השנים האחרונות היו קשות ביותר עבור קיבוץ סופה שבמועצה האזורית אשכול - תושבים נטשו בגלל המצב הביטחוני ובעיות כלכליות, תושבים חדשים סירבו להגיע עקב זיהוי של הקיבוץ עם מנהרות, רקטות וחטיפת החייל גלעד שליט; אבל בשנה האחרונה הקיבוץ מתאושש, חברים חדשים הגיעו, התדמית השתפרה וחברי הקיבוץ יוצאים לדרך חדשה, של התאוששות.
"אם משווים את קיבוץ סופה לקיבוצים אחרים במועצה אז מבחינה תדמיתית מצבו קשה יותר, בעוד שאר הקיבוצים מזוהים עם רקטות ולהם כבר כמעט יש פתרון מוחלט, סופה וכרם שלום היו מזוהים עם מנהרות שזה מפחיד את הציבור קצת יותר", אמר אחד התושבים. "גם מבחינת מרחק גיאוגרפי ישנה בעיה, הקיבוץ פחות אטרקטיבי נניח מניר עם ומנחל עוז. מדובר בקיבוץ שנמצא בקצה המועצה, והמרחק לעיר הקרובה גדול הרבה יותר".
סיפורו של קיבוץ סופה מתחיל בשנת 1974 כהיאחזות נח"ל בפתחת רפיח שבצפון סיני. הוא הוכרז יישוב קבע בשנת 1977 והוקם מחדש במקומו הנוכחי לאחר פינוי ימית בשנת 1982. שנות השפל בקיבוץ עברו ועכשיו עם קליטתן של שבע משפחות חדשות ופתיחת מכינה קדם-צבאית על שם סגן הדר גולדין ופתיחתה מחדש של מערכת החינוך המקומית, התושבים מלאים תקווה.
30 שנה מתגורר אייל בקיבוץ סופה ובקרוב הוא יהפוך לסבא. את מירב שנותיו הוא העביר בקיבוץ הדרומי. לדבריו, השנים האחרונות היו הקשות ביותר עבור הקיבוץ שבעבר היה אבן שואבת למשפחות וצעירים. "סופה עברה ארבע שנים לא פשוטות, הייתי אומר לא רק של קיפאון אלא גם של ירידה במספרים, בכוח האדם, במורל הכללי", הוסיף. "אנחנו היום בשפל של 55 חברים בקיבוץ, זה נורא נמוך, אף פעם לא ירדנו מ-60 חברים".
אולם, בשנה האחרונה נוספו שבע משפחות לתהליך הקליטה בקיבוץ. לאחר ראיונות ומפגשים עם ועדת הקליטה נכנסות המשפחות להליך שמשמעותו שנת מועמדות ומגורים בקיבוץ. המשפחות החדשות הגיעו לסופה מראשון לציון, מאופקים, מבאר שבע, ומעוטף עזה. לדברי אייל, בשיאו של הקיבוץ היו בו 90 חברים.
בניסיון להסביר את המצב הקשה שפקד את המקום ציין אייל שילוב של כמה נסיבות. "בשנות ה-80 קבוצה של חברים עזבה, אפשר לקרוא לזה משבר גיל ה-40, הם חיפשו את עצמם. אחר כך עבר הקיבוץ שינוי, מ'מסורתי' ל'מתחדש'. לחלק מהתושבים זה לא התאים והקפאנו את הקליטה", הסביר. "תוסיף לזה מצב ביטחוני ומצב כלכלי, כל המצרף הזה ביחד בסוף יוצר תופעה כזאת, שאנחנו מתעוררים בוקר אחד ואנחנו בני 50 עם 55 חברים".
