הכובען המטורף: אלברט אנסטסיה, האיש שהלך צעד אחד רחוק מדי

לאורך השנים התבסס מעמדו של מאיר לנסקי כאיש שעל פיו יישק דבר בעולם ההימורים. כמי שהקים את סצנת השעשועים בלאס וגאס, לנסקי הפך לאחד האנשים החזקים ביותר בקוזה נוסטרה, על אף שלא היה חבר בה בשל מוצאו היהודי. כשזה היה קשור בכסף, כמעט אף אחד לא התעסק עם אתו, גם לא ראשי משפחות הפשע.

כמעט, כי היה אחד שכן העז. שנים לאחור עזרו לנסקי ומאפיונר צעיר בשם אלברט אנסטסיה ללאקי לוצ'יאנו להשתלט על המאפיה. יותר מ-20 שנים חלפו, ולאנסטסיה לא היו סנטימנטים ללנסקי או לאף אחד אחר. הוא עלה בסולם בעיקר בשל אכזריות, חוצפה וחוסר גבולות. רבים, מראשי משפחות מאפיה ועד חיילים קטנים, רעדו ממנו, אבל החזית שפתח עם לנסקי עלתה לו בחייו. ב-25 באוקטובר 1957, השבוע לפני 60 שנה, נורה אנסטסיה למוות. שני אנשים נכנסו למספרה במיד-טאון מנהטן וירו בו מספר פעמים. הוא הצליח להתחמק מהירי הראשוני, אבל ההלם הוביל אותו לתקוף את הדמויות שהשתקפו במראה ולא את היורים עצמם. לאחר שחבט בעצמים הלא נכונים, הם לא התקשו להשלים את המשימה ונעצו בגופו חמישה קליעים.

אלברט אנסטסיה, איש אכזר שגרם סבל וצער לכל כך הרבה אנשים, נכנע לבסוף למראת קיר.

אומברטו אנסטסיה נולד בקלבריה, איטליה, ב-1902. אביו הלך לעולמו כשהיה נער, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואנסטסיה היגר לאמריקה עם שלושה מ-11 אחיו ואחיותיו. כמו כל מאפיונר בהתהוות, גם הוא לא בדיוק ליקק דבש בנערותו, וגם הבין שמחלוקות צריך לפתור בכוח. ב-1921, בהיותו עובד נמל, הורשע ברצח עובד אחר במהלך מריבה ביניהם, נכנס לכלא "סינג סינג" וקיבל גזר דין מוות. בשל כשלים טכניים נפסק לו משפט חוזר, בו זוכה. על הטעות הזאת שילמה מערכת המשפט האמריקאית בריבית דריבית.

אנסטסיה חזר לנמל והפך לאחד מראשי היוניון, איגוד הפועלים. הוא התמכר לניחוח הכוח ובעיקר ידע לזהות את מקורו - צ'רלס "לאקי" לוצ'יאנו. במאפיה שלטו אז שתי משפחות – זו של ג'וזפה מסרייה וזו של סלבטורה מרנזנו. המאבק בין המשפחות נקרא "מלחמת הקסטלמרים", על שם העיירה שבה נולד מרנזנו. מ-1927 התנהל ביניהן קרב עקוב מדם, עד שב-1931 שם לכך לוצ'יאנו סוף. הוא ישב עם מסרייה, הבוס שתחתיו עבד עד אז, במסעדה. כשהלך לשירותים הגיחו ארבעה ברנשים וירו במסרייה למוות. אחד היורים היה אנסטסיה.

עוד כתבות על המאפיה האמריקאית:

סוני פרנציז, המאפיונר שחצה את גיל 100
לו אפוליטו וסטיבן קרקאפה: סיפורם של שוטרים רוצחים

זה היה רק חלק מהתוכנית. המהלך הכתיר את מרנזנו כבוס הגדול של המאפיה האמריקאית, אבל לא לאורך זמן. מרנזנו אמנם היה האיש שהכריז על מיסוד הארגון שנודע בחמשת העשורים שלאחר מכן כ"חמש המשפחות" – זרוע ששימשה חיבור למשפחות הפשע, בדומה למאפיה של סיציליה – אבל את החזון של עצמו הוא לא הספיק להגשים. חצי שנה בלבד לאחר רצח מסרייה, נורה מרנזנו בהוראת לוצ'יאנו ולאחר תכנון של לנסקי. ההשתלטות של לוצ'יאנו הושלמה, והוא תפס את מקומו בראש חמש המשפחות. הוא גם הקים את המועצה שקבעה חוקים ברורים שישליטו סדר על הקוזה נוסטרה כולה. אחד החוקים שהתווה היה חריף במיוחד: אין אפשרות לחסל ראש משפחה בלי אישור המועצה.

