קטלוניה מפולגת: "התקווה היחידה למבקשי העצמאות היא אלימות"

אנו חיים מדימויים, חלק נוצרים על ידי התקשורת ועל ידי בעלי עניין. כך למשל, כשאנו רואים מאות אלפי בני אדם צועדים בקטלוניה למען עצמאות, ומשוכנעים שאכן, כל תושב בברצלונה ממשיך לשאת בלבו את הצלקות מבית בורבון, מעידן הרודן פרנקו, ושכולם מוכנים לוותר על רמת חיים ולזנק אל הלא נודע כדי להשיג את העצמאות הנכספת.

אך זאת לא בדיוק המציאות. מי ששופך מים צוננים על ההתלהבות הזו – פסיכוזה לאומית, בעיניו - פר וילאנובה, פרופסור למשפטים ומדיניות ציבורית באוניברסיטת ברצלונה. ולא, הוא לא קטאלני חדש, מהגר מקרוב שלא מבין את המהומה – משפחת אביו אמנם מאנדורה, אבל משפחת אימו מבדאלונה, עיר קטאלנית גאה.

"דורשי העצמאות, והנשיא פודג'מון בראשם, טוענים שיש להם לגיטימיות –העם איתם, כפי שרואים בהפגנות, והם ניצחו ברוב עצום במשאל העם", אומר בריאיון מיוחד לוואלה! NEWS. "אז ראשית – בכל הסקרים עולה שמספר מבקשי העצמאות הוא כ40% מתושבי קטלוניה, והם לא עוברים את תקרת הזכוכית הזו. הם פשוט מאורגנים ונחושים, ומתנגדי העצמאות לא מאורגנים.

עוד על משאל העם בקטלוניה
נשיא קטלוניה לא נרתע: "לא נקבל את צעדי ממשלת ספרד"
ממשלת ספרד: מנהיגי קטלוניה יודחו, בחירות חדשות בתוך חצי שנה

לדבריו, "באשר למשאל העם שקטלוניה כה מנפנפת בו – מעבר לעניין שהוא אכן בלתי-חוקי על פי החוקה הספרדית, שקטלוניה חתומה עליה, הוא נערך בלי מפקד אוכלוסייה, בלי פיקוח בינלאומי, בלי אפשרות למתנגדי העצמאות להגיע למרחב הציבורי, בלי שום מכניזם לבדוק את התוצאה. בקיצור – משחק מכור".

וילאנובה הוא אחד האינטלקטואלים הבולטים בקטלוניה ומביע את עמדותיו לא רק בריאיון לישראל, אלא בעירו שלו. כאן, סביר שהיה מוקע מידית כבוגד, אבל ברצלונה נינוחה יותר, הוא מסביר, ואין בה מסורת של אלימות פוליטית. היו כמה פוסטרים באוניברסיטה וזהו.

לא כל תושבי קטלוניה הם קטאלנים. מאז שנות ה-70, כשכלכלת ספרד החלה לצמוח בשלהי ימי פרנסיסקו פרנקו ואחריו, היו שלושה גלי הגירה גדולים לחבל – שניים פנים-ספרדים, האחרון של מהגרים ומסתננים בעיקר מצפון אפריקה. מי שהגיע ממדריד או מגרנדה לברצלונה בגלל עבודה, חינוך, או כל סיבה אחרת, ודאי אינו נושא את רצון רב הדורות בעצמאות.

וילאנובה מתנגד לעצמאות מכל וכל – לא רק בעת הזו כשהסיכויים אפסיים, אלא בכלל. "מדובר בהזיה רומנטית מאסיבית. מה שקרה כאן הוא מעין התאהבות קולקטיבית ברעיון – וכשאדם או קבוצה -מתאהבים הם עושים שטויות", אמר. "כשני מיליון בני אדם מתאהבים ברעיון בלתי-ישים. לפודג'מון לא רק שאין שום תכנית איך להגשים את משאת הנפש, אין לו שום תכנית מה לעשות אם לפתע תהיה קטלוניה לעצמאית".

הוא מציין את מעברן של קרוב לאלף חברות לערים אחרות בספרד, אחרי שעזבו את ברצלונה בשבועיים האחרונים. "בוא נניח שקטלוניה עצמאית – מה אז? היא לא מתקבלת לאיחוד האירופי, שכבר הודיע שהוא מתנגד לבדלנות, וממילא לספרד יש זכות וטו על קבלתה", מסביר וילאנובה את הקשיים של מדינת קטלוניה העצמאית. "לכן היא לא מתקבלת לגוש האירו. מה היא תעשה בדיוק? תחזור לפזטה? תמציא מטבע חדש? מי יסחור בו? איך בדיוק יתנהל המכס, משמר הגבול, הסכמי הסחר? יש כאן קבוצה של אנשים שהמדיניות שלהם היא – 'יהיה בסדר'".

