סיסי מחבק את פוטין: אחרי שארה"ב נטשה, רוסיה מתבססת שוב במצרים

כשמדינות המערב נתנו כתף קרה לעבד אל-פאתח א-סיסי אחרי ההפיכה ביולי 2013, שבה הרג מאות מאנשי "האחים המוסלמים", היה זה ולדימיר פוטין שאימץ אותו בברכה לחקו כשהגיע לביקור רשמי בקהיר בתחילת 2015. כשהממשל האמריקני תחת ברק אובמה התרחק והסתייג, הקרמלין היה שם כדי להעניק לגיטימציה למשטר הכמו-צבאי של הגנרל לשעבר, שמחק את זכר מהפכת כיכר תחריר.

שנתיים לאחר מכן, שב פוטין לביקור נוסף, כשהוא קוצר את פירות ההשקעה עם הידוק היחסים בין מוסקבה לקהיר לרמה המזכירה את זו של המלחמה הקרה, עד להחלטתו של השליט דאז אנוואר סאדאת לערוק מהגוש המזרחי אל המערב. הממשל הנוכחי בוושינגטון אמנם אינו בררן כמו קודמו ביחס למשטרים מפרי זכויות אדם, אך א-סיסי לא יהיה זה שיעצור את פוטין ויזרוק אותו לטובת דונלד טראמפ הלא יציב. פוטין וא-סיסי זקוקים זה לזה.

לקריאה נוספת בנושא
שנה למבצע הרוסי ששינה את כללי המשחק בסוריה - והנציח את המלחמה

אחרי שאיבדה את השפעתה על לוב עם מותו של מועמר קדאפי ושל משטרו ב-2011, במה שלדבריה הייתה מלכודת של נאט"ו, השכילה רוסיה לנצל את הוואקום המחודש שנוצר עם הידלדלות השפעתה של ארצות הברית והשינויים התכופים בבריתות ובאינטרסים האזוריים. לצד הצלתו הישירה של המשטר הסורי, שהקנתה לו השפעה עצומה על המתרחש באזור, מצא פוטין מנהיג מדינה נוספת שדרכה הוא יכול להקרין את כוחה של רוסיה ולצבור עוד נכסים אסטרטגיים.

תעשיית הנשק, הענף שאולי נהנה יותר מכל משלטונו רדוף ההרפתקות הצבאיות של פוטין, הרוויחה עוד עסקאות נשק גדולות, עם מכירת עשרות מטוסי קרב ומסוקי קרב לצבא המשתדרג של מצרים, שאחרי ישראל, זוכה לסיוע האמריקני הנרחב ביותר במזרח התיכון. בנוסף לכך, חברת האנרגיה הממשלתית רוסטם התכבדה בזכויות להקים את תחנת הכוח הגרעינית הראשונה במצרים, הרעבה לאנרגיה ותלויה בנפט של ערב הסעודית, בעלות של 21 מיליארד דולר.

גם הפיגוע של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) במטוס הרוסי שהמריא משארם א-שייח בחצי האי סיני לפני שנתיים לא הרס את שיקום היחסים, אולי אף הפך אותם לתלותיים יותר מבחינת מצרים. ענף התיירות החיוני להישרדות הכלכלה המצרית ספג מכה כואבת לאחר שמוסקבה החליטה על השעיית הטיסות אל מצרים כאמצעי זהירות, ומאז עמלו הצדדים על נקיטת אמצעי אבטחה משופרים - עד שבסופו של דבר התקבלה ביום שישי האחרון ההחלטה על חידוש הטיסות, בהמשך לסיכומים בין פוטין לא-סיסי.

חלקו הדרומי של סיני הוא יעד חביב על התייר הרוסי המחפש לברוח מהכפור במולדתו, וזרם מחודש של תיירים הוא בשורה של ממש עבור התעשייה המקומית והמקרטעת בימים שבהם דאעש עושה שפטים בכוחות הביטחון ובמיעוטים השונים בצפון חצי האי. א-סיסי, המחפש לגיטימציה למשטרו המאכזב מהבחינה הביטחונית והכלכלית, יכול להציג זאת כהישג לקראת הבחירות הלא חופשיות בעליל שיתקיימו באפריל.

מה יקבל פוטין, שבעצמו זקוק לאחוזי תמיכה גבוהים בבחירות הדמה שייערכו במרץ, לא הוכרז בפומבי. ואולם, ייתכן שהפרס יהיה אור ירוק לנוכחות צבאית רוסית כזו או אחרת במצרים. בחודש שעבר, פרסמה ממשלת רוסיה מזכר הבנות עם מצרים, שלפיו שתי המדינות יפתחו את מרחביהן האוויריים זו עבור זו. המזכר לא צוין במהלך הפגישה, סביר שבשל רגישות הנושא, אך גמול הגיוני על ההשקעה הרוסית הוא מתן היתר לכוחות רוסיים מסוימים להתמקם בשטחה של מצרים.

