מאז אותו היום כמעט דבר לא השתנה בדירה הצנועה של טינה דוד, במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. אותן דלתות העץ הפשוטות, אותן מרצפות "שומשום" של פעם. בית קטן שבו היא גרה מאז שנת 1950. בית שמשדר צניעות מעידן נשכח.
עבור טינה הזמן עצר מלכת מאז אותו היום, צהרי יום הכיפורים 1973. בשעות הבוקר הלכה עם בעלה לבית הכנסת במושבה. "בשעות הצהריים המאוחרות עליתי הביתה, לנוח קצת", היא משחזרת. "ישבתי במרפסת עם חברה שלי ופתאום ראינו ניצוצות ושמענו רעש מטוסים. אמרתי לחברה שלי: 'מה פתאום מטוסים ביום הכיפורים?', ואז הגיע למנחמיה אוטובוס והתחיל לאסוף חיילים. אברהם חזר מבית הכנסת, פתחנו את הרדיו והבנו שהתחילה מלחמה. בלילה שמענו את רעש שרשראות הטנקים שנסעו על הכביש ועלו לרמת הגולן. אחרי ארבעה ימים באו ואמרו לנו שאפרים נהרג בקרבות בגולן".
עוד בוואלה! NEWS:
לאחר חשיפת וואלה! NEWS: טקסים לחללי יום כיפור ייערכו ברחבי הארץ
"רבין? לא יכול לנהל שום קרב": השיחות הגנוזות ממלחמת יום כיפור
מאות הגיעו להלוויית ההרוג בתרגיל בגולן: "האסון של כולנו"
סמל ראשון אפרים דוד נהרג ב-9 באוקטובר, היום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, בקרבות השריון לבלימת הצבא הסורי בצפון הרמה. הוא היה בנם השני, מתוך ארבעה, של טינה (ארנסטינה) ואברהם, ילד שנשא את שם סבו שנרצח בשואה. נער חזק וחייכן, חניך מצטיין בפנימייה הצבאית בתל אביב. גבר צעיר שסימל התחלה של חיים חדשים בארץ חדשה, אחרי החורבן והשבר העמוק שעברו הוריו ברומניה.
אחרי מות בנו, איבד האב, אברהם, את שמחת חייו. שלושים שנה קודם נרצח אביו אפרים בשואה, וכעת נפל בנו האהוב, שנשא את שם הסב. 20 שנה לאחר מכן מת אברהם משברון לב.
המכות המשיכו להכות בטינה. בניה, מרדכי ושמוליק, נפטרו. את הכוחות היא שואבת מבנה, אלי, ומהנכדים והנינים, והיא נאחזת בזיכרונות רבים ויפים שהותירו בעלה וילדיה. מעט נחמה היא מוצאת גם בשמו של אפרים שממשיך להתקיים; נפילת בנה הביאה כמה משפחות לקרוא לבניהן על שמו של אפרים הצעיר. אחד מאותם ילדים שנולדו ביום כיפור 1973 הוא אפרים קובי מטבריה. הוא נולד בעיר להוריו, רינה ומיכה. למשפחת דוד הייתה חברות אמיצה עם אחיו של מיכה, וכך גם נוצר קשר בין מיכה ורינה קובי לבני הזוג דוד. שתי המשפחות נהגו להיפגש מדי פעם בטבריה או במנחמיה, ובעיקר אהבו לבלות ביחד בכנרת.
מותו של אפרים הותיר את חברי המשפחה, כמו גם רבים מתושבי מנחמיה והסביבה, בהלם. החברים ותושבי הסביבה הכירו היטב את סיפורם של אפרים ומשפחתו. הוא נולד בנובמבר 1953, בן שני לזוג שפתח פרק חדש בחייו. שני הוריו נולדו ביאסי שברומניה, ואיבדו את משפחותיהם בתקופת השואה. טינה נושאת עד היום בתוכה תמונות זוועה. "רצחו יהודים סתם. אני זוכרת מראה של דם שזורם על המדרכה כמו מי גשם", היא מספרת.
אברהם וטינה הכירו בישראל בשנת 1950. טינה עלתה באניה "טרנסילבניה" והתגוררה במעברה בחיפה. אחרי שנפגשה עם אברהם עברה איתו למושבה הוותיקה מנחמיה. שניהם היו ללא כל ידע או ניסיון בחקלאות ובמו ידיהם הקימו משק חקלאי עם פרות ותרנגולות וגידלו ירקות.
"אחרי מה ששנינו עברנו, מיהרנו להקים משפחה. נולדו לנו ארבעה בנים ואושר גדול מילא את הבית", סיפרה טינה. לבנם הראשון קראו מרדכי, על שם אחיו של אברהם. ולבן השני אפרים, על שם אביו של אברהם. עם השנים נולדו עוד שני בנים והמשפחה, בעבודה קשה, קיימה משק חקלאי לתפארת. הבנים, שנודעו בכוחם הרב ובטוב לבם, סייעו בעבודות המשק. אולם לאפרים היו חלומות נוספים. לאחר בר המצווה הודיע להוריו שהוא רוצה ללכת ללמוד בפנימייה הצבאית בתל אביב. "החלום שלו היה להיות קצין בשריון", סיפרה טינה. "הסכמנו לבקשתו. לא הייתה לנו ברירה, הוא ממש רצה את זה".