גם הניסיון להגיע לעצמאות מתבסס על משאלות לב. "השיטה היא נצא לרחובות, נעשה משאל עם ומשהו יקרה, אבל שום דבר לא יקרה", הדגיש. "מדריד נמצאת לגמרי במסגרת החוקה והחוק, כל המפלגות תומכות בראחוי, האיחוד האירופי תומך בממשלת ספרד לחלוטין. אין כאן שני גופים שווים בעוצמה או לגיטימיות. מדריד חזקה לאין שיעור. כך למשל כל משכורות הממשל ועובדי הציבור הקטאלנים – מפודג'מון ועד השוטר ברחוב, המורה בבית הספר, האחות בבית החולים, באות ממדריד, לא מברצלונה. ואפשר להפסיק אותן מיד. אז התקווה היחידה שנשארה למבקשי העצמאות היא שראחוי ישתמש באלימות".

וילאנובה מצטט מכרים שלו שאומרים – "אנחנו צריכים כמה הרוגים. כמה קדושים מעונים. תמונות בתקשורת של נשים וילדים מכוסים בדם. זה אולי יניע את האיחוד האירופי לפעול, לתווך". לדבריו, "ראחוי צריך לעשות הוא להתאפק. לתת לתנועה להפגין עוד פעם, פעמיים, שלוש והיא תתחיל לגסוס לאטה, גם אם הרצון יישאר בעינו חשוב לזכור כי ספרד היום אינה ספרד של פרנקו, גם אם זו הדמגוגיה. היא במצב כלכלי משופר במצב בינלאומי משופר".

כאשר צבא פרנקו ניצח במלחמת האזרחים הוא הגיע כמשחרר לכל מחוזות ספרד. רק לשני מחוזות הוא הגיע ככובש, והתנהג ככובש - חבל הבאסקים וקטלוניה. שלא במקרה, אלו שני המחוזות הנלחמים לעצמאות משלטון מדריד. ואולם, כיום זו ספרד אחרת, מדינה שכלכלתה במצב טוב, האבטלה נחתכה משמעותית והאינפלציה פחתה.

בין השאר, אחד הדברים שהמשבר בספרד מוכיח הוא את העוצמה של הרעיון הלאומי ושל עצמאות לעמים. הרצון בזהות "שלנו" – ההמנון, הדגל, הבול והשטר. כל עם נלחם למען הזהות הלאומית. לקטלוניה יש אוטונומיה, חלקית, ואחרים בה רוצים יותר. "אני מתנגד לעצמאות גם כי אינה פרקטית כיום ואינה ישימה לקטלוניה – וגם בגלל הדרך שבה התהליך נעשה - בחוסר יושר, מרמים את העם ופוגעים בפרלמנט ובחוקה", אמר וילאנובה המפוכח.

הפתרון לדבריו הוא פשוט – בחירות מוקדמות בקטלוניה. יתייצב פודג'מון בפני העם וינסה לשכנע אותו, ולפחות אז אם יצליח, אכן תהיה לו לגיטימציה, עמדתו תהיה חזקה יותר מול מדריד ומול בריסל. מכיוון שזה הפתרון ההגיוני, פודג'מון מתנגד לו – בעיקר בגלל הידיעה שבסופו של דבר הרוב בקטלוניה רוצה אולי אוטונומיה, רוצה עצמאות כחלום בהישג יד – אבל לא רוצה את המחיר הכלכלי הכבד ואת הבידוד הכרוך בכך.

"פוג'דמון כן לחלוטין בשאיפתו לעצמאות – וזה מה שהופך אותו למסוכן", הזהיר וילאנובה. "סיירתי במרבית העולם. הייתי במקומות מסובכים מאד, ואני זוכר היטב את ימי הדיקטטורה של פרנקו. הייתי במזרח התיכון (הוא התנדב בקיבוץ ב-1967, וביקר בישראל פעמים רבות נוספות, א"נ), בבלקן, באמריקה הדרומית. ומניסיון מר למדתי – קל מאד לעורר אלימות, אבל מרגע שהתעוררה – קשה מאד להשתלט עליה מחדש".