בוקר טוב, השלום שלכן חזר: הנשים שיוצאות למנוע את המלחמה הבאה

(דיווח לאולפן וואלה! NEWS על "צעדת התקווה" שארגנו נשות התנועה בשנה שעברה)

אפשר לומר הרבה דברים שליליים על נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ועל צעדים שונים ושנויים במחלוקת שהוא מוביל מאז שנכנס לתפקידו בתחילת השנה, אבל דבר אחד קשה להכחיש – אצלנו באזור הוא החזיר את המילה "שלום" ללקסיקון. ההצהרות העקביות של הנשיא החדש על כך שהוא רוצה להשיג את "הדיל האולטימטיבי" בין ישראל והפלסטינים עדיין לא הניבו שום הישג, ואפילו לא הצליחו להביא את מנהיגי שני הצדדים לשבת לרגע ליד אותו שולחן, אבל אחרי שנים של קיפאון וייאוש, יש מי שהעקשנות של טראמפ מעוררת בו אופטימיות ותקווה.

כאלה הן החברות בתנועת "נשים עושות שלום", שביום ראשון הקרוב ישיקו את האירוע השנתי הגדול שלהם – "מסע השלום", שאליו צפויות להגיע אלפי נשים, שישתתפו בשורת אירועים ברחבי הארץ – משדרות ועוטף עזה, דרך דימונה והערבה, נצרת ותל אביב, ולבסוף – עצרת המונית מול בית ראש הממשלה בקריאה לפעול למען הסכם מדיני. מבחינתן, הן אלה שהחזירו את המילה שלום ללקסיקון, כשהקימו את התנועה – והחליטו להשתמש במילה המפורשת "שלום" – מיד אחרי מבצע צוק איתן בשנת 2014.

מאז, מדי שנה, הן מקיימות אירועי המונים: ב-2015, מאות נשים שבתו רעב במשך חודשיים מול מעון ראש הממשלה בירושלים בדרישה לקדם הסדר מדיני; בשנה שעברה, צעדו את "צעדת התקווה" מראש פינה ועד ירושלים, שבה השתתפו עשרות אלפי נשים; בתווך הן עומדות עם שלטים בצמתים, מקיימות מפגשים קבועים ברחבי הארץ עם אוכלוסיות שונות ומגוונות – תושבי התנחלויות, עיירות פיתוח, קיבוצים וערים - ומגבירות בהדרגה גם את פעילותן הפוליטית מול מקבלי ההחלטות.

בהנהגת "נשים עושות שלום" טוענים כי מדובר בתנועת השטח הגדולה ביותר בישראל, וכי הן מונות כיום בין 40-20 אלף חברות ופעילות, המייצגות נשים מכל הגוונים ומכל קצוות הקשת הפוליטית – ימניות, שמאלניות, יהודיות, ערביות, פלסטיניות, תושבות המרכז והפריפריה. כך, בזמן שברשתות החברתיות וברחובות הולכים ומתגברים קולות של פילוג ושיח אלים של הקצנה ושנאה – המסר שלהן הוא לגמרי אחר.

"אנחנו לא משחקות בבוץ הישן של מה יגידו ומה יחשבו, אנחנו פותחות את הלב, ומביאות אהבה ותדר של חמלה ורכות. בשיח של היום, זה מאוד רדיקלי", אומרת לילי ויסברגר, ממייסדות התנועה. "הסכסוך שלנו לא יוצא דופן. זה מה שהתקבע בתודעה, אבל חייבים לומר שאפשרי לסיים אותו. בדיוק כמו שהיה עם ירדן ומצרים, זה יקרה שוב, ולא נעצור עד שזה יקרה. אנחנו מבקשות מהמנהיגים לעשות צעד אמיץ ואסטרטגי ולבחור בסיום הסכסוך כנושא אסטרטגי. המסע הזה אמור להדגיש שיש מחיר למלחמה, ויש כמובן מחיר לשלום, אבל מחיר המלחמה הוא איום ונורא".

