סופו של רוצח: הנבל בעל צלב הקרס שזעזע את קיץ האהבה של אמריקה

שנות ה-60 היא התקופה של הנוסטלגיה האולטימטיבית, ואלו הנזכרים בתקופה סוערת זו נאנחים ועיניהם מצטעפות. הסיקסטיז הם זיכרון טוב בעיקר לאמריקנים או לבריטים שהיו בני 20 ומעלה אז, ולישראלים שקיבלו את מנת הנוסטלגיה הזו בדיעבד דרך שלל סרטים ולמכורי מוסיקה, שאז אכן היה המפץ הגדול שלה.

אלו מיתוסים בעיקר, כי מי שחוויית הסיקסטיז שלו היא, למשל, ביאפרה הגוועת ברעב, סין של מהפיכת התרבות, פראג הנכבשת בידי הצבא האדום, עיראק וסוריה שמפלגת הבעת' משתלטת עליהן - או אפילו מלחמה אין סופית בדלתת המקונג של וייטנאם – מן הסתם הנוסטלגיה שלו לתקופה פחותה.

זו הייתה התקופה שבה נפרצו הגבולות. כבר בשנות ה-50 פרץ הרוקנרול ועבר את גבולות המוסיקה לשחורים. מלחים אמריקנים הביאו את המוסיקה מעבר לים בתקליטים לנמל שפרק סחורות אמריקניות - ליברפול שבמערב אנגליה - שם שמעו את המוסיקה החדשה צעירים שהחלו להאריך את שערם, אבל עדיין, בעצת אמרגנם הופיעו בחליפות.

העולם ישתנה, איש לא תיאר לעצמו עד כמה עם הופעתה המסחרית של הגלולה למניעת הריון בשנת 1961. ועולם הערכים הבורגני, השלו והשמרן יסתחרר עם עצתו המפורסמת של טימותי לירי המרצה מהרווארד שהיה לגורו ה-LSD – תידלק, תתחבר, תנשור, בתרגום חופשי. התרבות התחלפה בתרבות הנגד, מרי פופינס וצלילי המוסיקה גרו בברודוויי יחד עם שיער, הביטלס והרולינג סטונס עם לואי ארמסטרונג.

חצאיות המיני מבריטניה השתלבו בפסטיבלי המוזיקה הענקיים, שבאופן מוזר היו תמונת הראי של וייטנאם. גם בחוות וודסטוק בצפון מדינת ניו יורק, גם בהואה שבווייטנאם שמעו צעירים אמריקנים מסוממים רוק מחאתי. והביטלס, שהחלו את דרכם כלהקת קאברים של מוסיקת רוק אמריקנית, ארבעה צעירים חביבים בחליפות הביאו את המוסיקה שלהם – שירים מופלאים, קולו של הדור. אבל לא אופטימיים עוד. לא כולם, בכל מקרה.

היה זה דור שחיפש את דרכו. צעירים שמרנים המזועזעים מסרבנות, פנתרים שחורים שאינם מבינים מדוע כפי שאמרו בצורה צינית – האדם הלבן שולח את האדם השחור כדי להילחם באדם הצהוב, וכשיחזרו יעלו באש את ערי אמריקה בתביעה לשיוויון; סטודנטים שמקבלים פטור משירות צבאי, היפים הנושרים מהחברה ומתרכזים במקדשיהם. לתוך המקום הזה והזמן הזה מגיע אחד מסמלי הסיקסטיז הגדולים - צ'רלס מילס מנסון, שמת השבוע בגיל 83.

הוא היה מבוגר, יחסית - בן 35 - כשאנשיו ביצעו את מעשי הרצח שהכניסו אותם לפנתיאון האמריקני של מעשי הזוועה והרוצחים הסדרתיים. הם לא היו בדיוק כנופיה, שהרי לא ביצעו מעשי שוד כדי להתפרנס. לא ממש קבוצת טרור – לא הייתה להם אידאולוגיה של ממש. הם היו כת – כמה נשמות אובדות שהעריצו את מנסון, שאפילו בצילומים מאותה תקופה רואים את עוצמת אישיותו. פסיכוטית, אבל קיימת.

הסיפור המקובל גורס שהוא קיבל השראה למעשיו
מהשיר "הלטר סקלטר" של הביטלס באלבום הלבן – הלטר סקלטר, בעברית פשוטה הפירוש הוא בלגן. והמילים – ובמיוחד המוסיקה הם אכן אי-סדר – משולב בכישרון של פול מקרתני המחבר והביטלס כולם כמבצעים. עם זאת, קשה להאמין ששיר אחד, יהיה אשר יהיה משנה אישיות של אדם. מנסון היה בעייתי, אם נתנסח בעדינות, עוד לפני יציאת האלבום הלבן לשוק ב-1968. אז הוא כבר היה בקומונה היפית בסן פרנסיסקו, שם אסף סביבו את חסידיו.

שירי סן פרנסיסקו של התקופה עדינים – "הבה נלך לסן פרנסיסקו" הוא המפורסם בהם. הלטר סקלטר, המנוגד לחלוטין, היה ההמנון של חבורת מנסון. לא להם המסר של שלום ואהבה עולמיים – הם דגלו בשנאה, באנרכיזם או בגרסה אפויה למחצה של רעיונות אנרכיסטיים – האנרכיסטים מעולם לא דגלו ברצח של חפים מפשע.

ובקיץ 1969, הקיץ שבו צעד האדם לראשונה על הירח, הקיץ של האהבה – כך הוא נקרא בארצות הברית עד היום – ביצעו "בני המשפחה" של מנסון, כפי שקראו לעצמם, את שורת תשע הרציחות האקראיות וחסרות הפשר שלהם. הידועה שבקורבנותיהם הייתה שרון טייט, שחקנית הקולנוע ואשתו של הבמאי רומן פולנסקי שהייתה בחודש שמיני להריונה. החבורה פרצה לביתה – בזמן שפולנסקי ביים סרט באירופה - ורצחה את טייט וארבעה אורחים שהיו בבית. היא נרצחה בשורת דקירות בצווארה ובבטנה.

הם נתפסו, ותמונות בנות משפחת מנסון צועדות לבית המשפחה כשהן מחייכות, נערות טובות כל-אמריקניות לכאורה, הותירו את אמריקה בהלם. מנסון עצמו היה הנבל במחזה – ובצדק. ולימים, כשקעקע צלב קרס על מצחו, זה רק הוסיף לאגדה הקודרת.

הרצח התבצע פחות משלושה שבועות אחרי שניל ארמסטרונג אמר את המילים הבלתי נשכחות – צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות. שבוע בדיוק לפני פסטיבל וודסטוק. אבל אל תטעו – למרות שהנחיתה על הירח ופסטיבל וודסטוק מככבים בכל כתבה, כל אזכור של שנות השישים הסוערות באמריקה– הסיקסטיז כללו גם את החיוך צחור השיניים של שלוש הרוצחות, את המבט של מנהיג כת שיצא למסע רצח בקליפורניה החולמת.