לדבריו, תושבים בודדים עזבו בגלל המצב הביטחוני והקושי בהבאת חברים חדשים הוא בשל התמודדות הקיבוץ במשך שנים עם תדמית בעייתית שקשורה לאירועים ביטחוניים. תדמית שקישרה את המקום עם מנהרות, מחבלים ומחסומים. "אחד הרעיונות להביא לפה מכינה היה כדי שיזהו את הקיבוץ עם מעשה ציוני וחינוכי ולא רק עם מצב ביטחוני, לשנות את הדימוי של סופה", הוסיף אייל. "בשנה האחרונה הייתה לנו התעניינות מצד כמה משפחות שרצו להגיע. רובן הגיעו, חלקן ויתרו עקב המצב הביטחוני, למרות שאנחנו בשנתיים הרגועות ביותר זה עשור וצריך לנצל את ההזדמנות. אנשים מגיעים לפה ושומעים את השלווה ולא את חיל האוויר. אנשים בקיבוץ הרבה יותר רגועים, יותר קל להשתלב ולהסתגל כשהכול רגוע".
עוד אמר אייל כי בקיץ האחרון הגיעו חמש משפחות, "זה המון במונחים שלנו", וכי מכינה חדשה הוקמה בשיתוף תנועת אור ליישובי הנגב והגליל. "החלטנו שצריך לעורר את הקיבוץ מכל מיני כיוונים", הוסיף. "לקבל אנשים חדשים אבל גם להכניס במקום חיים, חבר'ה צעירים. המסר שלנו היה שאנחנו צריכים לעזור לעצמנו דרך עזרה לאחרים. הם חיפשו אכסניה שהייתה לנו ואנחנו חיפשנו חבר'ה צעירים ציונים איכותיים מאוד, שיעזרו לנו להפעיל דברים חדשים בקיבוץ שאנחנו התעייפנו מלהפעיל, כמו תרבות".
על הצטרפות חברי המכינה אמר אייל כי מדובר ב"חוויה שנותנת חיים". לדבריו, הקיבוץ היה "רדום ועייף" והבאת המכינה "עזרה לנו להתעורר". אייל שב והביע אמונה בעתיד הקיבוץ ובחשיבותו. "גם למיקום שלו יש חשיבות אסטרטגית במדינה", הסביר. "אם לא יהיו פה אזרחים לא יהיה פה גם צבא ואני מאמין שיחד עם כוחות חדשים וצעירים אנחנו נחזיר את הקיבוץ למה שהיה פעם. קהילה פורחת עם ילדים, המכינה הזאת מחזירה לנו את גאוות היחידה שלנו".
"רוצים לעורר את האזור"
בקיבוץ מתגוררות כיום כ-40 משפחות ובהן 55 מבוגרים ו-17 ילדים, תושבים בעלי צביון חילוני ועצמאיים מבחינה כלכלית. מלבד המשפחות חיים בקיבוץ גם 218 תושבים רווקים, בהם חיילים, בנים ובנות של משפחות החברים, משפחות שגרות בשכירות וחניכי המכינה החדשה. הסימן העיקרי להתעוררות הקיבוץ, לבד מהמשפחות החדשות, נובעת מכך שלאחר שנים מערכת החינוך לגיל הרך נפתחה מחדש.
גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול אמר כי סופה הוא קיבוץ הנמצא בתנופת התחדשות והתעוררות. "השנה נפתחה בקיבוץ מחדש מערכת החינוך לגיל הרך שנותנת מענה לשלושה יישובים ואין ביטוי מוחשי ומרגש מזה לצמיחה ולהתיישבות", אמר. ירקוני הזכיר אף הוא בדבריו את המכינה ואמר כי החניכים בה הם "ממיטב פניה של החברה הישראלית" וכי הם "נטמעים בתוך אורחות החיים הקהילתיים בקיבוץ".