ויסברגר, תושבת מושב בית הלוי שבעמק חפר, היא מהצוות המייסד של נשים עושות שלום, והצטרפה לתנועה אחרי מבצע צוק איתן, כשבנה לחם בעזה. "הבן שלי היה במלחמה, והרגשתי מאוד קשה, הרגשתי בודדה, היה לי קוצר נשימה, חששתי כל הזמן שהוא לא יחזור, ומתוך המצוקה הזו החלטתי שאני חייבת לקום ולעשות משהו, שאין לי פריבילגיה להרגיש ייאוש כזה. הטראומה העמוקה הזו יצרה התעוררות נשית קולקטיבית, ומיד הבנו שיש פה משהו עצום שקורה", סיפרה.

מ-40 נשים מייסדות שהחלו אז את הפעילות התנועה מוסיפה לצמוח, ולדברי ויסברגר "יש אפקט פרפר. אנחנו משנות תודעה כבר שלוש שנים – והשיא יהיה במסע השלום. זה זמן נשים בעולם – ראינו את הצעדה הגדולה של הנשים בארצות הברית, וצעדות של נשים בכל מיני מדינות באירופה. זה משהו שהולך ונרקם ויש לו משמעות אדירה".

יהלומה זכות, תושבת אופקים ומייסדת ומפעילת מרכזי חוסן בעיר, הצטרפה לתנועה ב-2015. למרות שהיא ליכודניקית מעיירת פיתוח – רקע שונה לגמרי מרוב חברותיה לתנועה - היא רואה ב"נשים עושות שלום" חלק בלתי נפרד מהפעילות שלה למען החוסן הלאומי והחברתי. "זה לא משהו שמעריצים אותי עליו באופקים, זה יצר קצת משברים פנימיים, חלק ראו בזה בגידה, אבל אני מתרגמת את הדברים כמו שאני רואה אותם", סיפרה. "הרעיון שאני מביאה הוא שאין דיכוטומיה, אין ימין ושמאל, אין דתיים וחילוניים, גם במלחמה, הרקטה לא בוחרת במי לפגוע. השפה החדשה שלי אומרת שאנחנו בני אדם ובואו נסתכל על כולם כבני אדם".

אם היו מספרים לה לפני עשר שנים שהיא תהיה פעילה בארגון שלום, אומרת זכות, היא לא הייתה מאמינה. לדבריה, "כל הזמן יש ויכוחים וריבים", ויש לה "קוים אדומים" ברורים בפעילות. "אני לא מוכנה שידברו אליי בשפה מתנשאת ומבטלת כמו שבדרך כלל מדברים כלפי ליכודניקים, ושיגידו לי מה אני צריכה להבין או לא", הוסיפה. "המילה 'כיבוש' לדוגמא – היא מילה שאני לא מוכנה להשתמש בה. הקול שלי שווה לקול של הנשים האחרות. אני כל הזמן מזכירה בתנועה שאני לא אהיה אתן, וגם הנשים שלי – הן לא יהיו אתן, אבל אנחנו כולנו יכולות להיות חלק ממשהו חדש, מרקם חדש".

לדברי זכות, האידאולוגיה הפכה להיות בישראל של היום "חלק מהזהות של האדם" וקיים רצון "ליצור כנופיות של אנשים דומים ולצאת נגד מי שלא עומד בקריטריונים האלה". התנועה היא אומרת ביקשה ליצור דבר חדש: "כל אחד ימשיך עם האידאולוגיה והשפה שלו אבל כשנהיה ביחד - ניצור שפה חדשה". היא הוסיפה כי היא מנסה למנוע את המלחמה הבאה. "אצליח להביא תעסוקה לאופקים רק אם לא תהיה עוד מלחמה. השיח שקורה היום הוא שיח שמזמין מלחמה, גם פנימית וגם חיצונית. פריצת הדרך תהיה דרך עיירות הפיתוח, ואנשי עיירות הפיתוח מבינים שזה לא יהיה דרך שנאה ולא דרך קיצוניות", סיכמה.

