ככל שהרשות המקומית חלשה יותר, כך ההוצאה על כל מטופל בשירותי הרווחה שבה נמוכה יותר כך עולה ממחקר של מרכז טאוב הבוחן את הפערים בתקצוב שירותי רווחה של הרשויות המקומיות. מהממצאים עולה כי הפער בין הרשויות החזקות והחלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים לרשויות מהאשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, לעומת כ-5,400 שקלים ליתר הרשויות. בימים אלה נבחנת עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד שיטת המימון של הרשויות המקומיות בטענה שאינה שוויונית.
המחקר שביצעו פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בליך ממרכז טאוב כולל בדיקה מקיפה של 253 רשויות מקומיות בישראל - יהודיות, חרדיות וערביות, בכל קשת הדירוג החברתי-כלכלי. נכון להיום יש בישראל כ-465 אלף משפחות המטופלות על ידי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות. שירותים אלה ממומנים בשיטת ה"מצ'ינג": עבור כל שקל שהרשות משקיעה, משקיע משרד העבודה והרווחה שלושה שקלים. כך, 75% מתקציב הרווחה ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה והיתר על ידי הרשויות המקומיות.
הממצאים הבולטים של הדוח מראים כי ההוצאה הממוצעת על רווחה היא 11% ברשויות המשויכות לאשכול חברתי-כלכלי נמוך, לעומת 6% באשכולות הגבוהים. זאת מפני שככל שהרשויות משויכת לאשכול חברתי-כלכלי נמוך יותר, צרכי הרווחה של התושבים רבים יותר - והיא נדרשת להקצות חלק גדול יותר מהתקציב לנושאי הרווחה. עם זאת, הנתונים מראים כי סכום ההוצאה הכוללת על מטופל בשירותי הרווחה דווקא קטן יותר ככל שהרשות חלשה. כך, דווקא עבור תושבים הזקוקים לסיוע יותר מכל ומתגוררים ביישובים באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, מוקצים פחות משאבים. מגמה זו עשויה להוסיף על אי השוויון החברתי הקיים גם כך בחברה הישראלית.
ההוצאה הממוצעת על רווחה בערים החזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה ("פורום ה-15") היא 9,095 שקלים למטופל, ואילו ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד. ברשויות חרדיות, המדורגות באשכולות נמוכים, ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, לעומת 7,318 שקלים ביתר הרשויות היהודיות.
בין ההסברים שעולים בדוח מרכז טאוב לפערים נמצאים הסכומים הלא שוויוניים שמקצה משרד העבודה והרווחה, ובנוסף תוספת תקצוב עצמי ברשויות עשירות.
האחריות על טיפול ברווחתם של יחידים, משפחות וקהילות מוטלת על הרשות המקומית, ואילו מקור המימון העיקרי הוא משרד העבודה והרווחה. מעל ארבעה מיליארד שקלים מתקציב משרד העבודה והרווחה (שעמד על כ-5.5 מיליארד שקלים בשנת 2014, ד"י), הוקצו למימון פעילות הרווחה של הרשויות המקומיות. חלוקת התקציב מבוססת על נוסחאות המחושבות מדי שנה לפי כמה קריטריונים, בהם מספר התיקים המטופלים, סוג היישוב וגודלו, מצבו החברתי-כלכלי ועקרונות נוספים שאינם שקופים לציבור. במהלך שנת התקציב, המשרד יכול לשנות את התקציב בהתאם לצרכים חדשים או לנכונות של הרשויות להשלים את חלקן במימון. הרשויות רשאיות להרחיב את אספקת השירותים גם באמצעות מימון ממקור עצמאי, כמו קרנות פילנתרופיה או כספי מיסים.
קשה לקבוע מהנתונים באיזו מידה יכולת המימון העצמי משפיעה על גובה התקציב של הרשויות המקומיות לרווחה. רוב רובן - 92% מהן, מממשות את מלוא התקציב שנקבע להן בתחילת השנה ואף מקבלות תוספת. מבין 20 הרשויות שאינן מממשות את התקציב, רק שמונה מדורגת באשכול חברתי-כלכלי נמוך. נראה כי הסיבה לכך היא חוסר יכולתן להשלים את המימון הנדרש מהן על פי שיטת ה"מצ'ינג". 12 הרשויות האחרות מדורגות דווקא באשכול חברתי-כלכלי גבוה, ונראה כי במקרים אלה אין להן צורך במלוא הסכום על מנת לספק שירותי רווחה.