לדבריו, המועצה מלווה את הקיבוץ בתהליכי הצמיחה, לרבות "התנעת" המכינה, וכן מסייעת "במינוף תקציבים לטובת שדרוג תשתיות היישוב, שידע ימים לא קלים", והתמודד עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים אך הצליח לדבריו, לצאת מחוזק. "אנחנו רואים עכשיו את הפירות של ההתמודדות, כששביליו שוקקי חיים, שמחה ורוח. המועצה תמשיך ותלווה את הקיבוץ ככל שיידרש להתפתחותו ושגשוגו", הוסיף.
כמעט כולם בקיבוץ מצביעים על המכינה הקדם-צבאית כמעוררת חיים וכעדות לשיקום המקום. רוני פלמר, מנכ"ל תנועת אור השותפה במכינה, אמר כי מדובר באחד האתגרים הגדולים ביותר של התנועה. "סופה הינו אחד מהמבצעים המרגשים ביותר, שכן המיקום הרגיש, כמות המשימות והאתגרים המשולבים במקום אחד, הפכו אותו בשבילנו כמעט למשימה בלתי אפשרית", הסביר.
לדברי פלמר, השינוי בתדמית היישוב הנמצא על קו הגבול באזור הנקודה שממנה נחטף בשנת 2006 גלעד שליט הוא תוצאה של פתיחת המכינה לצד הקמת גרעין של זוגות צעירים. "ביחד עם 'דרך פרת' ארגנו בתוך חודשים את המשאבים הנדרשים להקמת מכינה קדם-צבאית ועם צוות ההתיישבות של תנועת 'אור' התנענו את תהליך הקליטה בקיבוץ", הוסיף, כשהוא מתייחס לעמותה המפעילה את המכינה. "ביחד עם אנשי הקיבוץ הנפלאים, הוצאנו קמפיין נרחב לגיוס משפחות - פרסום ברשתות החברתיות, חוגי בית, סיורים במקום ותהליכי גיבוש למשפחות הראשונות. לא הופתענו שכבר בגל המאמצים הראשון, שבע משפחות חלוציות החליטו לעשות מעשה ולהתיישב בקיץ האחרון".
"אימא שלי ממש חששה בהתחלה, היא רצתה לשמור עליי", סיפרה רז איפרגן, אחת מחניכות המכינה על חששות ההורים מכך שילדיהם יגיעו לקיבוץ הדרומי. "היא מבחינתה, לא לבוא ולגור באזור, היא פחדה שיקרה לי משהו, היא רואה טילים אזעקות, מקלטים, זה הסיוט שלה", הוסיפה איפרגן, תושבת גבעת עדה.
אור ברזני חניכה נוספת במכינה טוענת שהדימוי של הקיבוץ שונה מאוד מהמציאות. "היו לי חששות לפני שהגעתי לפה, גם מבחינה חברתית. חשבתי שיהיה פה הרבה יותר מפחיד. שומעים 'סופה' - ישר חושבים מנהרות וטילים אבל זה ממש לא ככה. בפועל זה לא ככה, לא היה שום דבר. לא הייתה פה אזעקה, זה שונה ממה שחשבתי, נורא שקט פה".
בקרוב תצטרף גם תושבת חדשה לקיבוץ - גל קיסר, רכזת הדרכה במכינה, שהחליטה להעתיק את מקום מגוריה יחד עם בן זוגה אל הקיבוץ. "בהתחלה התלבטנו קצת לגבי המקום", סיפרה. "אני ובן הזוג שלי התאהבנו במקום ורוצים להישאר כאן, האמת שבינתיים מרגיש בטוח ושקט ונוח, וגם אם יהיו עניינים אז נתמודד עם הכול. קל להתרגל לחיי השקט והרוגע, בגלל הבידוד הזה אפשר לעשות פה תהליכים חינוכיים, יש חניכים שהורים שלהם חששו שהם יגיעו לפה, אבל כשרואים את המקום, נרגעים ומבינים שזה לא כל כך שונה מבחינת כל מקום אחר בארץ, המטרה שלנו היא לתרום ליישוב עוטף עזה, אנחנו רוצים לעורר את האזור".
