מתן אלג'ם בן ה-38, נולד עם שיתוק מוחין. אמו חנה, סיפרה כי נולד בלידה רגילה לאחר הריון קשה אך תקין. לאחר הלידה, הוא אף שוחרר מבית החולים לאחר שהוגדר כתינוק בריא לחלוטין. למרות זאת, הוריו הבחינו כי גופו של בנם, השלישי במספר, קטן ונוקשה. הוא לא הסכים לאכול, בכה ללא הפסקה ונרדם לדקות בודדות של שינה במהלך היממה. לאחר תשעה חודשים שבהם קיבלו תשובות כי הילד "רק מאחר התפתחותית והכל בסדר" הגיעה האבחנה כי הוא סובל משיתוק מוחין.
"מי שעלתה על הבעיה בסוף הייתה בכלל פיזיותרפיסטית במרכז בחולון, אליה הגעתי אחרי שראינו אינספור רופאים", שחזרה חנה. "הילד לא התיישב ולא התהפך. אני חושבת שלא ידעו אז לאבחן את כל סוגי המחלה בגיל כה צעיר או שידעו ופחדו לומר לי".
מתן, כך העידה אמו, היה ילד חריף ופיקח עם אוצר מילים ויכולת תקשורתית גבוהה אפילו לגילו ובטח לילדים הסובלים משיתוק מוחין. הוריו היו נחושים להטיב את מצבו הפיזי. "כשהיה בן שנתיים הגענו למומחה ששלח אותנו לעשות בדיקת CT, והציע לנתח את מתן בגזע המוח כי הממצאים העלו ציסטה", שחזרה חנה. "הוא אמר לנו 'אני אנקז את נוזל הציסטה ואחזיר לכם ילד בריא'. חששנו להכניס ילד כזה קטן לניתוח מוח. גם פחדנו שזה יפגע באינטליגנציה הגבוהה שלו. כל חוות הדעת של הרופאים האחרים תמכו בניתוח ובסוף השתכנענו, נכנסנו לניתוח קשה שעבר בהצלחה, לפי הגדרת הרופאים, וחיכינו לנס. אחרי שמונה חודשים שלא היה שום שינוי במצבו של מתן, חזרתי למנתח מאוכזבת ודיווחתי לו, הוא זרק אותי מכל המדרגות. שם הבנו שבתחום הנוירוכירורגי אין לנו מה לחפש יותר".
עוד בוואלה! NEWS:
פרשת הצוללות: שר לשעבר ובכיר לשעבר במל"ל נחקרים בלהב 433
דיווח בקוריאה הדרומית: הצפון נערך לשיגור טיל בין-יבשתי נוסף
בצל ניסוי הגרעין של הצפון: דרום קוריאה ערכה תרגיל בטילים בליסטיים
ההורים המשיכו עם הפיזיותרפיה אך מתן הוסיף לשבת בכיסא גלגלים, משותק בגפיו ועם מוטיבציה נמוכה להשתקם. כשהגיע לכיתה א' שובץ לבית ספר הרצפילד לחינוך מיוחד בחולון. שם פגש לראשונה את דפנה יודוביץ', מרפאה בעיסוק ואחת ממקימי בית הספר, מפגש ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה. "אני זוכרת את הימים הראשונים של מתן", סיפרה. "ילד מאד נבון, רגיש, עם אוצר מילים גבוה מאד. לא הייתה לו מוטיבציה גדולה לעשות דברים. הוא היה משותק בגופו אבל הראש היה בריא והוא היה צמא לחברה, כמו ילד רגיל שרוצה שיבואו לשחק איתו. נוצר ביננו קשר מאד מיוחד, רק ככה הצלחתי להניע אותו לעשות דברים" .
"כל ילד שמגיע לבית הספר עובר אבחון על ידי צוות שכולל מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית וקלינאית תקשורת, ובונים ביחד תכנית טיפול", הוסיפה. "אני תמיד מחפשת בכל ילד את המקום בגוף שלו שבו הוא שולט באופן רצוני. ראיתי שיש לו יכולת להתבטא עם אצבע אחת בלבד, שהוא הצליח להזיז טוב. מאחר ושורשיי המקצועיים במחלקת השיקום של תל השומר, הייתי מעודכנת בטיפולים החדשניים בעולם הרפואה, וסיפרו לי על מכונת כתיבה חדשנית. בעזרת תרומות מאנשים פרטיים ועמותות הצלחתי להביא לבית הספר כמה מכונות כאלו והתעקשתי שמתן יתאמן עליה. שיננו ביחד את האותיות והמספרים, והתאמנו במשך שנה על המכונה עד שהוא הצליח להקליד, באמצעות אצבע אחת בלבד, טקסט שלם. הוא נוכח לדעת שאם מתאמצים ומאמינים בדרך מצליחים בסוף, והוא גייס מוטיבציה והצליח".