רחאב עבד אלחלים, מנצרת עילית, ממייסדות התנועה וממובילות הפעילות במגזר הערבי, מודה גם היא בקושי לרתום את הציבור שלה לפעילות. "יש קושי מיוחד אצל נשים ערביות, המילה 'שלום' איבדה משמעות ומשקל גם אצלנו. זו מילה שמופיעה בספרי הדתות אבל היא איבדה משמעות", אמרה. "הערביות מאמינות שהן לא יכולות לשנות כלום, שהן חלשות ושאין להן כוח, אבל אני חושבת שכל אדם צריך לקחת אחריות לשינוי המציאות. לשבת ולקטר ולהגיד שכולם שקרנים וכולם רעים זה לא עוזר אלא רק מחזק את הרעים, והצעקה שלנו יוצאת מהרחם – אנחנו חייבות לעשות משהו כאימהות".

עבד אלחלים, אשת חינוך שאף הדליקה משואה ביום העצמאות ה-48 על פעילותה, הצטרפה לתנועה ממש בימיה הראשונים, רק לאחר שהשתכנעה שהיא תהיה "שווה בין שוות, לא קישוט ולא מספר שתיים ולא זנב", כדבריה. את הפעילות במגזר הערבי היא הגבירה רק אחרי שהשתכנעה שמדובר ב"משהו אמיתי".

כעת, היא משוכנעת לגמרי. בחייה המקצועיים עבד אלחלים פיתחה תיאוריה חינוכית לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים הנקראת "נקודת האור", שאותה היא רואה קורמת עור וגידים גם בפעילות "נשים עושות שלום", לדבריה.

"לכל אדם יש נקודת אור, צריך לגלות אותה ולהעצים אותה וממנה מתגלות נקודות אחרות. התנועה הולכת וגדלה כי כשהנשים נפגשות הן מסתכלות על האור שבאחרת, ולא על החולשה שלה, ומעצימות אותה, והנשים מתאהבות במקום שמעצים אותן". עוד הוסיפה עבד אלחלים כי "הדבר שהכי חשוב אצלנו זה שאני לא צריכה להיות כמוך או להסכים עם הדעה שלך אלא להקשיב לך, זה הכי חשוב. להקשיב ולקבל את הדעה של האחר, מי שהיא ימין תישאר ימין אבל נשים עושות שלום - זה לא ימין ולא שמאל".

נדבך חשוב מבחינת הפעילות בתנועה, שהולך ומתגבר, היא הפעילות בהתנחלויות, והניסיון לרתום גם נשים תושבות התנחלויות לתמוך בצורך בהסכם. עדיין אין הרבה מהן בתנועה, אבל יותר ויותר מגיעות להקשיב. "מאוד חשוב לנו שמתנחלים יהיו חלק מהסיפור, כי יש להם קול משמעותי במדינה הזו, וזה ישפיע על איך ההסכם ייראה. זה לא פשוט, יש נשים שברגע שהן שומעות את המילה 'הסכם' הן נבהלות, אבל הולכות ונוצרות יותר ויותר אפשרויות דיבור", אומרת אריאלה גניגר, מראשונות "נשים עושות שלום", שמרכזת את הצוותים המקצועיים ואת הפעילות בהתנחלויות.

"בשבוע שעבר היינו באריאל, עם קבוצת נשים שישבה מתחת לשלט גדול שנושא את הכיתוב 'לא עוצרות עד הסכם מדיני'. זה ממש לא טריוויאלי", סיפרה. "מישהי שאלה באריאל אם נסכים לטרנספר במסגרת הסכם – ומבחינתנו, בבסיס העניין עומד הרעיון של הסכמה, אז אם יש הסכמה על טרנספר – אפשר לדבר על זה. אבל מה שחשוב הוא שאנחנו רוצות הסכם - משהו שלא ייכפה עליהם ולא ייכפה עלינו. אני לא יודעת מה ההסכם – אבל אנחנו רוצים לשבת ולדבר איתם ולהגיע להסכם, וזה המסר העיקרי".