על אף ששמר אמונים ללוצ'יאנו, אנסטסיה לא ממש הושפע מהפסיקה הזאת. כמי שראה את הבוס בעצמו תופס את השלטון לאחר שהורה לחסל שני ראשי משפחות, הוא הבין שאין חוק שאי אפשר להפר. כמי שנידון למוות, הוא גם ידע שהדבר הכי חשוב בביצוע רצח הוא שלא יהיו עדים (ואכן, זוכה באותו זמן משני מעשי רצח שביצע בשל מחסור בעדי ראייה). בניגוד ללוצ'יאנו ולנסקי, הוא לא היה מהטיפוסים המתכננים אלא מאלה שאוהבים לבצע. בהתחשב במעמדו החדש כבכיר בפירמידה, שלוש התכונות הללו הפכו אותו לאחד האנשים המסוכנים והבלתי צפויים אפילו בתוך המאפיה עצמה. הוא כונה "הכובען המטורף", על שם הדמות הקריפית מ"עליסה בארץ הפלאות". כינוי אחר, עם אינטונאציה פחות חביבה, היה "Lord High Executioner" מתוך האופרה "מיקדו". אנסטסיה בהחלט אהב את מה שהוא עושה - להיות מטורף, להרוג ובעיקר לשלב בין שניהם.

אנסטסיה היה מטורף חסר מעצורים שבעיקר אהב להרוג. לוצ'יאנו הציב אותו ואת הגנגסטר היהודי לואיס "לפקה" בוכהלטר בראש כנופיית הוצאה לפועל נפרדת מהמאפיה (בכל זאת, אתם יודעים איך זה עם חיסולים, הביקוש תמיד גדול וצריך מי שיעשה את העבודה). היחידה הזאת זכתה לשם המחייב "Murder Inc" – רוצחים בע"מ. תחת הנהגתם של אנסטסיה ובוכהלטר הוצאו להורג בין 400 ל-1,000 איש, וגם אם יש הטוענים שבמרבית המקרים כלל לא היה מעורב, שמו של אנסטסיה כבר הלך לפניו. הוא לא הואשם אפילו באחת מהרציחות הללו.

לפקה כן. הוא הופלל על ידי גנגסטר יהודי אחר, אייב רלס, שהחל לזמר כדי להיחלץ מהכסא החשמלי. בשל העדות של רלס המתין לפקה בתור להוצאה להורג (גזר דין שבוצע ב-1944), ואנסטסיה הבין שגם הוא בסכנה והוציא חוזה. למרות האבטחה הכבדה, רלס נמצא מת על גג מסעדה בקוני איילנד. עדים, כרגיל, לא היו ורק ב-1951 פסק חבר מושבעים כי המוות היה תאונה בזמן שרלס ניסה לברוח משומרי ראשו. האמת הלכה עם אנסטסיה לקבר. גם לה לא היו עדים.

ב-1936 נכלא לוצ'יאנו ל-50 שנה (הוא שוחרר כעבור עשר שנים בעסקה וגורש לאיטליה) ובמקומו התמנה פרנק קוסטלו לראש הארגון. לאחר ששירת בצבא מ-1942 ועד סיום מלחמת העולם השנייה, אנסטסיה חזר לביזנס, הפעם ללא אביו הרוחני והפטרון הגדול שלו. הוא שירת כאנדר-בוס (מספר 2 בארגון) של וינסנט מנגנו ממשפחת מנגנו. הכלל, כזכור, היה שלא הורגים בוס ללא אישור המועצה, אבל אנסטסיה לא היה צריך אישורים. בתחילת 1951 נעלם מנגנו, שמלכתחילה לא אהב את אנסטסיה ושיטות הפעולה שלו ולא ממש רצה אותו תחתיו, ולא אותר עוד. באפריל של אותה שנה נרצח בשלוש יריות גם אחיו פיליפ. אנסטסיה טען בפני המועצה כי השניים רצו להרוג אותו, אבל לא הודה בחיסולים ומונה לראש המשפחה. מאוחר יותר יירש את מקומו קרלו גמבינו וייתן למשפחה את שמה המוכר יותר.

