פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פוטין ורוחאני ניצחו בסוריה - וישראל מתמודדת עם המציאות החדשה

      אחרי הניצחון הצבאי במערכה, מגיע ההסדר המדיני שמנסח סטטוס קוו חדש. ארדואן נאלץ לבלוע את הגלולה המרה אך טורקיה תקבל התחשבות מיוחדת. לצד זאת, ההסתלקות של ארה"ב מותירה את ישראל ללא גיבוי בוואקום שנוצר

      פוטין ורוחאני ניצחו בסוריה - וישראל מתמודדת עם המציאות החדשה
      צילום:רוני כנפו, יותם רונן, ערן גילווארג, בני בן סימון, אבי כהן, יוני ריקנר, רויטרס, CNN עריכת וידאו:ניר חן

      מדינה הנקראת הדב הרוסי ודאי מכירה את כל הפתגמים המדברים על פשיטת עורו של הדב שטרם ניצוד. או ברוסית – אל תגיד הופ (בטרם קפצת). אבל המפגשים השבוע, כמו גם שיחות הטלפון, הם ההוכחה הסופית שלדעת הקרמלין – ובעצם כל אחד בעולם – המערכה בסוריה הוכרעה.

      נותר לעשות עוד קצת טאטוא, עבודת קוסמטיקה, אבל הקרבות דועכים. ובניגוד להצהרה, שהייתה מגוחכת כבר כשנאמרה בפנים רציניות רק לפני כמה ימים – שלסוריה אין פתרון צבאי – מתברר שבהחלט יש. והוא הושג. לכל הצדדים שהיו, חלקם עדיין, מעורבים בעימות הנורא יש מפסידים רבים – וצד אחד שניצח. המשולש של דמשק, טהרן ומוסקבה.

      עוד בוואלה! NEWS:
      פוטין בפסגה עם רוחאני וארדואן: "הצלנו את סוריה מקריסה"
      בצל הפגישה עם אסד: פוטין שוחח עם נתניהו על המצב בסוריה
      ליברמן: אסד הכריע את המערכה ושולט ב-90% מהשטח המאוכלס בסוריה

      פוטין, רוחאני וארדואן בפסגה בסוצ'י, רוסיה, 22 בנובמבר 2017 (AP)
      משולש לא שווה שוקיים. ארדאן, פוטין ורוחאני (צילום: רויטרס)

      לא שמדובר במשולש שווה שוקים, ולא שמדובר בברית אחים הרואים כל צעד בזמן מלחמת האזרחים – ודאי אחריה – עין בעין, אבל שיתוף הפעולה הזה – עם טעויות איומות וחידלון של הצד השני הביא לניצחון. וכעת, אכן, הגיע הזמן לחלק את השלל.

      איזה שלל? הרי סוריה היא מדינה חרבה, כמחצית תושביה ויותר פליטים ועקורים, כלכלתה אינה קיימת. הכל נכון. אבל המיקום, המיקום הוא הקריטי, וכדי לוודא שהאנשים הנכונים מבחינת כל צד ישבו על הגדרות – ובהיפוך אירוני של הקריאות בקשר במלחמת יום הכיפורים, היום ישראל רוצה שסורים ורק סורים יהיו על הגדרות שלה – התכנסו היום (רביעי) במוסקבה נשיאי רוסיה, איראן וטורקיה – פוטין, רוחאני וארדואן לדון בהסדרים.

      מילה יפה, הסדרים: אנו לא במאה ה-19 שבה דיברו בגלוי על חלוקת מדינות ועמים, או אפילו במאה ה-20 שבה דיברו על אזורי השפעה. היום השפה נקיה –מדברים על "להתחשב באינטרסים" של כל מדינה. או כל מדינה רלוונטית.

      השבוע הגיע אסד לסוצ'י לפגישה עם פוטין. אסד יודע בדיוק מי הביא אותו כמנצח אל קו הגמר של המלחמה, וגם המחיר ברור לו. והיום, כמה ימים אחרי הצילומים של אסד המודה לפוטין ופוטין המודה לאסד ושניהם מכריזים על ניצחונם במלחמה על הטרור, מגיעים ארדואן ורוחאני. לאורך ההיסטוריה שלוש המדינות האלה לחמו זו בזו עשרות פעמים – כל אחת נגד כל אחת. אבל כעת צריך לדבר.

