מכיוון שלרוב הישראלים ברצלונה היא קודם קבוצת כדורגל, ורק אחר כך עיר, והדברים נכונים לגבי חובבי כדורגל בעולם כולו, טבעי הוא שלקראת סיום היום האלים אתמול (ראשון) התנקז הכול לאצטדיון קאמפ נואו, לשאלה האם יתקיים משחק הכדורגל בין ברצלונה לבין לאס פאלמס. ברצלונה הקבוצה, היא לב העיר.
ברצלונה, כסיסמת המועדון, היא יותר ממועדון. רוב השחקנים קטלאנים, בתקופה של שכירי חרב מהעולם הנודדים מקבוצה לקבוצה, וגם המגיעים לבארסה נכנסים לאווירה המיוחדת של הנציגה הגאה של הקטלאנים. ובמשחקי בית, בדיוק בדקה ה-17 ו-14 שניות הקהל זועק "עצמאות!", שכן ב-1714 נכבשה קטלוניה במלחמת הירושה הספרדית, התאריך הוא 9 באב שלהם.
אתמול הייתה אלימות קשה בברצלונה. לא מידי דאעש, לא אוהדי כדורגל מתוסכלים, אלא ממשלת ספרד שלחה את הגארדיה סיביל (המשטרה הלאומית) לעצור בכל מחיר את משאל העם. לאור זאת ביקשה ברצלונה לדחות את המשחק הביתי, מול לאס פאלמס - קבוצה מהאיים הקנאריים, הנמצאים מול קצהה הדרומי של מרוקו, שנכבשו וסופחו לספרד במלחמת השמדה שנמשכה מאה שנה. לספרד כלומר לקסטיליה, המחוז שבעצם כבש את ספרד כולה.
עוד בוואלה! NEWS:
כדורי גומי וגרזנים: מאות פצועים בעימותים במשאל העם בקטלוניה
הנכים מפגינים סמוך לביתו של ביטן: "תפרת חליפה על חשבוננו"
טראמפ: אמרתי לשר החוץ שהוא מבזבז זמן במו"מ עם "איש הטילים"
ברצלונה ביקשה לא לשחק, אבל חששה מהפסד טכני דבר קריטי במרוץ לאליפות מול היריבה השנואה ממדריד. והחשש של השלטונות כולם היה משלהוב יצרים.
יציעי כדורגל מתודלקים בשנאה הם לא מתכון לשלווה בתום היום הזה, וכך הפתרון הזמני היה משחק בלי קהל, כשברקע מעיינים שני הצדדים בתקדימים אם קטלוניה תהיה למדינה עצמאית היכן ישחקו הקבוצות הקטלאניות, בראשן ברצלונה? בליגה הספרדית? אולי תתארח, כמו מונקו למשל בליגה הצרפתית הקרובה? פתרונות יצירתיים אפשריים אם רוצים למצוא אותם.
השאלה בסופו של יום היא מדוע ממשלת ספרד, שראתה את הסקרים לפיהם אין רוב לתומכי העצמאות לשאלה כפי שנוסחה במשאל העם, לא הניחה ליום הזה לעבור, לפרוק רגשות לאומיים ולהמשיך הלאה? "ספרד מורכבת באופן היסטורי ממספר אזורים ועמים בעלי תרבות ולשון נבדלים", מסביר יגאל פלמור, מנהל התקשורת בסוכנות היהודית ולשעבר דובר משרד החוץ.
"אם תתרופף אחיזת ספרד - קוביות הדומינו עלולות ליפול"
"מאז מותו של הדיקטטור פרנקו ב-1975, והקמת הדמוקרטיה הספרדית על בסיס מלוכה קונסטיטוציונית שלוש שנים לאחר מכן, כל אזור כזה זוכה לאוטונומיה תרבותית וכלכלית נרחבת למדי, כשגם אזורים נטולי תביעות בדלניות זוכים במקביל לאוטונומיה זהה", מסביר פלמור.
לפי פלמור, החשש של הממשל במדריד מובן: "אם תתרופף אחיזתה של ספרד בקטלוניה, קוביות הדומינו עלולות ליפול: חבל הבאסקים, שרק לאחרונה יכול היה לנשום לרווחה כשהמחתרת האלימה הודיעה שהיא מניחה את נשקה, וחבל גאליסיה, שגם בו קיימת תנועה בדלנית, רחוקה אמנם מלייצג את רוב תושביו, אבל מי יודע לאן היא תתפתח אם קטלוניה תפרוש מהממלכה".