משמעות הנתונים היא שמרבית הרשויות דווקא הצליחו לעמוד במימון הנדרש מהן לשם קבלת ההקצאה, ואף יכלו לממן את חלקן בתקציב נוסף. עם זאת, בהחלט ייתכן כי רשויות בעלות משאבים מועטים מבקשות מראש הקצאה קטנה יותר כדי להימנע מהשלמת המימון במהלך השנה.
מממצאי המחקר עולה כי הרשויות שלרשותן המקורות המעטים ביותר מבקשות מראש הקצאה נמוכה יחסית, מחשש שלא יוכלו לממן את חלקן. בנתונים ניכר שהסכום ההתחלתי הממוצע שמקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות, ובפרט לרשויות הערביות, נמוך יותר. זאת, בעיקר בשל הבדלים במסגרות הטיפול שהרשויות מפנות אליהן.
עובדים במשרד העבודה והרווחה מעידים כי בקשתן של חלק מהרשויות להקצאות נמוכות ממה שהן צריכות עלולה להיות קשורה להימנעות מטיפול במסגרות חוץ-ביתיות, עקב קושי במימון. מוסדות המעניקים למטופלים שירותי מגורים מחוץ לבתים נחשבים לרכיב יקר במיוחד בעלויות הרווחה, וההנחה היא כי רשויות חלשות עלולות לבקש עבור חלק מהמטופלים מסגרת קהילתית ולא חוץ-ביתית בשל העלות - גם אם היא נחשבת לטיפול פחות טוב עבורם.
הסבר שני שבדקו חוקרי מרכז טאוב בנוגע לפערים בין הרשויות המקומיות מתמקד בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה. לפי מדיניות המשרד, בהקצאת המשאבים ניתנת עדיפות ליישובים חלשים שיש בהם ריכוז גבוה של בעלי נזקקות. למרות ההחלטה, ניכר פער בתקציב דווקא לרעת הרשויות החלשות. לאחר ההתאמות לצרכי הרשויות ולניצול התקציב, הפער אף גדל: 3,630 שקלים בממוצע עבור כל מטופל באשכולות הנמוכים ו-6,078 ביתר הרשויות. הפערים בולטים גם על פי הרכב דמוגרפי: 2,682 שקלים בממוצע ביישובים הערביים לעומת 5,483 ביישובים היהודיים. ביישובים החרדיים וביישובי "פורום ה-15", הסכומים גבוהים יותר.
הסבר נוסף לפערי תקציב הרווחה בין הרשויות הוא יכולתן להוסיף לתקציב סכום גבוה מהנדרש. כאמור, על פי שיטת ה"מצ'ינג" הרשויות אמורות לממן 25% מהוצאות הרווחה של היישוב. במחקר נמצא כי כמעט כל היישובים מוסיפים מעבר לסכום המתבקש, אולם יישובים עשירים נוטים להוסיף משאבים רבים יותר מיישובים עניים: שיעור ההוצאה העצמית מסך ההוצאה על רווחה עומד על 30% בממוצע ברשויות ערביות, 36% בממוצע ברשויות ב"פורום ה-15" ו-37% בממוצע ברשויות חרדיות (אף שהן משתייכות לאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים יותר). תוספות אלה מביאות לכך שבהוצאה הכוללת למטופל, הפערים גדולים יותר אף משנראו בהקצאה התקציבית של משרד העבודה והרווחה.
סמנכ"ל עמותת ידיד רן מלמד מסר כי "הנתונים מעידים על כך שצריך ליצור שוויון בחלוקת המשאבים לפי הנצרך ולא בהכרח לפי המצרך. על משרד הרווחה לדאוג כי התקציבים שיועברו יתאימו לצרכי התושבים ולא בהכרח למצב הסוציואקונומי של היישוב בו הם מתגוררים". לדבריו, "הגיע הזמן לחוקק את חוק סל שירותי רווחה שיכלול את השירותים להם זכאי כל אזרח ללא תלות במקום מגוריו".