      הריסות בעיר א-רקה, סוריה, 18 באוקטובר 2017 (רויטרס)
      המערכה הוכרעה, עכשיו ההסכם. ההריסות בא-רקה (צילום: רויטרס)

      ארדואן צריך לבלוע את הגלולה המרה מכולן – הוא היה הראשון שיצא נגד אסד, וכעת רואה בניצחונו. אבל טורקיה מדינה חשובה, היא הולכת ונשמטת מהמערב, וככזו בעלת חשיבות למוסקבה. מה גם שמיקומה הופך אותה שחקן מפתח בסוריה גם ביום אחרי. על כן טורקיה תקבל רצועת ביטחון ויכולת וטו מעשית על גורל הכורדים בסוריה – נוסף למעורבותה בנושא הכורדי בעיראק.

      איראן תהיה הכוח המוביל בסוריה ביום שאחרי; איראן וחיזבאללה. הם יהיו הצבא בשטח, הכוח הקרקעי המוביל. הם אלה שעל כיווניהם ישרוד גם אסד עצמו, ולא רק משטרו. נשיא סוריה יכול לקבוע מעט מאד במדינה שעליה הוא שולט, לכאורה.

      ובכל זאת, בסוריה הסונים מהווים יותר ממחצית האוכלוסייה. וגם הכורדים, הדרוזים, הנוצרים לא כולם מאושרים מהמשך השלטון העלאווי. גם אסד וגם פטרוניו לא מעוניינים בהתפרצות מחודשת של אלימות מיואשת. על כן הקריאות לפתרון פוליטי – שזה אומר בעצם תכתיב של הברית השלטת לכמה גורמים אופוזיציוניים שעדיין קיימים. זאת אחרי שארגון המדינה האסלאמית (דאעש) ואל-קעאידה – ג'בהת א-נוסרה – לא רק הובסו אלא נרדפים על ידי כולם. והם היו הכוח הלוחם האחרון כמעט נגד אסד ובני בריתו. על כן מס השפתיים לפתרון הפוליטי – מס שפתיים לכוחות המתמעטים בשטח ובעיקר לפטרוניתם שהתפטרה מהתפקיד – ארצות הברית.

      נשיא סוריה באשר אל אסד בכנס כלכלי בינלאומי בדמשק, 20 באוגוסט 2017 (AP)
      יכול לקבוע מעט במדינה שתחת שליטתו. אסד (צילום: אי-פי)

      כיאות לאדם מנומס, ומחושב, פוטין מעדכן כמה אנשים מרכזיים – סלמן הסעודי, נתניהו הישראלי, טראמפ האמריקני, א-ת'אני הקטארי, ונשיא צרפת מקרון משוחח עם רוחאני ועם נתניהו. אבל הרשימה הזו, מכובדת ככל שתהיה, היא לא המכותבים לפעולה. הם המכותבים לידיעה.

      ארצות הברית הפקירה את סוריה. אובמה הציב קו מוסרי, הזהיר – וכשאסד תקף בנשק כימי את עמו אובמה נרתע והגיע להסכם עם פוטין. אסד המשיך לטבוח באזרחים, אבל עכשיו רוסיה הצטרפה למערכה. ארצות הברית ובעלות בריתה גברו על דאעש, רוסיה ובעלות בריתה הביסו את שאר הכוחות – כוחות שאומנו צוידו ונשלחו על ידי ארצות הברית – בעוד וושינגטון של אובמה, ואחריה וושינגטון של טראמפ, רק מקוות שזה ייגמר מהר ככל האפשר. האיחוד האירופי, גורם נוסף, ניסה את כוחו בהצהרות, קיבל פליטים – וזהו בערך.