"כיפוף הידיים שאנו חוזים בו נובע מחולשת שני הצדדים: הממשלה הורכבה לאחר חודשים של משא ומתן בין מפלגות שלא הצליחו לחבר קואליציה, וגם היום הרוב שברירי", הוא מסביר. "התנועה הלאומית הקטלאנית ספגה זעזועים קשים לאחר שהתברר שהאב המייסד שלה, ז'ורדי פוז'ול, יחד עם רעייתו ובניו, נאשמים בשחיתות, ונראה כי ניצלו את שלטונו הממושך של פוז'ול במחוז הקטלאני להתעשרות על חשבון העם שאת האינטרסים שלו התיימרו לייצג".
"מפלגתו של פוז'ול שינתה את שמה בשנה שעברה, ונראה שמנהיגה הנוכחי, נשיא קטלוניה פוג'דמונט, מנסה להוכיח שכוחה של התנועה הלאומית עדיין במתניה, למרות השבר. וכך אנחנו חוזים במחזה טרגי, שבו שני הצדדים מסרבים להתפשר כדי לא לחשוף חולשה, שעשויה להביא אותם לידי שפיכות דמים, ולו כדי לא להיות הראשון שממצמץ", מסכם פלמור.
עומר גנדלר, חוקר הלאומיות האירופית, מוסיף כי "בראשות הממשלה נמצא מריאנו ראחוי, שעושה הכול כדי למחוק את המורשת של ממשל ספאטרו, ראש הממשלה עד 2011. בעיניו הנושא הקטלוני והפשרנות, כמו המשבר הכלכלי, נוצרו אז ואפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
המראות אתמול היו קשים. לא לעתים קרובות אנו רואים באחת הערים המרכזיות באירופה הפעלת כוח מסיבית, שליחת משטרה היורה כדורי גומי על אזרחים, בניסיון ברור לשבור את שאיפת העצמאות הקטלאנית שאיפה שעד כה, בשנים לאחר פרנקו, התבטאה בעיקר בסמלים לאומיים, בזיכרון הטראומה של מלחמת האזרחים ובגאווה על הכלכלה הפורחת, שכיות החמדה של העיר.
רק ממרחק הזמן נדע את ההשלכות, אבל נראה שמדריד הלכה צעד אלים אחד רחוק מדי. "הממשלה במדריד טעתה טעות חמורה", טוען פלמור. "היו לה זמן ואמצעים למנוע התנגשות, אבל מתוך חולשה פוליטית וזלזול בנחישות של הממשל הקטלאני היא נתנה לדברים להידרדר".
הדרך לדיאלוג הייתה פתוחה הרבה לפני שהחלה ההתארגנות למשאל, מסביר פלמור. הרבה גזרים ניתן היה לשלוף לפיתוי הקטלאנים (יצוג סמלי בחו"ל, למשל). גם צעדי הרתעה היו בארגז הכלים, בתחום המסים והתשתיות, אלא שנראה היה כי אין לממשלתו של ראחוי מדיניות מסודרת, ובמפלגת הימין שבראשה הוא עומד יש עדיין אלמנטים שרוח הדיקטטור פרנקו לא זרה להם. "לא מדובר בזרם המרכזי במפלגה, אבל במשבר לא הזרם המרכזי הוא זה שמשפיע על ההנהגה", הוסיף.
אבל לאלימות של שלטון ולתחושה שלשלטון לא אכפת מתדמיתו בחו"ל יש השפעות נוספות, לא בהכרח רעות מבחינת מדריד, כפי שמסביר גנדלר. "מצד שני יכול להיות שהאלימות דווקא סיפקה מטרה נוספת והיא הפחדת שאר חלקי המדינה, כמו חבל הבסקים, אנדלוסיה וגליסיה".
שתיקת המפלגה הלאומית הבאסקית לאור המתרחש בקטלוניה - נשיא חבל הבאסקים אינייגו אורקויו הסתפק בקריאה לשיתוף פעולה - מראה שלאלימות יש אפקט ממתן על שאר החלקים שפוחדים לנסות את ספרד ואולי מבינים שקטלוניה הלכה רחוק מדי - כך מעריך גנדלר.
