צ'רלס מנסון התפגר השבוע בגיל 83. זו ההגדרה ואין בלתה. התפגר. הבן זונה האריך ימים. העבריין הקטן, גורו הרשע, אבי משפחת מנסון הרצחנית הפך עם השנים לאייקון של רוע. האנטיקרייסט עם צלב הקרס המקועקע על העין השלישית היה לפרקים הנבל הפופולרי במערבון הבלתי נגמר של אמריקה. מנסון היה רוע מזוקק ומיוחצן שחצה את קו חמש עשרה דקות תהילה שקבע אנדי וורהול. הכריזמה הפסיכוטית הילכה קסם על רבים שצללו מהופנטים וממוגנטים לתוך עין התהום השחורה כפי שהזהיר ניטשה מאה שנה קודם לכן.
קחו לכם כרוניקה של אסוציאציות סיקסטיז. מפרץ החזירים, המלחמה הקרה, צ'ה גווארה, ווייטנאם. התנועה לשוויון זכויות, "יש לי חלום", קיץ אהבה בפארק אשבורי סן פרנסיסקו. היפים, מלאכי גיהינום ובוב דילן. סטודנטים מפגינים, גז מדמיע, המשמר הלאומי. האנוי, אל אס די, חיפושיות. רצח קנדי, רצח קינג, רצח קנדי. אם נרדד את הזיכרונות לכדי עיסה כוללנית, נמצא נרטיב. תרבות חדשה נולדה. תרבות הנגד. צעירים יפים שוחרי מטרות נעלות, אהבה חופשית ומוזיקה מצוינת מול ממסד ישן, מאובן, שמרני ואלים עם מוזיקה מחורבנת. הטובים נגד הרעים. שוחרי השלום מול חזירי המלחמה. אבל אז בא מנסון בקיץ 69' וטרק את הדלת על האצבעות של שנות השישים.
קיץ 69 היה קיץ משמעותי למרות שנולדתי שנה אחריו. אפולו 11 נחתה על הירח, וודסטוק ומשפחת מנסון. הכל אירע בקיץ אחד בהפרש של ארבעה שבועות. מהצד המואר, צעד קטן לאדם וגדול לאנושות, מהצד האפל, שנות השישים הסתיימו בטבח של היפים מסוממים וקטלניים. חלאות המין האנושי שבכפות ידיים מגואלות בדם רשמו במקום הטבח "הלטר סקלטר", שיר מהאלבום הלבן של הביטלס ממנו שאב מנסון בעיוות מוחלט, את ההשראה לזוועה, למלחמה בין שחורים ללבנים שבסופה הגזע הלבן יושמד ומנסון ישלוט. הרי לפניכם כיצד תנועת הנגד הצמיחה תופעה מעוותת ומופרעת.
ההשראה לזוועה: Helter Skelter של הביטלס
שבועיים וחצי אחרי שהאדם הראשון נחת על הירח, בשמונה באוגוסט 1969 אבדו מזוודותיו של הסופר היהודי, פולני אמריקאי יז'י קושינסקי ("הציפור הצבועה", "להיות שם", "תא הטייס" ועוד) בנמל התעופה בניו יורק. קושינסקי רתח וקפץ אגרופים בזעם מול חוסר היעילות האטומה של מחלקת אבדות ומציאות. אח"כ מילא טפסים ביורוקרטים שכדרכם של טפסים כאלו בארה"ב הם ארוכים, מסובכים ומפותלים כמו רומן בסגנון זרם התודעה שרק מוח אפל ומשמים בו זמנית יכול לרקוח. התוצאה, קושינסקי ורעייתו פספסו את טיסת ההמשך ללוס אנג'לס אליה טסו בכדי להתארח בוילה של שרון טייט ההרה ובעלה רומן פולנסקי, חברו של קושינסקי.
לילה למחרת, בתשעה באוגוסט, פלשה "משפחת מנסון" לביתה של שרון טייט וביצעה טבח פולחני מזוויע. על הקירות מרחו בדם "חזירונים". אקורד סיום עצוב לשנות השישים. מנסון, פסיכופת חולני שקיבץ סביבו עדר מעריצים רפי שכל שגמעו בצמא את ההזיות האפוקליפטיות שלו והפרוורסיות הרצחניות שלח את אנשיו לחולל את "הקסם", ליצור את מלחמת הגזעים המיוחלת.
במשך שני לילות באוגוסט 1969, רצחה המשפחה שבעה בני אדם בדרכים מזוויעות. סוזן אטקינס למשל דקרה את טייט שהייתה בחודש השמיני של הריונה והתחננה על חייה וחיי התינוק, היא טעמה מדמה והשתמשה בו כדי לכתוב על דלת הכניסה של הבית "חזירים". פטרישיה קרנווינקל העידה כי רדפה אחר אביגיל אן פולג'ר, יורשת אימפריית הקפה "פולג'ר". "נאבקנו על הדשא ואני זוכרת שדקרתי אותה, דקרתי ודקרתי". התמונות מהזירה מזעזעות ומעידות כי המין האנושי בין אם הוא נולד בקליפורניה, קייב, מינכן או רמאללה, מסוגל למעשים המחליאים ביותר. מנסון וחבורתו לא שונים, הם רק היו יותר מפורסמים.
מנסון תכנן להמשיך במסע הרצח, הפנטזיות האלימות שלו כללו למשל את התשוקה לפשוט את עורו של פרנק סינטרה בעודו בחיים ובו בזמן לנגן את תקליטיו של האחרון. מעורו של סינטרה, תכנן מנסון לתפור פוף.