להגיע ממושבה רחוקה בעמק הירדן לפנימייה הצבאית בתל אביב הייתה אז משימה לא פשוטה. מאות בני נוער התמודדו מדי שנה על מקום בפנימייה היוקרתית ועשרות בודדות התקבלו. אפרים עבר את המבחנים הקשים, התקבל ונחשב לתלמיד מצטיין. הוא בלט גם בענפי הספורט. במהלך התיכון כבר עבר קורס צניחה ולצבא התגייס עם כנפי צניחה והרבה שאיפות. "הלימודים היו קשים, אבל אפרים לא התלונן", נזכרת טינה. "זו הייתה גאווה גדולה עבורנו".
בחופשות היה מגיע הביתה, מוריד את מדי החניך ומסייע בכל עבודות המשק. הוא הבטיח שאחרי השירות הצבאי ישוב למושבה. לאחר הטירונות שובץ אפרים כמדריך בבית הספר לשריון, בבסיס ג'וליס. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוטסו מדריכי השריון ב"הרקולסים" מבסיס חצור למחניים שבגליל העליון ומיד נלקחו לרמת הגולן, לקחת חלק בקרבות לבלימת הצבא הסורי.
אפרים קובי מספר כי מילדות ידע כי הוא נושא את שמו של הבן של טינה ואברהם. לדבריו, הוא חש גאווה גדולה לשאת את שמו. הוא הכיר את סיפורו של הנער האהוב אפרים, על ההבטחה הגדולה שנשא ועל הקרבות שבהם השתתף, אולם לא ידע על פרק חייו של אפרים דוד בפנימייה הצבאית.
הוא זוכר עוד שכל פעם שטינה פגשה אותו הוא נשאל על ידה לגילו, היה מקבל מנה חיבוק ומדי פעם העניקה לו סוודר שסרגה. טינה זוכרת שהמפגשים האלו צבטו לה בלב ויחד עם זאת שימחו אותה: "השם של אפרים קיים, הנשמה שלו איתנו", אמרה. לדבריה, "בלב תמיד התפללתי שרק יהיה לו טוב, שיהיה בריא ושלא יידע מלחמה".
אפרים קובי אומר שתמיד הייתה לו פינה חמה בלב למשפחת דוד. אולם עם השנים, כשבגר, עזב את טבריה ועבר לתל אביב. הוריו נפטרו, והוא כמעט ולא פגש את טינה, עד שלפני מספר שנים השתתף בטקס יום הזיכרון בגימנסיה הרצליה. ילדיו לומדים בגימנסיה והיום הוא עומד בראש הנהגת ההורים.
לדבריו, "טקס יום הזיכרון בגימנסיה הוא אירוע משמעותי מאד. מדובר בטקס מושקע ומכובד. חלק מרכזי בטקס הוא הקראת שמות בוגרי בית הספר שנפלו במלחמות. על מסך גדול מוקרנות תמונותיהם. פתאום ראיתי את תמונתו של אפרים דוד ושמו הוקרא. הרגשתי כמו מכה בפנים. איך הגיע הנה אפרים דוד? פרצתי בבכי והייתי בסערת רגשות".
בסוף הטקס הלך לחדר הזיכרון בגימנסיה ושם מצא את תיק הארכיון של אפרים דוד. "חשבתי על טינה והתקשרתי אליה. הרגשתי ייסורי מצפון על שאני כבר לא בקשר איתה", סיפר. בטרם הספיק לספר לה על הטקס בגימנסיה, טינה פנתה לקובי ואמרה לו שיש לה כמה בקשות אליו: "אם אתה גר בתל אביב, לך בבקשה לגימנסיה הרצליה לבדוק שתמונתו של אפרים נמצאת שם", אמרה לו. "הבקשה השנייה הייתה שאבוא לבקר אותה עם ילדי", הוא נזכר.
אפרים סיפר לטינה על הקשר שלו לגימנסיה, על שמו ותמונתו של אפרים שלה, שמוזכר מדי שנה. מאוחר יותר הגיע אליה עם משפחתו. הקשר התחדש והתהדק. לבתו הקטנה של קובי טינה סרגה בובה, ממנה הילדה לא נפרדת. "הפגישות בינינו הן דבר שזר לא יבין. יש פה משהו מיוחד", אמר אפרים קובי. הם אוחזים זה בידה של זו ובוכים. "כל מפגש עם טינה מרגש אותי מחדש. ברגע שאני נכנס לבית שלה ויושב לידה, אני מרגיש שאני מקבל כוח, זו תחושה מיוחדת. אני חושב שזה הדדי".