השאלה היא מה הלאה. סביר להניח שהזעזוע של מראה ברצלונה הנכבשת, שוב בידי כוחות מדריד, ההשוואה הבלתי נמנעת גם אם הדמגוגית בין האירועים לבין כוחות פרנקו הכובשים את ספרד במלחמת האזרחים, ומשליטים עליה דיקטטורה פשיסטית, קתולית שמרנית תביא לכך שגם כאלה שאולי היו אדישים, אולי התנגדו ומתנגדים לעצמאות, מלאי זעם על השלטון.
"מראה השוטרים המכים ילדים יקשיח את ההתנגדות לממשלה במדריד"
האם ינסו שוב לערוך משאל עם? פלמור מעריך שהתמונות מאתמול יגרמו לאחדות השורות: "עימות עם השלטון המרכזי ועם כוחות הביטחון והמשטרה יעוררו רגשות עזים בקרב הקטלאנים. מי שתמך בעצמאות לא ייסוג, ומי שישב על הגדר יטה, קרוב לוודאי, לתמוך במכריו ושכניו שהוכו בידי שוטרים. הקטלאנים ידועים במתינותם, ולא הצמיחו ארגון טרור כמו הבאסקים".
"מראה השוטרים הדוחפים ומכים נשים וילדים יוציא קטלאנים רבים משלוותם וידחוף אותם לצופף שורות ולהקשיח את ההתנגדות לממשלה במדריד", מוסיף פלמור.
קטלוניה בשנים האחרונות קיבלה אוטונומיה יפה, על הנייר. כמו חבלים בדלניים אמידים אחרים באירופה לתחושתם הם מממנים את העצלנים האחרים ואת ממשלת מדריד המדכאת אותם. נשיא קטלוניה הוא הלאומן ביותר בשנים האחרונות, וייתכן שהלחיץ את ראחוי, שהאמין שהמשאל רציני, ושהפעם קטלוניה תלך עד הסוף ויש לעצור אותה, כשהמחיר התדמיתי חשוב פחות.
כל מחווה נוספת לקטלוניה תלווה באופן מידי בדרישה לאוטונומיה זהה לחבל הבאסקים ולגליסיה. יתרה מכך כל אירופה מסתכלת על ברצלונה היום: צפון איטליה, איי פארו, סקוטלנד כל מבקשי העצמאות מנסים להבין את ברצלונה ואת מדריד באילו כוחות ייתקלו במאבקם.
ואולי הטרגדיה האמיתית עדיין לא קרתה, כפי שמזכיר גנדלר: "במשך שנים ספרד טענה כי האלימות לא משתלמת וכי רק משא ומתן והידברות יובילו ליותר אוטונומיה. קטלוניה בחרה בהידברות, חבל הבאסקים בחר באלימות. האלימות של הבאסקים אמנם פסקה, אבל לא לפני שהשיגו את מרבית היעדים מבחינת אוטונומיה, אמנם ללא עצמאות. קטלוניה הפסידה הכול: ההסכם מ-2005 לא מיושם, וספרד היא זאת שהגיבה באלימות".
"התקדים האמיתי באירופה לפרישה ממדינה קיימת לעצמאות מוכרת הוא כפול", מוסיף פלמור הערה פסימית. "מצד אחד, התנתקות הקטיפה של צ'כיה וסלובקיה ב-1993, בלא שנורתה אף ירייה, ומצד שני, ההתפרקות של יוגוסלביה, כולל קריעתה של קוסובו בכוח הנשק על ידי נאט"ו, בשנות התשעים".
"ספרד בראש המדינות האירופיות שלא מכירות בקוסובו - יחד עם יוון, קפריסין, רומניה וסלובקיה - וכולן שם בשל חשש מתקדימים", הוסיף. "חשש מפני חזרה על תרחיש יוגוסלביה, הבדלנים הקטלאנים חולמים על המודל הצ'כוסלובקי. אירועי היום מצביעים על כך שקטיפה כבר לא תהיה כאן".
הטרגדיה האמיתית שאולי תלמד קטלוניה, אולי ילמדו חבלים בדלנים אחרים באירופה היא ישנה ולא חביבה: צריך להיות כמו הבאסקים, או האירים בשעתו ורבים אחרים ואם רוצים להשיג עצמאות, או זכויות לאומיות הידברות אולי זה נחמד, אבל בסופו של דבר האלימות משתלמת.
(עדכון ראשון: 21:23)