חלק מהמסר הוא שלא מדובר בקידום של פתרון ספציפי או תכנית שלום כזו או אחרת, אלא פעולה לקידום תמיכה ציבורית רחבה בסיום הסכסוך בהסכם מדיני. לכן, הפעילות הפוליטית היא במהותה לא מפלגתית, ולמסע השלום יצטרפו גם ח"כים – מהקואליציה ומהאופוזיציה – וראשי ערים ומועצות שחלקם מגיעים גם מהליכוד, כמו ראש עיריית דימונה, בני ביטון. "אנחנו עוסקות בהסכם מדיני - שזה דבר פוליטי אבל לא תחת הכותרת הרגילה של מפלגות – אלא אנחנו מנסות לגייס כמה שיותר חברי כנסת שיהיו בעד העניין ולאו דווקא מהשמאל", אומרת גניגר.

בשנה האחרונה הן היו שותפות בהקמה של שדולת נשים בכנסת למען שלום וביטחון, ויש להן צוותים מיוחדים שמלווים כל אחד מחברי הכנסת ועוקבים אחר התבטאויותיו בנושא. במהלך המסע, הן מתכוונות להשיק "כנסת נשים" – שתורכב מ-120 נשים שמתכוונות להגיע מדי יום שני לכנסת ולעקוב אחר הפעילות למען השלום "הרעיון הוא לא רק שיהיו שיחות על הסכם, אלא שיהיו נשים ששותפות בו, במדינת ישראל הנושא הביטחוני שייך לגברים – אבל גם בביטחון אנחנו מבינות", הוסיפה גניגר.

"מסע השלום" – שיצעד לאורך יותר מ-350 קילומטרים - צפוי להסתיים בעצרת ענק מול בית ראש הממשלה בירושלים. עצרת דומה משכה בשנה שעברה קרוב ל-20 אלף נשים, אבל עוד לפני כן - אחת מנקודות הציון תהיה הקמה של אוהל שלום גדול בערבות ים המלח, "בהשראת הגר ושרה", לדברי נשות התנועה, אליו צפויות להגיע אלפי נשים ישראליות ופלסטיניות ולהקים מיצג של שמלה ענקית בגובה 21 מטרים. במציאות הצינית והסרקסטית של ימינו, המסרים של הקבוצה בהחלט נשמעים נאיביים ותמימים, אולי אפילו הזויים, אבל "נשים עושות שלום" משוכנעות בצדקתן.

בשנה שעברה, בעקבות צעדת התקווה, הוכפל מספר החברות בתנועה, וההמנון של הצעדה, "תפילת האמהות", שנכתב על ידי הזמרת יעל דקלבאום, הפך ללהיט ויראלי עם מיליוני צפיות. "הציניות הזו כבר משעממת", אומרת ויסברגר. "היא גם קשה, כי הקוצים הרעים מופנים קודם כל כלפי עצמנו. בהחלט צריך אומץ כדי לפתוח את הלב ולנטוע זרעים של אופטימיות, אבל אני חושבת שמה שאנחנו עושות זה לא פחות ממהפכה".

לדבריהן, בשנה האחרונה, "הפוליטיקאים התחילו לרדוף אחרינו", והן בטוחות שכבר בבחירות הבאות תהיה להן השפעה. "פוליטיקאים שלא יתיישרו עם הקו שלנו לא ימצאו את עצמם בשדה הפוליטי", אומרת זכות. גם נתניהו יתיישר? מבחינתה, אין בכלל שאלה: "כשטראמפ מדבר על שלום עם מי הוא מדבר על זה? עם ביבי. אני מוכנה שיקראו לי הזויה, אבל אנחנו מייצרים כאן מסה קריטית שאומרת 'די למלחמה'. זה ייקח עוד הרבה שנים כי שינוי תודעה הוא תהליך, אבל בסוף נהיה הרוב – ואז התוקפנים הם אלה שיהיו ההזויים".