זה לא אמור להפתיע איש. בשנה החולפת דווח על הצבת כוחות רוסיים בבסיס סידי בראני, שנמצא לא הרחק מגבול לוב, במטרה לסייע לכוחותיו של המקביל הלובי של א-סיסי, גנרל חליפה חפתר. חפתר היה בכיר במשטרו של קדאפי, ערק ממנו וחזר ללוב אחרי נפילת הקולונל. ברקע הכאוס בלוב, שהפכה לכר פורה למיליציות חמושות ולארגוני טרור אסלאמיים, הוא נתפס כדמות סמכותית שבכוחה להשליט סדר במדינה הדלילה בתושבים אך עמוסה במרחבים עצומים, שהופכים לנתיב להברחות לוחמים, נשק ופליטים.

חפתר נפגש בשנתיים האחרונות כמה פעמים עם גורמים רוסיים בכירים, שקוראים לשקול את הסרת אמברגו הנשק על לוב במטרה לאפשר לצבא של הגנרל להתחמש ולהצטייד היטב למאבק בגורמי טרור. אם אכן יצליח להשתלט מחדש על שטחים אסטרטגיים נוספים באנרכיה הלובית, גם על חשבון ממשלת ההסכמה החלשה שהוקמה בתיווך האו"ם ושולטת רק בטריפולי, יזכה פוטין במנהיג מדינה נאמן נוסף באזור.

החיבוק החם של פוטין למנהיגים הסמכותניים באזור לא ניתן רק בצפון אפריקה. באותו יום של פגישתו עם א-סיסי, הוא הגיע קודם לכן במפתיע לביקור בבסיס הרוסי בחמימים, במעין סיבוב ניצחון אחרי קריסתו הכמעט מוחלטת של דאעש. מתיעוד הביקור אפשר היה לחוש כי סוריה היא פרובינציה רוסית רחוקה, כשהמושל בשאר אסד מודה לפטרונו על כך שהותיר אותו בתפקיד.

היום העמוס של פוטין הפעלתן הסתיים בפגישה נוספת עם נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, שעד לפני שנה וחצי היה מסוכסך עמו בעקבות תקרית הפלת המטוס הרוסי בסוריה. מים רבים עברו מאז בפרת והחידקל, וארדואן הסתגל לבעל הבית החדש באזור חרף סלידתו מאסד ותמיכתו באופוזיציה ובארגונים אסלאמיים קיצוניים שנכתשו על ידי חיל האוויר הרוסי.

ההתקרבות של ארדואן וא-סיסי לפוטין קיבלה חיזוק משמעותי עם ההחלטה של טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל. בעוד מי שמתיימרת להנהיג את העולם הסוני - ערב הסעודית - שמרה על טון יחסית מתון בעקבות ההכרזה, ארדואן מוביל את הקו הלוחמני והמתלהם ואילו א-סיסי קידם הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם שנבלמה בווטו אמריקני, שהעמיק את בידודה של וושינגטון.

ריאד, הזקוקה לוושינגטון במאבקה האזורי מול טהראן, לא שברה את הכלים בעקבות ההחלטה השנויה במחלוקת של טראמפ, אך התנגדותה של מוסקבה להכרה קיבצה סביבה את מדינות האזור המחפשות מעצמה חדשה שתשמור על האינטרסים שלהן גם אם היא בעלת ברית של חלק מהיריבות שלהן, כמו במקרה של רוסיה ושל איראן.

טראמפ אמנם אינו תולה את התמיכה והסיוע שהוא מגיש למצרים ולטורקיה בשמירה על זכויות אדם כמו אובמה, אך הוא אינו מסתיר שהוא קודם כל דואג לאינטרסים האמריקניים ולאינטרסים האישיים שלו, כמו מימוש הבטחות בחירות. כמו שכבר למדו הכורדים בעיראק וילמדו הכורדים בסוריה בקרוב, ארצות הברית לא מתכוונת להתערב כל עוד אין זה נוגע לסכנה לביטחונה שלה, גם אם מדובר בבעלי ברית נאמנים שלחמו עמה כתף אל כתף.

היחסים הבינלאומיים מתעבים ואקום, ולכן פוטין עט על כל פיסה שמותירה אחריה ארצות הברית, במיוחד באזור כה אסטרטגי. א-סיסי, שכלכלתו מונשמת על ידי ערב הסעודית, זקוק למשענת נוספת שתפיג את החשש שכל התבטאות ניטרלית ביחס לאסד או איראן תוביל לחנק כלכלי בשל סגירת הברז הסעודי, כפי שקרה בשנה שעברה. הצורך ההדדי הזה חיבר מחדש בין שתי בעלות הברית,