אם הרציחות של האחים מנגנו עוד עברו בשתיקה, דווקא רצח אחר, "קטן" יותר היה זה שהסעיר את ראשי המאפיה. בפברואר 1952 הוכתר ארנולד שוסטר, מוכר בגדים בן 25, כגיבור העיר ניו יורק, לאחר שסייע לתפוס פושע נמלט בשם ווילי סאטון, ששמו נקשר עם משפחת מנגנו. לא כולם אהבו את המעשה של הבחור הצעיר שחייך למצלמות וזכה לתהילה. במרץ נורה שוסטר בברוקלין, ולכל ראשי המאפיה היה ברור שלאנסטסיה יש יד בעניין, אם כי קיים ספק גדול לגבי מעורבותו דווקא ברצח זה. על פי עדויות שנמסרו בתחילת שנות ה-60, כשאנסטסיה ראה את שוסטר בטלוויזיה הוא צעק "תהרגו את האיש הזה, אני לא יכול לסבול מלשינים", אבל מאז ועד היום זו נשמעה יותר כמו אגדה אורבנית. אחד החוקים הגדולים של המאפיה היה שלא הורגים אזרחים שאינם מעורבים ישירות בפעילות הארגון. חיסול אזרח תמים היה עלול להאיר זרקור גדול מדי, ולמשפחות לא היה שום אינטרס בכך. מבחינתן, בתוך פחות משנה הפר אנסטסיה שני חוקים – חיסול בוס ללא אישור וחיסול אזרח. האיש היה סכנה מהלכת ובשלב זה כבר רצו לא מעט אנשים במותו.

מי שצייר יותר מכולם את אנסטסיה כפסיכופת חסר מעצורים ושליטה היה ויטו ג'נובזה. היו לו כוונות להשתלט על ראשות המאפיה, ולשם כך היה צריך לחסל את קוסטלו, שכאמור ירש את מקומו של לוצ'יאנו, אלא שהוא לא יכול היה לעשות את זה בלי להזיז הצדה את אנסטסיה שאיים עליו. הוא קיבל את ההסכמה לחיסול מגורמים רבים, בהם גם האנדר-בוס של אנסטסיה קרלו גמבינו. למרות הקואליציה, גורם אחד עדיין עמד בדרך – מאיר לנסקי. בלי הסכמתו, שום מהלך לא יכול היה לצאת לפועל. למזלו של ג'נובזה, אנסטסיה המשיך לא לראות בעיניים, והפעם הלך צעד אחד רחוק מדי.

לנסקי חלש על תעשיית ההימורים בארה"ב ובשנות ה-50 הרחיב אותה לקובה. המשמעות הייתה פחות אחוזי רווח לאנשי הקוזה נוסטרה. אנסטסיה קרא תיגר על המהלך ופתח קזינו משלו באי. מבחינת לנסקי זו הייתה הכרזת מלחמה. אם עד כה התאים לו לשבת כצופה בקרב התרנגולים בין אנסטסיה לג'נובזה, הוא נאלץ לבחור צד. ב-1955 הודה אנסטסיה בעבירות מס וריצה שנה בכלא, שנה שבדיעבד רק דחתה את גזר הדין שריחף מעל ראשו. ב-25 באוקטובר 1957, באותה מספרה במידטאון, לא היה לו סיכוי.

הרצח של אנסטסיה, שהשאיר אחריו אישה ובן, זעזע את אמריקה, במיוחד מאחר שגופתו של המאפיונר זכתה לתיעוד נדיר. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן צולמה בטלוויזיה גופה ירויה טרייה. אחרי אין ספור הוצאות להורג שעליהן פקד ו/או ביצע בעצמו, הפעם הוא היה על תקן הקורבן. בניגוד להלוויות הגרנדיוזיות של ראשים אחרים במאפיה, פחות מ-20 איש נכחו בהלווייתו הצנועה.

אלברט אנסטסיה פשוט היה בוס שלא התאים להיות בוס.