"העצמאות שהפכה כלי לחיים"
אולם הדרך להצלחה הייתה רצופת מכשולים ואכזבות. מתן הצליח להתקדם עם יכולת ההקלדה אבל עדיין לא שלט בגופו. המפנה הנוסף בחייו ארע כשהגיע לכיתה ד', אז הוריו שמעו לראשונה על "מרכז פאטו" בהונגריה, על שמו של רופא ילדים הונגרי שפיתח שיטה לטיפול בילדים משותקים שנותרו נכים לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא נסע לשם עם אמו, שם הוא למעשה קיבל מוטיבציה לשיקום פיזי, שלא הייתה לו לפני כן.
"הם לימדו אותו לאכול לבד", נזכרת חנה. "כבר ביום הראשון הושיבו אותו על שרפרף ליד שולחן האוכל והוא נפל, ואז שוב הרימו אותו והוא שוב נפל עד שהוא למד לייצב את השרירים בגב כך שלא ייפול. בבית היינו מושיבים אותו עם שלוש חגורות לכיסא כדי שלא יפול. שם הוא רכש את העצמאות שלו והבין שאם הוא מתאמץ הוא שווה משהו, ושאם הוא מנסה הוא יכול גם להצליח" סיפרה חנה. "שם הוא למד לשלוט בשרירי גופו אבל בזכות דליה הוא קיבל עצמאות שהעניקה לו כלי לחיים, לחופש ופיתוח. הצלחתי להעביר אותו לבית ספר רגיל בכיתה ו' והוא עבר להקליד על מחשב נישא והוא סיכם לעצמו את השיעורים. הוא הוציא ציונים מעולים ואני לחצתי למורה את היד ביום שהיא הוציאה אותו מהשיעור על פטפוט, סוף סוף הוא קיבל יחס שווה לכולם והיה מרוצה".
מתן סיים בגרויות עם ממוצע של 94, עבר ללימודי תואר ראשון בתקשורת וניהול במסלול האקדמי - המכללה למנהל, אותם סיים בציונים גבוהים. לאחר מכן השתלב במערכת "גלובס", שם עבד עשר שנים כאחראי ארכיון התמונות. לאחרונה השתלב בחברת "הפניקס" במתן שירות לבעלי פוליסות ביטוח. "הוא גם מקבל משכורת רגילה בלי שום הנחות וקיזוזים שעושים לבחור כמוהו", הדגישה אמו. "הוא גר בדירה משלו עם עוזר צמוד, אבל הוא אדם עצמאי לגמרי. הוא נפש משוקמת להפליא ואני אשמח מאד אם אחרים יקבלו ממנו השראה".
יודוביץ', שפרשה ממשרד החינוך לאחר 35 שנה והתמקדה במכון "שפר" בחולון, מכון להתפתחות הילד והנער אותו הקימה לפני 30 שנה ומנהלת אותו עד היום, לא מצליחה להפסיק להתרגש. "פגשתי את אימא של מתן כעבור הרבה שנים שסיפרה לי שהוא סיים תיכון ואפילו תואר ראשון וזו התרגשות עצומה בשבילי", סיכמה. "לא הרבה יודעים מה אנחנו המרפאות בעיסוק עושות, ומבלבלים את זה המון עם פיזיותרפיה. אבל אנחנו מתאימות את הכלים הטיפוליים הקוגניטיביים והתקשורתיים למצבו של המטופל, ואנחנו נמצאות בשלבים שונים בחיי המטופלים שלנו, כך שאין סיפוק גדול יותר מלדעת שהמטופל שלנו, בטח אם הוא הגיע אלינו כילד קטן, מיישם את הכלים שהוא למד מאיתנו לאורך הדרך וזה הפך למשהו משמעותי בחיים שלו ולסיפור הצלחה".
כיום עובדים בישראל כ-5,000 מרפאים ומרפאות בעיסוק, במוסדות הרפואה והחינוך המשקמים ילדים הסובלים מנכויות, נפגעי תאונות דרכים בפרט ובשיקום ילדים עם מגוון לקויות נוירולוגיות והתפתחותיות. העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק בישראל תקיים בשבוע הבא כנס על העשייה החברתית של תחום הריפוי בעיסוק, לרגל 70 שנה למקצוע הריפוי בעיסוק בישראל.