגד אלטון ג'ון - וצדק. הוא גם צדק כשכתב שהשיח הפוליטי בישראל הוא "מנומס, מכובד ועדין לאין שיעור" מאשר במדינות אחרות, אלא שזה לא העניין. הבעיה תמיד הייתה רחבה יותר מנימוס או מעדינות. אבל עמית סגל בסך הכול עונה לשמאל, שבשנים האחרונות לקח על עצמו את תפקידה של כוהנת הנימוסים וההליכות חנה בבלי, במקום לדבר על התמונה הגדולה.
הגיליוטינה הבלתי נמנעת בשדרות רוטשילד הגיעה אחרי שנים אחדות של דיון ציבורי על המושג המאוס ביותר של ימינו אחרי פייק ניוז, הלוא הוא "הסתה". אין ימני שחש פגיעה בבטחונו האישי מאז שהתקשורת חגגה על אותו מיצג מיותר וחסר טקט שהונף בהפגנה נגד השחיתות, וברור לכולם שהמטרה העיקרית במסיבת הגינויים הזאת היא לעשות "דווקא" לשמאל, על ידי שימוש באותה מילה שהוא החדיר לשיח הציבורי על מנת להתגונן מפני האש שנורית לעברו.
אלא שכאן הייתה הטעות של השמאל: להתמקד ב"הסתה", כלומר רק בקריאות לאלימות, גלויות כמרומזות, ולא בעולם הערכים ההרסני שמאחורי אותה הסתה. כשהדיון הוא רק על צורת ההתנסחות של כמה ימנים קולניים, היה זה רק עניין של זמן עד שיצוץ איזה טמבל שמאלני עם שלט בצורת גיליוטינה.
ולכן עמית סגל צודק כשהוא כותב שהוא לא מתרגש מאותו שלט. מהאופן שבו השמאל מנהל את השיח על ההסתה נגדו, אפשר בטעות לחשוב שהבעיה של מדינת ישראל היא גסות רוח. כאילו אם רק הלאומנות והגזענות היו מעונבות יותר, נעימות לאוזן, היינו יכולים לישון בשקט. "מותר להביע דעה, אבל צריך לשמור על שיח מכבד", הסבירו לנו מדריכי תנועות הנוער הלאומיים, הלא הם חברי הכנסת מהאופוזיציה.
זוהי אותה הגישה הטיפשית שמובילה את ח"כ רויטל סויד מהמחנה הציוני, מי שמקדישה את הקדנציה הנוכחית שלה בכנסת לניסיון לצנזר את פייסבוק באמצעות קנס לרשתות חברתיות שלא יסירו הסתה. כך, שנאת השמאל עוד תמשיך לבעור באש יוקדת, אבל לפחות הטוקבקים יהיו פחות מפורשים. ח"כ סויד לא הראשונה וכנראה לא האחרונה להבחין בהלך הרוח המסוכן שרבים מאיתנו מרגישים, ולזהות אותו בטעות כבעיה של "שיח מכבד".
מכל הדיון הזה על צורה במקום על תוכן, לא יכולתי שלא להיזכר בימי הזיכרון לרצח רבין בבית הספר, שעוד כתלמיד הפריעה לי ההתנהלות בהם. מעבר לכך שבמרבית הזמן הם התמקדו בביוגרפיה הלא רלוונטית של אבי האומה בן-יקיר-לי-יצחק, בן האלים אדום השיער, אשר נלקח מאיתנו בטרם עת כשהוא רק בן 73; הבעיה היא שכשעוד איכשהו הגיעו לחלק החינוכי ובעל המשמעות של אותם ימי זיכרון, הם נסובו כולם סביב השיח המשעמם והטרחני על "גבולות חופש הביטוי". שיעורים, הרצאות, פעילויות וסדנאות הוקדשו כולם להחדרת המנטרה הלעוסה, שכל דעה היא לגיטימית, כל עוד אין בה קריאה לאלימות. כאילו הבעיה באווירה הציבורית לפני רצח רבין הייתה רק צורת ההגשה של התעמולה נגדו, ולא היסודות האידיאולוגיים שהניעו אותה: לאומנות, גזענות, והאמונה החולנית שהאדמה חשובה מן האדם.
יש הסתה נגד שמאלנים. היא מסוכנת, מתועבת, ובוודאי שצריך להילחם בה מלחמת חורמה. אלא שההסתה היא רק תופעת לוואי של התרחקות החברה הישראלית מערכים דמוקרטיים וליברליים והתזוזה שלה ימינה, או יותר נכון לעבר משהו שהוא לא בדיוק ימין. יותר מאשר זיקה דתית לארץ ישראל השלמה או גישה כלכלית קפיטליסטית, יש באווירה הציבורית בוז כלפי כל מה שמריח מהומניזם, מזכויות אדם, מקבלת האחר, מערכי החירות ומהשוויון גם יחד. אלה הם תהליכים שמאחוריהם עומדים אנשים ששמו לעצמם מטרה לעשות דה-לגיטימציה למושג הכללי, האמורפי, החשוב כל כך לחברה מודרנית וחפצת חיים, שנקרא "שמאל".
צריך לקעקע את ההסתה, אבל בעיקר לקעקע את האידיאולוגיה המסוכנת שעומדת מאחוריה, שבשמה ולא בשם שום דבר אחר החליט יגאל עמיר לרצוח את רבין; לולא אותה אידיאולוגיה, לא היו עוזרים גם אלף שירים של אלטון ג'ון.
הכותב הינו עורך בדסק החדשות של וואלה! NEWS