קושינסקי, ששרד כילד יהודי בפולין את השואה, ניצל מהטבח, אך התאבד ב-1991, כשהיה בן 57, חולה ומותש מהאשמות בגנבה ספרותית. מנת יתר של ברביטורטים - תרופת הרגעה ושינה. הוא הותיר אחריו פתק. "אני הולך להרדים את עצמי למשך זמן ארוך מהרגיל. קראו לכך נצח".
אבל ב-69', קושינסקי היה אסיר תודה לגורל. לשניות של חוסר תשומת לב ששלחו את המזוודות שלו לעיר אחרת. במהלך השנים הוא שב וחזר לספר את הסיפור. היו שטענו, כי קושינסקי, סופר שכוכבו דרך וצלל, לא מעט בשל אותן האשמות בזיוף הביוגרפיה ופלגיאט, בדה את סיפור המזוודות. אנחנו נאמין לו, ולו לצורך הקישוט הברוקי להיסטוריה.
כמה זמן לוקחת שגגה של שליחת מזוודות ליעד אחר? מספר שניות של חוסר תשומת לב מצד הסבל.
שבועיים קודם לכן, הפרידו רק 40 שניות בין הצלחה פנומנלית של תוכנית החלל האמריקאית לבין קטסטרופה. ארבעים שניות שהפרידו בין תחושת התעלות מרוממת נפש של המין האנושי כולו לבין מפח נפש ודכדוך קולקטיבי. בשל תקלת מחשבים מוקדמת, אפולו 11 התקשתה למצוא מקום לנחיתה. לצוות נותרו 40 שניות לבצע נחיתה, אחרת החללית הייתה מתרסקת על הירח. אמסטרונג הנחית ודיווח: "יוסטון, כאן בסיס שלווה, הנשר נחת". היתר היסטוריה.
מתוך שישה מיליארד אנשים בעולם, רק 12 דרכו על הירח וזכו להשקיף על הארץ ממרחק של מאות אלפי קילומטרים. רבים חשו שהחוויה שינתה אותם. ב-2009, לרגל חגיגות הארבעים לנחיתה ההיסטורית התראיין באז אולדרין לנשיונל ג'אוגרפיק וסיפר על "הבזקים מוזרים ולא מוסברים שחדרו לחללית, לקסדות ולמוח שלנו". לטענתו, גם ניל ארמסטרונג חש בנוכחות הזרה. "זו דוגמה להתנהגות החלקיקים שיש שם, בחלל - במסלול של האסטרונאוטים למאדים ולכל החלל החיצון. כשהם פוגעים לך במוח אתה מאבד תאי זיכרון. זה היה אחד הדברים המוזרים שראיתי".
ד"ר אדגר מיטשל, אסטרונאוט אפולו 14 מאמין בקיום חוצנים שביקרו בכדור הארץ. האסטרונאוט ג'ין קרנן שהשתתף בטיסה האחרונה לירח הפך מאתאיסט למאמין ברעיון של כוח גדול אחרי המסע בחלל. "אני מרגיש שהעולם הוא יותר מדי יפה מכדי להיות תאונה מקרית, חייב להיות משהו גדול מאיתנו", הסביר.
הטוב והרע, הין והיאנג, מקרה או תכנון?
אפשר להבין את האסטרונאוטים שחוו את הבריאה מקרוב, חוויה מוארת, הם דרכו על הירח. התקרבו אל האין סוף. אבל גם הרוע דורש הסבר, גם רוע שמתבסס על פרשנות מופרעת לביטלס למשל. ההשפעה הגדולה על מנסון, מוזיקאי כושל, הייתה האלבום הלבן של הביטלס ובמיוחד "הלטר סקלטר", שיר הפרוטו-מטאל הראשון בהיסטוריה או בשפה של הדיוטות שאינם מבקרי מוסיקה, שיר הרוק הכבד הראשון בהיסטוריה. "הלטר", נכתב והוקלט כשיר דאחקה וכתגובת נגד לראיון של גיטריסט "המי" פיט טאונסנד, שהתגאה שהלהקה שלו מנגנת את שיר הרוק הרועש ביותר. מקרתני רצה להוכיח ששלו יותר רועש. הלטר סקלטר הוא מתקן לונה פארק של נדנדה מעופפת, מילות השיר מתארות את החוויה.
אבל עבור מנסון וחבורותו זה היה אות סודי מהביטלס, הוראת הפעלה למלחמת גזעים. מנסון האמין שהאלבום הלבן היה מסר אישי מהביטלס אליו, אל ישו, כלומר מנסון, לקראת האפוקליפסה הקרבה בה תפרוץ מלחמת גזעים שבסופה יושמד הגזע הלבן למעט משפחת מנסון שתסתתר בעיר תת קרקעית במדבר. ואחרי שהשחורים חסרי היכולת, על פי מנסון הגזען, ייכשלו בניהול העולם, הם יקראו למנסון ומשפחתו לשלוט בעולם. כל החרא הזה, ערבוביה בין נבואות אפוקליפסה מספר יוחנן בברית החדשה, סיינטולוגיה, גזענות ופולחן אישיות פסיכוטי, נהגה בהשראת שיר דאחקה על מתקן לונה פארק ובסופו של דבר, הוציא לפועל משחטה.
"הציפורים נעלמו במורד השמים / כעת הענן האחרון התפוגג / ההר ואני יחד יושבים / עד שרק ההר יישאר". את השורה היפה הזו כתב במאה שמינית, המשורר הסיני לי פו, בשירו "ירח מעבר להרים". ואז, בליל שכרות שט לי פו בסירה על נהר הינגצה. הוא הביט בהשתקפות הלבנה בנהר, ומשום מה גמלה החלטה בלבו לתפוס את הירח. הוא טבע.
האנושות, לך תבין אותה.