      ועכשיו נוצר סטטוס קוו חדש, או מחודש. איש לא מדבר עוד על סילוק אסד מהשלטון, או ניצחון של הכוחות הסונים, מתונים או לא. השאלה היחידה היא מה ימלא בתוכן את הפגר הזה של מדינה. וכששכנותיה של סוריה, איראן וטורקיה, מחלקות ביניהן תחת עינו הצופיה של פוטין את אזורי ההשפעה, כאשר עיראק עסוקה בענייניה ובבעיות שלה מול דאעש הקורס והכורדים, כאשר ירדן משתדלת רק שהעיסה הפוליטית הזו לא תישפך אל גבולותיה שלה מעבר לפליטים הנמצאים בה ואת לבנון איש אינו שואל, ואם היא נשאלת העונים הם רוחאני ונסראללה, נותרת מדינה אחת על הגבול הסורי עם שאלות רבות, ומתרבות. ישראל.

      פגישת נתניהו פוטין במוסקבה 23.8.17 (רויטרס)
      פוטין יבקש לרצות את ישראל, עד גבול מסוים. נשיא רוסיה ונתניהו (צילום: רויטרס)

      כלפי חוץ רוסיה היא סמל של התחשבות ומאור פנים – לא מובן מאליו. כל אימת שראש הממשלה נתניהו מבקש לפגוש את נשיא רוסיה הדלת פתוחה, וכך גם לשיחות טלפון. ישראל מביעה את דאגותיה, את החששות המתרבים כאשר מתברר שבמסגרת ההסדרים – הנסגרים בין רוסיה לאיראן כאשר ארצות הברית מסכימה לעובדות המוגמרות בשטח – כוחות איראניים יישארו בסוריה, ולא בהכרח יורחקו מהגבול. רוסיה עצמה תצמצם את נוכחותה בסוריה, וכלל לא ברור איזה נשק מתקדם רוסי יישאר בסוריה ותחת איזה פיקוד, ועם מי תדבר ישראל כאשר רוסיה תודיע – המשימה הסתיימה.

      אז כרגע ישראל משוחחת עם רוסיה, ומקבלת הבטחות שמקשיבים לדאגותיה. ואכן מקשיבים. ועד גבול מסוים פוטין יבקש לרצות את ישראל –מתוך שיקול קר: התנגשות אווירית, שלא לדבר על קרקעית בין כוחות איראניים לישראליים, שלא לדבר על רוסיים וישראלים אינה טובה למוסקבה. ודאי לא בזירה שבה לישראל יש יתרון מובהק. והידרדרות להתנגשות כעת עלולה לתקוע מקל בגלגלי ההסדר המתגבש. על כן מרצים את ישראל.

      אבל - וזה האבל הגדול - לישראל אין שום זכות וטו על הנעשה סמוך לגבולה, כפי שיש למעשה לטורקיה. אין לה מנופי השפעה על איראן. אין לה בעלת ברית כמו ארצות הברית ליד שולחן הדיונים שבו נקבעות ההחלטות. ארצות הברית של אובמה ושל טראמפ יצאה מסוריה ומעיראק בלי להביט אחורה. הבעיה היא בעיה ישראלית.

      גלי ההדף בעולם הערבי שהחלו עם התאבדותו של מוחמד בועזיזי בדצמבר 2010 נמשכים, כמובן, אבל אולי בזירה של עיראק וסוריה בימים אלה חלה התייצבות מסוימת. ובשני המקרים תוך מעורבות איראנית משמעותית. הברית, או הבריתות שמפעילה איראן היא המנצחת הגדולה כעת, וכך כמובן גם בעלת בריתה רוסיה.

      אבל לא מדובר בברית הרמטית, לא מדובר בשותפות גורל או אידיאולוגיה זהה. מדובר בברית אינטרסים – וברית זמנית. ושני הצדדים מודעים לכך. הם שיתפו פעולה לצורך שימור משטר אסד, וכעת לכל אחד יש מטרה משלו – ודרך משלו להשיג אותה. רוסיה מסתפקת בבסיס אסטרטגי מאובטח בסוריה, ומקבלת אותו. איראן – היא ממשיכה להרחיב את השפעתה. ובהצלחה. פגישת הפסגה במוסקבה היום היא תמונה לא פשוטה למדינות רבות באזור, לרוב אזרחי סוריה – ומקור לדאגה מתעצמת בישראל.